השדים של ניילה – בן כלאים

"אין הודעות חדשות …"
כיביתי את הפלאפון , והכנסתי אותו בעצבנות לכיס מכנסיי .
אי-הידיעה על מצבם של הצוות , אפילו גברה על השעמום של שיעור הספרות , שבו אני הייתי תקועה בזמן שהם עושים את כל הכיף , וגם מתמודדים עם הסכנה שכרוכה בכך .
סמכתי עליהם , סמכתי על ג'ס , ועל ליסה , ותומאס , אבל …
כמובן שהייתי מעדיפה להיות איתם ! זה היה כל-כך מעצבן , ובשבילי אישית ? זה עלבון ! אני , מכל ה…יצורים בעולם , דווקא אני נשארתי מאחור ! אני !
הדלקתי שוב את הפלאפון , בעודי מסתכנת בזעמה של המורה מיס אוקלנד , נכנסתי לתיבת ההודעות , שוב , לא שציפיתי למצוא שם משהו חדש .
פתחתי את ההודעה הישנה של ג'ס , זאת שהוא שלח לי לפני שהם יצאו , וקראתי בפעם המיליון כנראה את האותיות המדכאות .
זכרתי את הטקסט בעל-פה , וכל פעם שבדקתי , זה היה רק רפלקס … אני לא יודעת למה בדיוק המשכתי פשוט לענות את עצמי בקריאה …
"אז , יש לנו עבודה … אני והצוות נצא . אל תתרגשי . נתראה אחר-כך ?"
אבל כן התרגשתי .
אני לא מהסוג של אלה שמתרגשים מכל דבר , אני יותר מכולם יודעת שאנחנו לא מסוגלים להסתבך ביותר מידי צרות …
עברה בערך שעה מאז שעניתי לו , ולא הייתה תשובה . הוא נעלם . הייתי יודעת אם משהו היה קורה , אחרי הכול , אני והמוות קרובים למדי (לא שזה מנחם במיוחד), אבל זה גרוע יותר . הם יכלו להיפגע , להיפצע , ואני לא ידעתי על כך .
אבל מצד שני , זה ג'ס שאנחנו מדברים עליו ! וליסה … ותומאס …
זה היה כמעט מטומטם לחשוב שהם יכולים להסתבך בצרות , כלומר – תומאס הוא אחלה לוחם , והכי בוגר בצוות . לג'ס היה כישרון מולד ללחימה , ככה . עבר ב…תורשה . וליסה , טוב , נגיד ככה , שהתמימות שלה לא תעבוד עליכם … אז בעצם לא היה לי מה לדאוג , נכון ? … ועדיין …
מאז שאבדון חזר לפעולה , הכול הפך לקשה יותר . הכול הפך למסוכן יותר . המפלצות הפכו לרציניות יותר , ואפילו אני הייתי צריכה להשקיע מאמץ כדי לחסל אותן . אני !!! (כן, כן … אני שחצנית נורא)
לא ידעתי מה הוא מתכנן , אבל ידעתי שמעכשיו והלאה להילחם במפלצות – יהיה קשה יותר . הוא יכול היה לגייס כל אחד ללגיון המוות שלו .
לא שמתי לב שהפלאפון עדיין היה אצלי ביד , עדיין הציג את ההודעה של ג'ס בזמן שאני שקעתי לי במחשבות .
מה שהעיר אותי היו קולות צחקוקים קלושים .
הרמתי את מבטי , ונתקלתי במבטה הזועם של מיס אוקלנד .
על מה את מסתכלת ?! חשבתי לעצמי .
היא גהרה מעלי , והביטה בי בעיניים מלוכסנות , כאילו מתקשה לראות בבירור . מה שהיה די מוזר, בהתחשב במשקפיים הענקיים שנחו על אפה , ואגב , מאחוריהם העיניים שלה נראו פשוט ענקיות . ענקיות וירוקות .
"אם אני אראה את הפלאפון הזה עוד פעם אחת השיעור , אני אחרים אותו עד סוף השנה !"
