סיפור בלי שם – פרק ראשון-הר הנמלים האוכלות-כל

במבט לאחור, הייתי מוותר על אותו היום. למרות שזה היה יום הולדתי, הייתי מוותר עליו לחלוטין וממשיך לחיות את החיים היחסית מושלמים שלי.
אבל לא עשיתי זאת. וזאת הייתה הטעות של חיי. הטעות שהרסה לי את החיים.

זה היה יום ההולדת שלי. זה היה יום שמשי ונעים, הכל היה טוב ובחיים לא הייתי מנחש שהוא יגמר בצורה שבה הוא נגמר.
ביקשתי מהוריי לחגוג את יום הולדתי בפיקניק איתם. כבר שנים שלא היה לי זמן איכות לבדי איתם. רוב הזמן הם עסוקים או שהם עם אחי הגדול, האח המועדף. אמי אהבה יותר אותי, אבל גם את אחי. אבי אוהב רק אותו.
אבי לא רצה לבזבז את זמנו בפיקניק איתי אבל איכשהו אמי שכנעה אותו להסכים.
החלטתי שאם כבר אני איכשהו מקבל זמן איכות עם הוריי ביום הולדתי, כדאי שזה יהיה זמן מושלם, במקום המושלם, כי היה לי ברור שזה לא הולך לקרות שוב בזמן הקרוב.
וכך יצא שהלכנו לחגוג את יום הולדתי בפיקניק על הר קרוב. אני בחרתי את המקום, אף פעם לא הייתי על ההר הזה וכשהסתכלתי עליו הוא נתן לי תחושה נעימה. הוא היה נראה קצת שונה, כאילו הוא הר בתחפושת, כאילו הוא בכלל לא הר. זה היה כל כך נכון. חבל שלא הבנתי את זה כבר אז.
הגענו למקום שקט, מוקף עצים ירוקים וגבוהים, התיישבנו והתחלנו לדבר.
היה ברור שאבי היה מעדיף להיות בכל מקום חוץ מכאן, הלוואי שהיינו קמים והולכים באותו הרגע, לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל זה לא מה שעשינו.
דיברתי עם אמי ואז היא אמרה שהגיע זמן המתנות.
בדרך כלל הוריי לא קנו לי מתנות לימי ההולדת ונתנו לי לקנות לעצמי מה שאני רוצה, כך שהמתנה של אבי הייתה ברורה לי מראש.
המתנה שלו הייתה שאני יכול לקנות מה שאני רוצה ליום הולדתי (כמו במשך כל השנה. מפני שלא היה לו אכפת ממני הוא נתן לי לקנות מה שאני רוצה, ללכת לאן שאני רוצה ולעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה).
אמי הפתיעה אותי. היא השקיעה במתנה בשבילי. היא הוציאה קופסא קטנה ומרובעת בצבע כחול בהיר ונתנה לי אותה.
פתחתי את הקופסא לאט. בתוך הקופסא היתה שרשרת זהב ועליה תליון בצורת סוס לבן עדין. הסוס נראה מכושף מרוב יופיו, זה היה הסוס הכי יפה ואצילי שראיתי מעודי.
קירבתי את השרשרת אל לבי. זאת היתה המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיי. זאת היתה יותר ממתנה בשבילי. הסוס הוא החיה האהובה עליי. תליון הסוס היה הוכחה בשבילי שמישהו באמת מכיר אותי, אוהב אותי. הרגשתי את הדמעות עולות בעיניי.
חיבקתי את אמי. היא חיבקה אותי עם החיוך המדהים שלה. באותו זמן זה היה היום הטוב ביותר בחיי.
המשכנו את הפיקניק עד שהתחיל להיות מאוחר והתחלנו לסוף ולסדר את הדברים.
ואז זה קרה.
פתאום ההר התחיל לרעוד. חשבתי שאני מדמיין, בכל זאת, הרים לא רועדים. אבל הסתכלתי על הוריי והבנתי שגם הם מרגישים את זה.
התחלנו למהר. אספנו את כל הדברים והתחלנו למהר במורד ההר. בצורה בלתי ברורה עצים מסביבנו התחילו פשוט לשקוע בתוך האדמה. זה היה נראה כמו חלום. התחלנו לרוץ בשיא המהירות.
ההר התחיל להתפרק. בהתחלה ראש ההר זז ופתאום הוא הפך להמוני נמלים קטנות בצבעים מגוונים שירדו למטה לכיווננו. ככל שהנמלים ירדו למטה כך נמלים נוספות הצטרפו אליהם מרחבי ההר.
כשנותרו לנו רק כמה מטרים עד סוף הירידה נשאר בקושי חצי מההר. המוני נמלים היו מאחורינו. הגברנו את הקצב.
סוף כל סוף הגעתי למטה, מתנשף. אבי הגיע אחריי, גם הוא מתנשף כולו. עברה כדקה, משהו הציק לי, הרגשתי שמשהו חסר אך לא ידעתי מה. אמא! לא שמעתי אותה מגיעה למטה. הסתובבתי מהר והבטתי לעבר ההר. היא היתה שם, יותר נכון חצי ממנה. היא היתה שקועה בהר הנמלים עד הבטן, עוד כמה שניות והיא תשקע כולה.
התחלתי לרוץ לעבר ההר, אחרי כמה רגעים גם אבי הבחין בה והתחיל לרוץ אליה גם הוא. הייתי כמה מטרים ממנה, הייתי רחוק מלהציל אותה רק בשניות ספורות. לא הספקתי. היא שקעה כולה בהר. גם אבי הבחין בכך, על פניו היה את הפרצוף הנורא ביותר שראיתי על פניו מעודי. היה ברור לי שהוא מאשים אותי.
לפתע ההר הפך למדרון חלקלק והחלקנו עד לסופו. כשהגענו למטה כבר לא נשאר הר. לפנינו היו המוני נמלים המתרחקות לאופק, לעבר מדבר האינסוף המפריד בין הממלכה לבין הארצות האחרות.
אמי לא נראתה בשום מקום.