התגלות הקסם: עולם חדש (וואן-שוט שלי)- חלק 2- האמזונה שברחה אל היערות

הלני החזיקה חזק במצעים הקשורים וירדה מהם בזהירות.
היא לא הייתה אחת שמכופפת חוקים בדרך כלל, והיא לא באמת הבינה למה היא עושה את זה, אבל היה לה חשק לא מוסבר להגיע ליערות. אם יש משהו שהיא אהבה, אלו בעלי החיים על האי, בוודאי, והיא תעשה הכל כדי לזכות בעוד קצת זמן איכות איתם.
כאשר המלכה הכריזה על תכנית החיפוש אחר חיות האמזונות האבודות, היא ידעה מיד שהיא חייבת לצאת למשימה הזאת. אז מה אם זה אומר לצאת מהאי ולהסתכן במפגש עם אנשים מפוקפקים, המטרה שווה את זה, והיא, כמו שהיא מכירה את עצמה, לא תיתן לאף אדם, או גבר, לקבוע לה את מקומה ואת תפקידה, והיא בטוחה מאוד, שברגע שתתחיל, היא תסיים בהצלחה.
על רגליה ישבו סנדלי השרוך הארוכים שלה. היא הניחה את רגלה על הקרקע וכשתפסה שיווי משקל בטוח שחררה את ידיה מהחבל והתחילה להתרחק מהארמון.
היא לא דאגה שמישהי תתפוס אותה, כי היא במילא לא הייתה נחוצה באותה שעה, ואף התרעה על פולש לא הגיעה לאוזנה, לכן, היא סיכמה לעצמה שהרוגע יכפר על הבריחה החפוזה שלה.
היא הלכה לכיוון היער ומשהו חדש תפס את זווית מבטה. יותר נכון, מישהו.
זאב גדול וזר. פניו לא היו מוכרות בשבילה, והיא הכירה את כל הזאבים באי. הוא היה חום, לכן היה זאב חיצוני. זאבי האמזונות הם לבנים כמעט במלואם, ויש להם יכולות מרהיבות. הוא, הוא היה נראה כמו זאב רגיל. גדול יותר, אמנם, אבל רגיל, אם אפשר לומר, כי בשביל הלני כל אחד הוא עולם ומלואו.
"אותך אף פעם לא ראיתי." היא פנתה אליו בחיוך קט. "מאיפה הגעת?" היא התכופפה לעברו.
הזאב עיקם את ראשו והמשיך להסתכל עליה. היא ניסתה להבין מה הוא רוצה לומר לה. בתור אמזונה היא מסוגלת להבין גם את אלה שלא מבינים אותה, והיא הסתקרנה עוד יותר.
"יש לך שם?" היא שאלה אותו, והוא רק מצמץ, והמשיך לבהות בה. "יש לך." היא הבינה. "אז מה הוא? נסה לומר לי, אני אבין." אמרה לו. "אני מקווה." היא גיחכה בשקט ובחנה אותו מקרוב.
היא כיווצה את עיניה וניסתה לקרוא את פניו. "קא-" החלה ונעצרה. "אני קרובה?" שאלה, והזאב סימן לה שכן.
"יופי," היא חייכה. "אה, קאל- קא- קאלין?"
הזאב הסכים איתה.
"באמת?" היא שמחה בשקט. "כנראה שאני משתפרת." היא מצאה את עצמה מסתכלת אל תוך עיניו שלו, ותחושה משונה עברה בה. "קאלין, מאיפה הגעת?" היא מלמלה לעצמה בתהייה, והוא, לא השיב לה.