היא איימה עליי בטון המעצבן הזה שלה . היה לה קול צפצפני , ומגעיל . כשהיא התרחקה ממני וחזרה לקדמת הכיתה הבנתי עד כמה אני באמת מתעבת אותה .
נתעלם לרגע מהעובדה שאני שונאת כשמאיימים עליי או כשאומרים לי מה לעשות (חוסר הסובלנות זה חיסרון , אבל העובדה שאני בלתי ניתנת לציווי הייתה היתרון בכל שאר הזמן) , היא הייתה פשוט יהירה . היא התנשאה והביטה מלמעלה על כל התלמידים . נהנתה להיות ה"מלכה" של הכיתה . כאילו העובדה שהיא חיה קצת יותר מן מהאחרים , והעובדה שהיא זאת שאמורה ללמד אותנו הופכת אותה לבן אדם יותר טוב … נגיד ככה , בתור אחת שקוראת נשמות של אנשים כמו ספר פתוח אני יכולה להגיד בוודאות שמיס אוקלנד , ממש לא מודל לחיקוי . בשום אופן . היא חושבת שהתלמידים הם החיילים הקטנים שלה , שמחויבים להקשיב לה ולעשות מה שהיא אומרת .
רק שהיא לא ידעה מי אני .
אולי תלמידים רגילים יכלו לקבל את זה , ולהם מערכת החינוך הרגילה נראתה הגיונית … אבל לא לי . אני לא הבנתי , לא מבינה , ואף פעם לא אבין את זה . אני לא כמוהם .
מכירים את המורות האלה שעוקבות אחרי האופנה המודרנית ומנסות להיות "מגניבות" וזה ניראה נורא ? ויש גם את הטיפוסים שדווקא לובשות את הבגדים הקלאסיים שהולמים את "המעמד" של המורה ?
כן , אז , מיס אוקלנד הייתה כמו שילוב גרוע של שניהם : היא לבשה מגפיים אופנתיות חומות עד הברך שממש לא הלמו אותה , וחצאית מיני אדומה . איכס . מעל זה היא לבשה חולצה לבנה מכופתרת , וז'קט שחור-לבן קלאסי . כל זה , ביחד עם הבלונד המזויף שלה והמשקפיים הענקיים ?
ואוו . ממש … מזעזע .
החנקתי צחקוק חרישי . אני ידעתי עד כמה האנשים אוהבים להיות שונים , למצוא משהו שיהיה ייחודי להם , אבל זה היה כבר ממש מגוחך .
החלקתי את הטלפון חזרה לכיס .
הבטתי סביב , וזכיתי בכמה חיוכים נבזיים מחברי לכיתה . הם צחקקו , והביטו , והצביעו עליי כאילו אני איזה יצור מוזר שלא מבין כלום מהחיים שלו .
האמת ? הם די צדקו …
אני באמת יצור מוזר (ביחס לתפיסת העולם שלהם) . אני באמת לא מבינה כלום מהחיים שלהם . אני לא שייכת לשם .
כבר התרגלתי ללעג שלהם , הם לא קיבלו אותי יפה בתחילת שנה כשהצטרפתי לכיתת הפסיכים שלהם (על אותו יום אני אצטער כל חיי) . אבל זה ממש לא היה אכפת לי , ידעתי מי אני בהשוואה אליהם . ידעתי מה אני בהשוואה אליהם (וזה לקח את כל כוח הסיבולת שלי לא לשבור , לשרוף , להקפיא או לשפד שום דבר ואף אחד) , ומה התפקיד שלי פה .
טוב , אולי היה לי קצת אכפת … בכל זאת , יצור או לא יצור , טובה יותר או לא , זה אף פעם לא נעים כשמתייחסים אלייך ככה .
זה יצר מעיין מודעות אישית מוגזמת , כאילו כולם עוקבים אחרי כל תנועה שלי , מנסים למצוא מה עוד לא בסדר איתי … (חוץ מהקעקועים האלה) .
