השומרים פרק שני

"נו תחזיר את זה!!!" צעקה אלמה על ג'יי. לצערה הרב, הוא היה גבוה ממנה בראש וחצי והיא לא יכלה להגיע לכף היד שלו שהייתה מורמת כשהטלפון שלה יחד איתה.
"זה לא מצחיק!" היא אמרה "תחזיר את זה!"
"חה, איזה גמדה, לא מצליחה להגיע לראש שלי!"
"תסתום!"
"למה מה תעשי לי??"
אלמה עלתה על שולחן כשג'יי חייך וצחק את הצחוק הטפשי שלו ומשום מקום היא נתלתה על הגב שלו. "עכשיו אני יכולה להגיע" היא צחקה.
"תרדי ממני פרה" הוא אמר.
"בוקר טוב" נכנסה המורה לפתע. ג'יי החזיר לאלמה את הטלפון, היא העיפה אליו מבט רוטן אך מודה וישבה בכיסא שלה שלמרבית ההפתעה היה לידו.
****

"היא אמרה שאני לא אהיה לבד…" לחשה קליאו "את אמרת שאני לא אהיה לבד!!! אז איפה כולם האא!!!!" היא צעקה לשום כיוון. למרות שידעה שהיא לא שומעת אותה.
רגליה ליטפו את החול הלח והרוח קיררה אותה. "היא חשבה ששחפים יארחו לי חברה… ולחשוב שאני הטיפשה מבינינו".
על כתפה נשאה תיק ובו קופסה קטנה עם אגוזים ופירות מהבית שלה וגם בקבוקון ונוזל כחול בתוכו. היא ניסתה למצוא אנשים, אבל לא היה שום דבר חוץ מחול ומים מלוחים ואיזה שחף אחד מעצבן שלא הפסיק לצרוח.
"קליאו!!!" מישהו קרא לה. היא הסתכלה אחורה, אף אחד. "קליאו!" הנה הוא שוב, קול חלש אך ברור "נו, קליאו!!"
רק עכשיו היא הבינה שהקול בקע מהתיק המרופט שלה. היא פתחה אותו ומצאה בפנים מראה ובה משתקפות הפנים של לא אחר מאשר אלכסנדר.
אלכסנדר היה השותף שלה לחדר והוא גר ליד הבית שלה. הוא היה ותיק ואפשר לדעת זאת מכיוון שהאחריות שהוטלה עליו הייתה יותר מעל אדם אחד, שלא כמו קילאו, שהייתה אחראית על אחד.
"אלכס, הו יופי. יש לך מושג איפה אני?"
"פשוט תלכי ימינה כל הזמן." הוא אמר "יש שם עיר ו…"
"רגע רגע רגע… א. איך המראה הזאת הגיע לתיק שלי וב. מאיפה את יודע שאני רחוקה מפאראסידיה?"
"אילתיה נתנה לי את האחריות עלייך"
"אבל אני לא צריכה…"
"קליאו, המצב ממש חמור אם אילתיה הכינה עבורך ספר…"
"היא מה?!!"
"הכינה עבורך… אוקיי זה ממש לא משנה עכשיו, ואין כל כך זמן, אני רק צריך לכוון אותך לעיר. תקשיבי, תלכי ימינה ויש שם עיר קטנה שבכניסה יש תחנת אוטובוס, פשוט תחכי שם לקו 442 ותרדי בתחנה השביעית, כשתגיעי תקישי על המראה שלוש פעמים ואני אהיה שם. דרך אגב, יש כסף באחד הכיסים הפנימיים, קוראים לזה דולרים"
והוא נעלם.
"אני אבודה" חשבה לעצמה קליאו בעוד היא מתחילה ללכת לכיוון ימין, ממלאת אחר ההוראות של חברה הטוב שהפך מחבר לאחראי, כאילו היה מורה ומעכשיו אסור להם להיות חברים יותר. עד שתסיים את המשימה. היא קיוותה שהאחריות היא לא נצחית.

****
הם היו שישה, ישבו במעגל על הדשא במרכז הרחבה של בית הספר, במהלך הפסקת האוכל כשכולם היו בחדר האוכל והיו מעטים שבחרו להיות בחוץ, כמו השישה. יושבים כולם במעגל המסורתי שלהם.
" אז מחר אנחנו נוסעים לקונפלואניס?" אמרה אלמה
"לא נו…" רטנה נינה "זה ממש רחוק, אולי פשוט נוותר ונלך לדומינוס פיצה"
"נינה" אמר ג'יי, שאגב היה החבר שלה מזה שנה ושלושה חודשים "לא הולכים לקונפלואניס כל יום, חוץ מזה כבר הזמנו את המקום ואי אפשר לבטל"
"אבל אין לי כוח לנסוע…"
"אז אל תסעי, אין לי מה להגיד לך בעניין הזה חוץ מהעובדה שיהיה ממש חבל אם לא נחגוג את השנה ושלושה חודשים שלנו במקום כזה מיוחד."
"ואיך נגיע?"
"אוטובוס" אמר הוורד, חבר נוסף בשישיה. "את יודעת, יש אוטובוס כל איזה… שתי דקות"
נינה גלגלה עיניים "נו…" הוא המשיך "אל תיהי כזאת כבדה."
"את יודעת מה" אמר ג'יי "יש לי בשבילך רעיון. אנחנו ניסע לקונפלואניס, ואת תבואי איתנו כמובן, ואנחנו נאכל את כל הדברים… מה יש שם בכלל?"
"הכל" צחקה אלמה
"אז אנחנו נאכל הכל ולך נזמין פיצה"
"מצחיק מאוד." אמרה נינה "בסדר, אני באה אתכם, אבל היינו צריכים למצוא מקום קרוב יותר"
*
האוטובוס כל כך משעמם, הוא כמעט מלא ובכל זאת כל אחד עסוק עם עצמו. 'זה קצת עצוב' חשבה קליאו. כדי לא להשתעמם, היא הוציאה את המראה ונקשה עליה שלוש פעמים "אני ממש עסוק" אמר אלכסנדר "איפה את?"
"באוטובוס"
"כמה תחנות הוא עצר?"
"בנתיים חמש"
"יופי אז את קרובה. אני חייב ללכת, נדבר אחר כך"
"אלכס… אבל… מה הלאה?"
"כשתגיעי לשם תנקשי במראה"
והוא נעלם.

התחנה השביעית הייתה במרחק כמה קילומטרים משם. קליאו, ועוד ארבעה אנשים, ירדו בתחנה. הדבר הראשון שראתה הוא שלט הכניסה לעיר : "ברוכים הבאים לנומקוויד-סיטי. קונפלואניס בעוד כחמישה קילומטרים."