הקסם שמאחורי החומה

"כמו קעקוע המשפט שלה חרוט לי בראש, וכמו קעקוע, המשפט הזה עושה לי אלרגיה ועיקצוצים.
אם הייתי יכול לגרום לה לשנות את המשםט שאמרה, הייתי משנה. אבל רק אתה עצמך בוחר מהו משפט הסיום הגדול והמפואר אשר יסיים את חייך.
ואני לא מאמין גדול של רוחות, כלומר אני לא חושב שהיא צופה בי מלמעלה. אם כי יסתבר שהיא אכן צופה בי, אני בטוח שתתאכזב.
אני לא הנער בן העשרים, עם השיער השחור המורם אל כיוון השמיים. שיערי, כמו שאתם רואים, כבר ממזמן הספיק להיות פחות מטופח, אם כי אני אחראי לזה במעט. אבל אם כן, היא צופה בי ברגע זה," הוא מביט אל התקרה הגבוה ובמהרה מחזיר את מבטו אל הקהל המרותק לדבריו, "אם היא צופה בי, היא בטח כוססת ציפורניה בזעף ומלמלת משהו בסגנון, "מה הוא עושה לעצמו". ואתם, אתם לא הכרתם אותי לפני כן, אבל עייני היו נוצצות וצבען היה כצבע השמיים בבוקר בהיר. ועכשיו, אם אתם תתרכזו, צבעם כצבע שמיים מעוננים ואף גשומים." הוא נושם וממשיך, "ואם היא צופה בי, ואם היא בטח זועפת על שיערי היא בטח עוד יותר תשנא את עבודתי החדשה. לשמור שלא ייתקרבו לחומה, לחומה שלי ושלה.
ומעולם, הקשיבו לי טוב, מעולם לא הייתי חובב מדע בדיוני וסיפורי פיות, ופיטר פן הוא דוגמא מדהימה למה שאני שונא. והמשפט האחרון שלה כל כך עיצבן אותי," הוא מרים את מבטו שוב לתקרה וממלמל, "סליחה, כן." מה שגורף מעט צחקוקים, בדיוק כמו שרצה. "אספר לכם סיפור שקרה לי לא מזמן, למעשה זאת הסיבה שאני כאן. כמו כל עובדי הממשלה, גם אני, עומד לצד החומה ושומר שאזרחים כמוכם לא יתקרבו למה שהם ואתם קוראים לו 'חומת האסונות'. כמובן, ואני לא מאשים אתכם, כמובן שאתם מאמינים לנצנצי השקרים שמפזרים מעליכם הממשלה, כי הם לא רוצים שתחשפו לצד המופלא מאחורי החומה.
כמו כל יום, עם הבגדים המשונים והרובה בצידי הימני אני הולך לצד ימין ולצד שמאל, סוג של הולך במעגל לצידה של החומה הלבנה והגבוהה, טוב זו העבודה. ואני, אני טיפוס אובססיבי לניקיון," הוא מחייך קלות וכמה צחקוקים חירשים נשמעים מסוף האולם. "אז כשראיתי ענף גדול, שלעולם לא שמתי לב אליו, באתי להרים אותו. כמו כל אובססיבי אחר. ואז זה קרה. חלק קטנטן מהחומה פשוט, נפתח." דממה בקהל ורק קולו נשמע בהד ובחוזקה. "וכל היופי צץ משם, ואני, כבחור אובססיבי לנקיון וסקרני מן הסתם, פשוט, נכנסתי.
ועכשיו דמיינו לכם בראש את כל הצבעים בעולם, ורוד, כחול, ירוק, סגול, אדום וצהוב וטורכיז ולבן ושחור וכתום וכל הצבעים שלא עולים לכם בראש. ועכשיו הוסיפו לזה עצים ורדרדים וגבוהים כגובהו של המגדל הגבוה ביותר בעולם, וקרני שמש המגיעות עד לדשא הירוק המכסה את כל הגבעות הקטנטנות. ואם זה לא מספיק הוסיפו לזה פרפרים לבנים וירוקים וסגולים, גדולים וקטנים עפים מסבבכם.
יש יגידו שאני משוגע, ואני בספק אם אחרי הנאום הזה לא ישלחו אותי לבית משוגעים, אבל פיות קטנטנות גרות שם על העצים הגבוהים, ועד כמה שניסיתי לא לייחס לזה חשיבות, פייה אחת, גדולה כגודל הזרת ועל גופה החיוור שמלה דקה, נוצצת וירוקה, נשקה ללחיי ואמרה, "הגיע הזמן."
אני לא יודע הרבה, כי באותו הרגע התעלפתי ולאחר מכן קמתי צמוד ליד החומה, רק בצד שלנו, המכוער, סלחו לי על המילה.
אז, תגידו שאני משוגע ואולי אחרי זה יפטרו אותי מהעבודה. אבל כשקמתי בכיסי מדיי נמצאה תמונה של בת זוגתי, ברסייס זכרונה לברכה, ועל התמונה המשפט האחרון שאמרה, "תמצא את הקסם בעולם" ואני לא מאמין גדול של מדע בדיוני וסיפורי פיות, אבל הקסם קיים, והוא מתחת לאפינו, מאחורי החומה." הוא מסיים את נאומו למשמע מחיאות כפיים בודדות. והוא יורד מן הבמה והוא יודע בדיוק לאן יילך עכשיו, לעולם הטוב יותר שמצא.