בדרך כלל אהבתי שיעורי ספרות , ואפילו אורית לא קלקלה לי אותם . רוב הזמן פשוט התעלמתי ממנה , בהתחשב בעובדה שהיא המורה זה היה די מאתגר , אבל לא בלתי אפשרי . אבל היום פשוט לא הייתי מסוגלת לחשוב על זה , להתרכז בזה.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה ג'ס . עדיין הייתי בשלב של ההתרגלות לאני החדש שלי , ולעובדה שזה ממש לא בסדר .
הייתי מודאגת . זה לא מתאים לצוות שלי להעלם ככה , ולא להודיע לי מה קורה . כשאני מודאגת החושים שלי מתחדדים יותר מהרגיל . אני שמה לב לכל רחש , והרפלקסים שלי מזנקים למידות על-טבעיות יותר ממה שהם אמורים להיות .
ועכשיו ? בהחלט הייתי מודאגת !
פתאום שמתי לב שכל דבר קטן תופס אותי , מסיח את דעתי . המורה דיברה על בלדות (סוג השירה האהוב עליי , אגב) ועדיין לא יכולתי להתרכז . הייתי מודעת לכל מה שקרה בכיתה , לכל רחש וכל תנודה , וכל תנועה …
הייתי מודעת לכמה מבטים שעדיין ננעצו בי . הייתי מודעת למגע הקר של הפלאפון עד ברכי , שהורגש גם מבעד לג'ינס . הייתי מודעת ליונה שישבה על עדן החלון למרות שהיא לא הוציאה קול . הייתי מודעת למחק שבדיוק נפל מהשולחן של מישהו שם מאחור . הייתי אפילו מודעת לרטט הקלוש של הפלאפון , שגם הורגש דרך הג'ינס , מה הטעם במכנסיים אם בכל מיקרה…
הפלאפון !!!
בעודי מפגינה התעלמות מוחלטת מאורית , ומכל התלמידים שפרצו במחאות , שלפתי את הפלאפון מהכיס ועניתי לשיחה שהבהבה על המסך , עם השם ג'ס לידה .
"היי ! מה קרה ? לאן נעלמתם ?"
אפשר להגיד שאולי הגבתי בפזיזות מעטה , בזמן שמיס אוקלנד ושאר התלמידים התחילו לצעוק הערות לכיווני , אבל לא היה לי אכפת . אולי הייתי צריכה להתנהג באופן יותר מאופק , אבל מבחינתי – ג'ס , ומה שקורה עם הצוות זה יותר חשוב מכמה אנשים .
"תיזהרי … הוא בא … לא הצלחתי …"
שמעתי את קולו הקטוע של ג'ס , ועוד קולות מרוחקים שנשמעו לי כמו צעקות קרב והנפת חרבות (אל תשאלו איך ידעתי …) והשיחה התנתקה .
עמדתי במקום שלי . עדיין בוהה בצג הפלאפון , לאחר שהשיחה כבר התנתקה .
"תיזהרי" אמר ג'ס .
מה זה אומר לעזאזל ?!
"זהו זה ! זה מספיק ! קודם את מתעסקת בפלאפון שלך בזמן שיעור , ועכשיו את גם עונה לשיחות ?! ועוד מפגינה את זה שלא אכפת לך מחוקי בית-הספר בצורה כל-כך בוטה ?!…"
התחילה מיס אוקלנד בשטיפה . לא הקשבתי . המילים של ג'ס עדיין הדהדו בראשי .
קולות הצחוקים של התלמידים , שאפילו לא השתדלו להסתיר את מידת השעשוע שלהם , גם הם לא הזיזו לי . נשארתי יושבת .
"תני לי את הפלאפון הזה מיד !"
צרחה מיס אוקלנד , ואני לא זזתי .
"נו קדימה !"
"שמעת אותה …"
"את מבזבזת לנו זמן מהשיעור !"
נשמעו הערות שונות ומשונות מצד התלמידים . לא שבאמת היה להם אכפת מהשיעור או מהמורה , אם כבר הם היו שמחים לבזבז את השיעור , הם סתם רצו להביך אותי , עוד פעם .
"לא ."
אמרתי בקול שקט , וחד-משמעי . כולם השתתקו .
