"הרקדון" פרק 3 המכתב והאכזבה
כשקמתי הדבר הראשון שעשיתי הוא לראות את החורבן שעשה הדרקון שבגללו התקשתי לישון.
בחוץ הכל היה מכוסה עפר הבמה העיתה הרוסה לגמרי ועדיין נפלו קורות העץ שחוברו ללפידים.
חפרתי בתוך העפר ומצאתי קורות עץ שרופות וסרידים של קירות שהיו פעם של בתים.
היה נראה שאני פו לבד בלי אף אחד. התחלתי להיזכר ביום בוא דרקון הרס את כפרי הקודם והרג את אימי וזה היה בטח אותו דרקון שהרג את אבי. זה היה מלפני עשרה שנים בדיוק שהייתי בן שלוש וכנאה התבגרתי ולמדתי להסתמך על עצמי בלי הורים אבל עדין אני הייתי מאוד שמח לפגוש אותם הרבה דמעות זלגו על פני.
"תזכור אתה לא לבד" זה המשפט שהתלך בראשי זה היה המשפט האחרון שאמרה אימי כשמצאתי אותה מתחת לעפר חנוקה עם דם על הפנים את הרגע הזה היה לי מאוד קשה להפנים ולעכל עדיין יש לי צמרמורת בגוף שמדברים על זה.
רצתי בכל הכוח בכדי לראות שיש כאן משהוא אבל לצערי הייתי לבד פתאום ראיתי פתק על אחת הדלתות שכתוב בו- "אני מקווה שאתה קורא פתק זה ואני מקווה שתראה פעם את פנינו אנחנו עוזבים את הכפר למציאת מקום שהדרקונים לא יתקפו אותנו לא יכולנו לחקות לך מיהרנו נורא מראש הכפר נ.ב עכשיו תפקידך להרוג את "הרקדון" כמו אביך בתקווה שתצליח ולא תפשל בהצלחה!" בכיתי על הפתק בחוזקה ואמרתי לעצמי "זאת הפעם השנייה שאני מאבד את כפרי בגלל "הרקדון" אתנקם בו" הרמתי את ראשי בחוזקה וצעקתי בחוזקה "אתה תקבל "הרקדון" אתה תראה ממני איתי לא גמרת!" רצתי במהירות למחסן הכלים שם נכחתי חרב מאותרת ביהלום גרזן חד מאוד ושלושה מקלעים. רצתי במהירות לנחל שם חיכתה לי סירה הסרתי את העוגן ושטתי לכיוון הרי הפרא בעוד פרצופי מרוגז וכוונתי להרוג את "הרקדון".
תגובות (1)
המשך! וכדי להוסיף יותר פסיקים.