השומרים – פרולוג

התיכון על שם היקארה בלילה היה מקום מפחיד.
טוב, גם ביום זה לא היה המקום הכי ידידותי בעולם, עם הבניינים בסגנון הגותי והשערים החדים. הוא תמיד בלבל אנשים לאיזה אוכלוסייה בדיוק הוא מיועד בגלל כל הסימנים הדתיים. 'טוב, כל איש שפוי היה מבין על הרגע הראשון שהוא לא תיכון… רגיל,' חשבה לעצמה שיזוקה בעודה פוסעת בשביל השחור ששום דבר לא האיר אותו. הכל היה כל כך חשוך… העצים נראו כל כך כהים. אבל זה לא הפריע לה. זה לא רק שהיא כבר הכירה את הדרך מצוין – היא הכירה כל אבן – אלא גם הראייה שלה. היא הרי לא אנושית לחלוטין.
"הצ'ירו, אני יודעת שאתה פה." היא אמרה בחיוך מתוק והביטה אל העץ עבה הגזע שעמד בצד הדרך ככמה מטרים ממנה. הצללית הכהה של נער גבוה מאוד בלטה. לעומת העור הבהיר כל כך בצורה זוהרת של שיזוקה, עורו של הצ'ירו היה בצבע שוקו, בצבע ברזילאי בהיר קצת. למרות זאת היו לו עיניים יפניות גדולות. אנשים פשוט חושבים שצבע העור שלו קשור למה שהוא. אבל אלה רק אנשים שיודעים מה הוא… אפילו בחשכה שיזוקה יכלה להבחין בציפורניים הארוכות והחדות שלי ובפרווה סביבן. שיערו השוקולדי היה פרוע כמו שיער של אנימה כלשהי.

"אתה יודע למה נפגשנו כאן עכשיו." אמרה שיזוקה והתקרבה לעץ, מביטה בעיניו הזהובות-צהובות עם האישונים הצרים והארוכים.
"ברור שאני יודע. את רוצה לשבור את המסורת." הוא, וכשאמר "לשבור את המסורת", חייך חיוך עקום ומשועשע.
"אנחנו חייבים. האיום גדול מדי בשביל שנינו." היא אמרה. הוא הרצין והניד בראשו בחיוב.
"צריך להתחיל לחפש."
"כבר קבעתי מקומות בהם נחפש. צריך אשת ים ופיה." קטעה אותו שיזוקה. "ושהכוחות העליונים יירצו בטובתנו…" מלמלה אתת התפילה בשקט, הסתובבה, והחלה לצאת מהשביל.
הצ'ירו רצה לשאול משהו, משהו שרצה לשאול כבר כל כך הרבה זמן, שהציק לו על הלב כל כך הרבה זמן. משהו שהיה מביך לומר אפילו ליד מישהו קרוב מאוד.
משהו אסור.