"לא ? לא ?! איך את מעיזה ?! חוצפנית קטנה , אני-"
התחילה לצרוח מיס אוקלנד , והחיוכים חזרו לפרצופיהם של התלמידים , אבל את המשפט שלה קטעה שאגה נוראית , שבעקבותיה הגיעו גם יללות של סירנות , פיצוצים , צעקות (שהקול של כמה מהן נשמע מוכר) , וחבטות .
ואז הבנתי את הכול . "תיזהרי !" – הוא התכוון אליי ! המפלצת באה לכיווני !
"אימא'לה !"
"מזה-מזה ?!"
"אהה !"
כמובן שאלו היו התגובות הראשונות , והבנתי שעכשיו זה הזמן לקחת את העניין לידיים שלי .
"כולם נא לצאת מפה בטור מסודר !"
צעקה מיס אוקלנד , בקור רוח שהפתיע אפילו אותי , מבעד ליללות של הסירנות וגם המפלצת .
"לא !"
שמעתי את עצמי אומרת חזק וברור .
"לא זזים לשום מקום !"
שמרתי על טון נוקשה והחלטי , וניראה שאף אחד לא מעז לפקפק בו .
"גברת צעירה מה את מרשה לעצמך ?! קורה משהו בחוץ ואני מתחילה בנוהל פינוי . ואת גם ככה מסובכת במספיק צרות "
אח … כמובן !
חייכתי חיוך אכזרי למראה .
"אני מבינה , באמת" אמרתי באדישות , "אבל אף אחד לא הולך לשום מקום . כרגע, דווקא בגלל מה שקורה בחוץ , אני אחראית"
הניצוץ המלאכי צץ לשנייה בעיניי , התרחקתי ממנה . כולם בהו בי כמובן , כאילו נפלתי מעץ .
חייכתי . כבר לא היה לי אכפת מה הם חושבים . זה הרגע שלי –
הנפתי את היד קדימה כמו שתמיד הייתי עושה , והחרב שלי התגשמה בתוך ידי , כאילו שלפתי אותה מהאוויר . טכנית – זה באמת מה שעשיתי .
היא נצצה באור מרושע למדי , הלהב הכסוף הנקי . הקת עשויה עור . אבני החן האדומות שהיו משובצות לאורך הידית .
כן . בהחלט מרושע .
מבטים נדהמים והמומים כבשו את פני התלמידים , וגם את אורית . נהניתי לראות את זה כמובן .
"ואני ממש לא אוהבת כשמאיימים עליי , או כשאומרים לי מה לעשות ."
הזכרתי כבדרך אגב , צחקתי . אולי הם חשבו שאני פושעת , או עבריינית או מטורפת ! אולי אפילו שלושתם , אבל כבר לא היה לי אכפת . זה מי שאני .
"את מעזה לאיים על מורה ? א..אני יכולה לדווח עלייך למשטרה !"
דקלמה המורה בטון רגוע , ומפוחד . המטרה שלי לא הייתה להרשים אותה , או את התלמידים . אבל אם אני כבר נחשפת – אז לעשות את זה בסטייל . (כן , לא שכחתי את מה שקורה בחוץ , ועדיין הייתי מודאגת . אבל לרגע הזה חיכיתי הרבה יותר זמן. הצוות יסתדר , וחוץ מזה עד שמישהו אחר לא יגיע לפה – אני לא יכולה לעזוב במילא .)
"לא , לא הבנת אותי נכון ."
צחקתי , והתרחקתי ממנה . התרכזתי .
דמותי הבליחה באוויר . אור לבן אפף אותי , ועמעם את דמותי .
בגדים חדשים התגשמו על גופי , בגדי הלחימה – מגפיים צבאיות שחורות , מכנס שחור רפוי עד הברך וגופייה סגולה צמודה , חוץ מזה הופיעו גם כפפות העור האפורות שהגנו עליי מפני השלפוחיות שיצוצו אם אלחם בחרב בידיים חשופות .
מעולה . חשבתי לעצמי . זה מרגיש מעולה .
מיס אוקלנד עמדה לומר משהו או אולי סתם עמדה בפה פעור , אבל אז נהדפה דלת הכיתה , ודמות שחורה עפה בסערה פנימה .
