התאומים-2 (תגיבו, פדלאות!)

~ישנה~
פתאום השעון צילצל.
"האהאהאהא!" צעקתי, בדקתי את השעון, אוי, אני מאחרת!
אני תאליה, בת 17, יש לי שיער שחור שמגיע עד אמצע הגב ועיינים חומות-אדמדמות (לא אדומות!), אני מחפשת את עתידי כטונה, יש לי תאום ששמו פרד, הוא דביל, דפוק, מוזר, שקרן וחסר מוח, לגמריי, תמיד שאני עושה או מכינה משהו הוא חייב לבוא ולהתחיל להגיד לי שזה לא יצליח ואני כישלון גמור. אה, והוא תמיד קם יותר מוקדם ממני. קמתי, התחלתי להסתרק ולהתלבש, אחר כך שמתי עלי את האוזניות וירדתי למטבח, על השולחן הייתה ערימת פנקייקים ופתק.
"תאליה, יצאנו, תאכלי כמה שאת יכולה, באהבה, אימא, אבא, ופרד".
הנחתי את הפתק בצד והתחלתי לזלול את הפנקייקים, אחר כך רצתי לבית הספר (הערה- תאליה קמה מאוחר ולכן היא תמיד מפספסת את האוטובוס), ראיתי אותו מרחוק, זמן לשלוף את הפלאפון, השארתי לאימא ולאבא הודעה קולית.
"קמתי היום בשמונה, כרגיל, אני בחוץ, תאליה".
אני שונאת את בית הספר, אני אחת התלמידות הכי לא מוצלחות בשכבה.
"תאליה! זו הפעם המיליון שאת מאחרת!" צעקה המורה, התיישבתי במקומי.
"אני מצטערת, לא אשמתי שאני יושבת עד מאוחר בלילה בשביל לסיים את ערימות השיעורים שאת נותנת" אמרתי ברוגע, תמיד אמרו עליי שאני מתנהגת כמו ילדה בת עשר, ופרד אומר עליי שכנראה שאני לא אמצא את עתידי כטונה כנראה, חלום חיי זה שפרד יאכל אותי ואז אני אציק לו בבטן, מבפנים.
"תאליה, שקט!" צעקה המורה, עם ציונים גרועים כמו שלי, כנראה שאעבוד כמנקה.
אחרי שסיימנו את השיחה ה'נעימה' הזו, הגיע הזמן לחפירות, או במילים אחרות-שיעור.
אחרי החפירה הארוכה הזו- הפסקת אוכל. אני תמיד מביאה קופסת שימורים (של טונה) ושתיי פרוסות לחם, תמיד אמרו לי שטונה זה מסריח, אבל זה טעים.
"תאליה, אכפת לך להתרחק קצת?" אמרה אודרי, שיושבת בשולחן ליידי, אודרי היא אחת הילדות שמאוהבות בפרד, היא תעשה הכל בשביל להשיג אותו, פעם אחת היא פרצה לחדר של פרד (איכשהו) ושנכנסתי לקחת משהו ראיתי אותו במיטה (לבוש) ואת אודרי מאכילה אותו בדובדבנים, מחזה מטריד בהחלט.
"לא" אמרתי, והמשכתי לאכול בשקט.