הקסם השחור. (1)

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו, שיערו הלבן התפרע ברוח, ועיניו הכחולות המוזרות נצצו באור משועשע. בהתחלה נרתעתי ממנו, אך אחרי זה, הרגשתי משיכה משונה. כאילו שהוא מגנט. שיערו הלבן, נתן לי תחושת ביטחון. השיער שלו גם לבן. הוא כמוני. אני לא כזאת שונה אחרי הכל.
אני זוכרת איך שחייך לעברי, בעיניו היה סקרנות. לא חייכתי לעברו בחזרה. אני לא יודעת למה. אולי משום שהוא קצת הלחיץ אותי. הוא עמד במרחק של חמישה מטרים ממני, ולמרות זאת, הרגשתי שהוא קרוב. יותר מדי. התרחקתי ממנו כמה צעדים, והרגשתי קצת יותר הקלה.
את המקום שבו היינו, לא אשכח. לעולם. רחובות נטושים מלאי חורבות, גזעי עצים שרופים, והריח.. ריח עשן ופיח. אני זוכרת שהשתעלתי כל הזמן, והנער הביט בי, בהה בי.
"אז.." לחשתי."היי."
"היי." לחש בחזרה, עיניו נראו מרוחקות, מחשבותיו כנראה נדדו למקום אחר, זה קרה לי גם, באותו רגע. שיחקתי עם אצבעותיי בעצבנות, שואלת את עצמי מדוע איני בורחת ממנו.
אך זה הבן אדם הראשון שאני רואה מאז מתקפת פצצות האטום הנוראית. חשבתי שאני האחרונה. אך ידעתי שזה לא ממש אפשרי.
"איך אתה חי?" שאלתי אותו, תוך כדי שאני ממשיכה לשחק עם אצבעותיי.
"איכשהו." ענה לי בשקט, הקול שלו היה מעט תוקפני, ודי מצמרר.
"אבל.. איך? כל בן אדם שהיה פה מת.." אמרתי בקול מעט רועד, זיכרון העיר עולה בלהבות חלף בכאב מול עיניי, צמרמורת עברה בגבי.
"אני לא יודע." ענה לי, אך בעיניו היה משהו.. האם מה שאמר היה שקר? לא פסלתי את האפשרות.
התחלתי לחשוד בו. גירשתי את המחשבה מראשי והתקרבתי מעט.
"זה בסדר שאני אתקרב קצת?" שאלתי, די בטיפשות. משום שהוא לא יכול להחליט מתי אני כן יכולה להתקרב. אך בכל זאת נזהרתי ממנו.
"זה בסדר." ענה לי, המשכתי להתקרב עד שעמדנו במרחק של 3 מטרים אחד מהשני.
אזרתי אומץ, ושאלתי אותו, "איך קוראים לך?"
הוא הניד את ראשו, ופיו היה מתוח. לבסוף הוא נאנח,
"קורו." אמר, ורגליו טופפו בעצבנות על המדרכה השבורה.
"אני קלייר." אמרתי וניסיתי לחייך, אך לא הצלחתי.
הוא הנהן,"קלייר?"שאל,"שם מיוחד. האם יש משמעות לשם?"
השאלה ששאל.. די הכאיבה לי. היא הזכירה לי מיד את הוריי. מדוע בכלל אני מסתירה את שמי האמיתי? האם אני כל כך רוצה להתרחק מעברי הכאוב? לא ידעתי את התשובה.
נדתי בראשי,"לא. אין משמעות." שיקרתי לו הישר בעיניים, לא נראה שהוא חשד בי.
אחרי כמה שניות של שקט מביך, שברתי את הקרח ראשונה.
"האם.. לשלך יש משמעות?"
הוא חשב לכמה רגעים,"כן." אמר, וחיוך קטנטן הופיע על שפתיו.
חיכיתי לתשובתו. אך הוא לא המשיך.
אצבעותיי שיחקו אלו באלו במתח, מדוע הוא אינו עונה לי?
"אני מקשיבה." לחשתי, ושמעתי צחקוק מגרונו,
"לא אמרת לי להגיד אותו," ענה בעוקצנות,"המשמעות של השם שלי, הוא 'שחור'."
שחור? אבל באיזו שפה?
הוא נראה רגוע, לעומתי. דמיינתי לעצמי כיצד אני נראית כרגע. כמו שתמיד עשיתי – המראות התפוצצו בגלל מתקפת פצצות האטום.
דמיינתי את עצמי עם שיערי הלבן פרוע ומלא בעלים יבשים מהיערות, עיניי כחולות בגלל המתח, ופנים מלאות בבוץ ובשריטות. הרבה זמן לא ניקיתי את גופי בנהר.
"מדוע עינייך ירוקות?" שאל בסקרנות. כנראה שטעיתי. עיניי ירוקות, בגלל הרוגע. ובאמת, כמו שצבע עיניי חזה, רוגע התפשט בכל גופי, חימם אותי בידיו הנעימות.
אך מדוע שאל למה עיניי ירוקות? האם מקודם החליפו עיניי את צבעם לכחול?
הנחתי שכן. באמת הייתי מתוחה לפני כמה דקות.
"הממ.." חשבתי כמה שניות,"כי אני.. רגועה."
הוא הנהן, הוא לא היה נראה מופתע. מוזר.
הבטתי לעבר השמיים, עננים שחורים נאספו מעלינו. אני שונאת את החורף, אמרתי לעצמי.
חזרתי להביט בו, הוא גם הביט בשמיים, אך נראה רגוע, והחיוך המשועשע עדיין על פניו.
"אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי אותו, מביטה בחשש כל כמה שניות בשמיים.
הוא הביט סביבנו, ועיניו ננעלו על היער שבו בדרך כלל התגוררתי.
"נלך לשם." אמר ברוגע והצביע לעבר היער. הנהנתי, והתחלתי לרוץ לעבר היער.
למה אני בכלל מקשיבה לו? איני מכירה אותו. הכרתי אותו לפני כמה דקות. אבל כדי לשרוד, צריכים עזרה.
וקורו, הוא העזרה שלי – לבינתיים.