כולם הסבו את מבטם אליו . כמה מהבנות חנקו אנקות הפתעה . נו מה הפלא ? הבחור ניראה פשוט אלוהי בשחור .
הוא חייך אליי , וחשף שיניים לבנות מושלמות .
בחנתי אותו במבט הרנטגן שלי (לפחות ככה אמרו לי שהוא מרגיש) .
הוא היה לבוש בסגנון דומה לשלי . כמצופה – מכנס שחור רפוי , מגפיים צבאיות שחורות , חולצת טריקו כסופה , וכפפות עור .
בידיו הוא החזיק את הפגיונות שלו – בלק וגריי . ככה הוא קרא להם . כסופים ונוצצים , והקתות משובצות אבני ירח כסופות נדירות .
"איחור אופנתי , הא ג'ס ?"
יריתי לכיוונו .
הוא בחן אותי , וחייך שוב . אוי עד כמה שאני אוהבת את החיוך הזה שלו …
"ואני רואה את ממש עומדת בלוח הזמנים !"
זאת לא הייתה עקיצה . אבל מפיו הכול נשמע כמו לעג אחד גדול .
הוא בחן את הכיתה , את המורה ואת התלמידים . הוא קרץ לכמה תלמידות שהיו פשוט מוקסמות . ובכן … שבריר שנייה מאוחר יותר הוא הצטער על כך .
"נו באמת !"
הוא הזדעק , וסימן אדום התפשט על לחיו .
"וזאת הייתה אזהרה ראשונה , בפעם הבאה אני אשפד אותך"
עניתי בעודי מאיימת עליו עם החרב . כמובן שצחקתי , אבל רציתי להבהיר את הנקודה שלי .
"אז ככה ." הוא התחיל , ולא ידעתי למי הוא פונה אליי- או לשאר הכיתה . "לוחמים נוספים עוד מעט יגיעו . הם כבר מפנים את בית-הספר . נחשוב מה לעשות איתם" הוא הצביע על כל הנוכחים בכיתה "אחר-כך . ואותך" הוא הצביע עליי "צריכים עכשיו !"
די באמת … חשבתי לעצמי . הם גררו את המפלצת כל הדרך לבית – הספר הדפוק שלי … לדעתי לא היה צורך להזכיר אפילו שהם צריכים עזרה .
"טוב , אחלה . אז הולכים ."
פניתי לצאת מהכיתה , ואז הסתובבתי וחייכתי לכל מי שנישאר . לפחות עכשיו הם מבינים שהיה עדיף לא לעשות לי את המוות בכיתה, חשבתי לעצמי ויצאתי . ג'ס היה בעקבותיי .
"ממש דאגתי אתה יודע ."
אמרתי בזמן שירדנו במהירות למטה . כעסתי שהוא לא חשב על להתריע אותי קצת יותר מוקדם .
"מצטער . לא רציתי להדאיג …"
שמעתי את הכנות בקולו , אבל זה עדיין נירא לי מטופש להחריד .
"אה ועכשיו אני בכלל לא מודאגת ?!"
פניתי אליו בעצבנות , כמעט מעדתי , אבל זה היה שווה את הסומק שעלה על לחיו . אוי ג'ס .. חמוד מצדו לדאוג לי , אבל מה … לא תמיד עוזר …
כשיצאנו לחצר , אפשר להגיד שהייתי קצת יותר ממודאגת . נו מה ? מאז שפגשתי את הצוות זאת לא הפעם הראשונה . ואם אני אמשיך להיות איתם ? זאת גם לא תהיה האחרונה .
כל החומה של בית הספר הייתה הרוסה . אמבולנסים ורכבי משטרה עמדו ליד ההריסות , ורוב בית הספר עמד גם כן איתם בחוץ . העפתי מבט למפלצת . ובכן ? אני מבינה למה הם לא הצליחו להשתלט עליה .
זה ניראה כמו כלב , רק בגובה 6 מטר ! הוא היה בעל פרווה חומה מבריקה , ניבים ענקיים ומרושעים למראה , ועיניים שחורות . הזנב שלו היה מלא דוקרנים , והצליף לכל עבר.
