התגלות הקסם: בלאקווד- הקדמה (ניסיון)

(טוב, אז מצאתי איכשהו רעיון כלשהו שלא יכיל ספויילרים חוץ ממה שכתוב בפרק הראשון שכן פרסמתי, ואני מקווה שיצא לי להמשיך את זה בצורה טובה P: אשמח לתגובות ^^ למרות שאין הרבה על מה להגיב עכשיו, אבל, אתם יודעים, תגובות לבינתיים.)

לחשוב שלא מספיק מה שאני מתמודד מולו ברגע זה, אני גם חייב לחזור שוב לבית הספר, ולהתנהג כאילו שום דבר לא קורה. אני יכול לעשות את זה, אני- אני פשוט לא ממש רוצה.
לפני כן, איכשהו, הרגשתי חשק מטורף לנתק את חיי השגרה הבנאליים שלי בכך שאתחיל ללמוד בבית הספר, אבל עכשיו- תנו לי לטחוב את הראש בכרית ולהתחבא מתחת לשמיכה למשך כמה שנים. זה יהיה טוב.
למה בכלל ביקשתי להגיע לשם מלכתחילה? אל תענו לי על זה, אני יודע את התשובה. כי אני אידיוט, זה למה.
אז המכונית הלבנה והבוהקת נעצרה על שפת המדרכה, בדיוק מול שער בית הספר של העיר בלאקווד, בה אני גר, קרובה מספיק כדי לגרום לי לבושות בקרב התלמידים שכבר יתחילו לרכל על הילד החדש שלא הגיע עם אוטובוס ועל המכונית המפוארת שלו.
אני יצאתי מתוכה וליבי דפק בעוצמה. הרגשתי איך פניי מתעוותות מהלחץ ומחוסר הרצון להיות שם, ורגליי החלו ללכת קדימה בכל זאת. "תעשה חיים!" הגבר המבוגר והנאה שישב במושב הקדמי לצד הנהגת קרא אליי מבעד לחלון המכונית השחור וחיוך את החיוך שלו אליו כבר הספקתי להתרגל, נופף לכיווני בשמחה שכמעט השכיחה ממני את המצב והוסיף לומר לי. "פשוט תחשוב חיובי."
"אני אעשה את זה." נופפתי אליו בחיוך זהה וכשהסתובבתי נאנחתי רגע לפני שהמשכתי ללכת לכיוון השער.
המכונית כבר נסעה, והשאירה אותי ללא דרך חזרה הביתה.
ממש רציתי לשנות כיוון ולרוץ אחריהם כשאני קורא להם לעצור ולהתחנן שייקחו אותי משם, אבל אני לא עד כדי כך מיואש, ואין לי כל כך הרבה ביטחון עצמי כדי להביך את עצמי עוד יותר.
הרמתי את ראשי אל השער ממולו נעצרתי לפתע, ובצעד אחד עברתי ונכנסתי אל רחבת בית הספר.
אז, הנה אני כאן, בבית ספר נורמלי עם ילדים נורמלים, כשלאף אחד מהם אין מושג שאני מבוגר מהם בכמה מאות שנים ושאני מכשף.