"ואוו . זה חתיכת כלבלב …"
אמרתי ספק לעצמי , וספק לג'ס . זה היה –איבון- שם כל כך קצר , למפלצת כל כך ענקית .
רק אחר כך שמתי לב לליסה ולתומאס שהתרוצצו סביב האיבון . לא פלא – הוא היה כל כך ענק שהיה קשה לראות שני ילדים קטנים …
"אז , מה עושים ?" שאל ג'ס
זה עיצבן אותי . למה הוא , וכל השאר בעצם, תמיד שואלים אותי ? גם אני יכולה לפשל מידי פעם … וזה היה רק צרוף מקרים שידעתי מה לעשות עם האיבון …
שרקתי הכי חזק שיכולתי , עם כל הרעש וההמולה לא היה לי ספק עם מישהו שמע אותי . ג'ס הצמיד את כפות ידיו לאוזניו . אה נכון …
"ליסה ! תומאס !" צעקתי , תוך התעלמות מוחלטת מכאב הראש שבוודאי כבר עשיתי לג'ס . מסכן …
תוך שנייה התאספה סביבי כל החבורה – ג'ס , ליסה ותומאס .
"אז ככה ! אני וג'ס מלמעלה , אתם שניכם מלמטה . לדקור בבטן – אמורה להיות להם שם נקודה חשופה . ברור ?"
לא בזבזנו שנייה .
ליסה ותומאס חזרו במהירות האור חזרה למפלצת , והפעם התמקדו בבטן .
בדיוק כמו שרציתי . חייכתי חיוך מסופק .
"אני מקווה שאני יכולה לסמוך עלייך ?"
הבטתי בג'ס . ריחמתי עליו . אותי היה מי שילמד לשלוט בזה , ולו היה אותי . נגיד ככה – בין כל הכישרונות שלי … הוראה , לא היה אחד מהם .
ג'ס הרים כנגדי גבה מטילת ספק "לסמוך עליי ? מה פתאום" הוא צחק ואחרי שחטף ממני עוד מבט רצחני ענה ברצינות , "ברור . תמיד ."
הוא נישמע בטוח בעצמו . חייכתי . רציתי כבר לגמור עם כל העניין של האיבון , וסוף סוף …
"אז בוא אחריי !"
קפצתי . זינקתי לאוויר , והרגשתי נפלא . עבר יום שלם מבלי שמתחתי את הכנפיים!
כן … אמרתי כנפיים .
הן נפרשו בזמן הקפיצה . לבנות מתמיד . יפייפות , השמש חדרה דרכן ואור נשפך מבעדן כמו שהוא תמיד עשה . כאילו הן עשויות מזכוכית ולא מנוצות …
מזווית עיני ראיתי את אנשי הבית ספר וכל השאר , מביטים בתדהמה על כל מה שקורה . גורל חייהם מונח בידי קבוצת בני נוער , שהיו ממש כמו מכונות לחימה קטנות …
הבטתי בג'ס . הוא חייך , ועשה כמותי . ניראה שזה לקח לו קצת יותר מאמץ ממני, אבל בסוף גם הכנפיים שלו צמחו . שחורות ומבריקות . בניגוד מושלם לאור ששפכו כנפיי , הוא הטיל צל ואפלה .
אוי , עד כמה ששחור מתאים לו … לא יכולתי להימנע מהמחשבה הזאת .
עפנו לכיוון האיבון . הסחת הדעת שהשגתי עבדה מצוין . הוא אפילו לא שם לב ששני אנשים נחתו לו על הגב .
החרב (שעד עכשיו ריחפה לה במקום כלשהו) הופיעה מחדש בידי .
"מה עכשיו ?"
צעק ג'ס , בעודו מנסה לשמור על שיווי משקל . האיבון התנודד מצד לצד , ולא עמד בשקט לשנייה .
ואז , ניראה שמישהו שם למטה הצליח בסופו של דבר לפגוע בו . וזה היה מאוחר מידי .
"ג'ס !" צעקתי , אבל הוא כבר איבד שליטה , ונפל למטה .
זה קרה מהר כל כך ! פתאום האיבון פשוט נעמד על רגליו האחוריות והעיף את ג'ס מגבו ! אני הייתי יציבה יותר , והצלחתי לא ליפול . עכשיו רק קיוויתי שהוא נחת בשלום .
פתאום , כבר לא הרגשתי את ההתרגשות הזאת . כבר לא היה לי אכפת מי צופה בי . רק רציתי לסיים עם זה .
בשבילי ? זה לא היה אמור להיות קשה במיוחד , אבל שוב – אם הוא שייך לאבדון ? אז יש מצב שהלך עלי… מחשבה מעודדת נכון ?
נזכרתי בהיתקלות הראשונה שלי עם איבון . מה נקודת החולשה שלו הייתה ?
ניסיתי להיזכר , הבטתי מסביב , מודעת לקולות השאגה והסירנות והצרחות שהיו מסביב . האיבון קפץ וניתר מצד לצד , אבל אני תפסתי בפרוותו והוא לא הצליח להעיף אותי מעליו . כדי לשמור על שיווי משקל יותר טוב החבאתי את הכנפיים הענקיות , שלא יפריעו .
הוא סובב את הראש שלו , (מפחיד ! הוא יכול לסובב את הראש בסיבוב שלם של 360 מעלות) והביט בי בעיניים השחורות שלו .
הראש !
מחשבה בודדה הבזיקה בראשי , הרגשתי את הכנפיים וההילה מבזיקה לשנייה (זה תמיד קרה כשהרגשתי רגשות חזקים מידי) וזינקתי .
ובכן , האיבון לא היה מוכן לכזה מהלך …
לפני שהוא סיים להסתובב קפצתי לכיוון הראש שלו , צעקת קרב מילאה את פי , והנפתי את החרב .
חבטתי בגרונו , ודם שחור וסמיך פרץ מהמקום שבו נחתה החרב , אך מיד ראיתי כיצד הפצע מתחיל להיסגר .
לעזאזל איתך אבדון !! חשבתי לעצמי , ידעתי שהוא סיפק את ההגנה הזאת לאיבון. קפצתי על הראש שלו , ונאחזתי בפרוותו כמו בענף ג'ונגל .
בעודי מחזיקה בפרווה שלו , התחלתי לרוץ מסביב לראשו במהירות הכי גבוהה שיכולתי , ובזמן הזה הצמדתי את הלהב לגרונו .
אחרי כשלוש הקפות החריטות העמוקות שהשארתי עליו כבר לא נסגרו . הוא שאג בכאב , ואני צחקתי צחוק מטורף .
בסופו של דבר הצלפתי בחרב , והראש התנתק מהגוף .
סוף-סוף ! ההקלה שטפה בתוכי . בזמן שעדיין עמדתי על גבו של האיבון , הוא קרס למטה . קיוויתי שתומאס וליסה הספיקו להתחפף משם . עדיין לא היה זכר לג'ס .
כשהוא התמוטט סופית , הגוף נח בכניעה וללא ניע על האדמה והראש עדיין מדמם היה זרוק מטרים ספורים ממנו . אך הוא לא התפוגג .
לא הייתי מופתעת . הוא היה ענקי , ולא היה כל כך קל להיפטר ממנו .
הנפתי שוב את החרב שלי , וחרטתי על גבו סמוך למקום שעליו עמדתי את האות הרונית "נאודיז" .
בן רגע התפוצץ האיבון , והפך לעננת אבק שחור-חום . הספקתי להמריא בדיוק לפני שהאבק אפף אותי , בדיוק לפני שסגר עליי . לא היה לי כל חשק לחזור איתו לעולם המתים …
נפלתי על הרצפה . לא באופן מילולי , פשוט הייתי תשושה ולכן הנחיתה לא הייתה משהו . סובבתי את החרב בין אצבעותיי ובסוף הסיבוב היא נעלמה. התפוגגה לתוך האוויר .
עמדתי על הקרקע והבטתי סביב – עכשיו היה שקט . שקט מושלם . לא היו לא צרחות , לא דיבורים . אפילו הסירנות שתקו . לא היה רחש אחד , ולא לחשוש . תומאס וליסה עמדו בקרבת מקום , מתבוננים בי ספק בהערצה , ספק באימה . ידעתי שאני לוחמת די טובה בסופו של דבר , וברגעים כאלה הרשתי לעצמי להיות קצת יהירה .
אבל לא היה סימן לג'ס .
הם ראו את הדאגה הברורה שנצצה בעיני . אבל לא אמרו דבר . הסתובבתי , הבטתי לכל הכיוונים ולא ראיתי אותו . לא היה כל סימן .
"מרשים מאוד , עם כי אני מוריד לך 3 נקודות על הנחיתה ."
לפתע הוא הופיע מאחורי .הוא עמד שם נקי לגמרי ללא שריטה בודדה , או חבורה . שמחתי לראות אותו, וגם כעסתי כי הוא הפחיד אותי למוות …
"אתה !"
אמרתי בכעס , בעודי מרימה אצבע מאשימה .
"אתה עשית לי את המוות !"
עכשיו קירבתי את האצבע אליו , ודקרתי אותו בחזה שלו . ממש בין הצלעות . כנראה לא עשיתי את זה חזק מספיק , כי הוא לא נסוג ולא התעוות .
הרגשתי את השרירים שלו . שרירי חזה תפוחים ומרשימים . וכבר לא יכולתי לכעוס עליו .
פתאום הוא תפס בידי . ידו הייתה חמימה ורכה . לא מצולקת כמו של הרוב . הוא משך אותי אליו .
מצאתי את עצמי נסחפת בחיבוק שמיד שיפר את הרגשתי . זה לא היה חיבוק מוחץ צלעות כמו של אח ואחות , חיבוק "דוב" , זה היה חיבוק נעים ועדין . למרות ה"שרירים" של שנינו לא פגענו אחד בשני .
הרגשתי את הכוח שלי חוזר אליי , מתיקות וחמימות זלגו לתוך גופי ונמסתי לתוך המגע הרך .
"הבטחת שלא תעשה את זה שוב…" אמרתי בלחישה , כמעט בלתי נשמעת .
שמעתי את נשימותיו הכבדות בתוך אוזני , את היד שהוא העביר בשערי . למרות שביקשתי שלא יעשה את זה יותר , שלא ימלא אותי , הוא לא הקשיב לי . וזאת הייתה אחת הפעמים הנדירות , שהייתי אסירת תודה על כך .
"אבל לא נשבעתי" הוא התרחק .
עיניו הזהובות הביטו בי מלמעלה . שנאתי את העובדה שהוא גבוה ממני . אחת הפעמים הנדירות , שוב …
הייתה מן רכות , וטוב לב בעיניו .
הרגשתי את כל המבטים ננעצים בנו . לא היה לי אכפת , הם יכלו לחשוב מה שהם רוצים . זה היה העולם שלי !
"נראה שיש לנו קהל …" ציינתי בסוף , כדי לשבור את השתיקה המפחידה .
הוא חייך . לא נראה שזה מפריע לו .
"הייתי מופתע אם היה אחרת , אחרי שדפקת הופעה כזו" משפט מחוכם .
ראיתי את הניצוץ הכסוף הזה בעיניו . השמש הטילה צל על דמותו , ושוב ציינתי לעצמי עד כמה טוב הוא ניראה בשחור . וכסף בעצם …
פתאום כל הסבל והעלבון שהרגשתי כשהייתי תקועה בכיתה התפוגג , ואיתו גם כל הדאגה .
שמעתי את הקולות והלחשושים מתחדשים , שמעתי את הצעדים של תומאס וליסה מתקרבים אלינו .
ג'ס הביט בי בעיניים האלה שלו , הזהב והכסף התערבבו בהן …

אבל היי ! אנחנו מקדימים את המאוחר !
הכול קרה קצת יותר מוקדם … הרבה יותר מוקדם ! כל הסיפור , שלי , שלו , של הצוות … ;