הקוראת בעננים – פרק 2, מארו

פרק 2: מארו

"*תאדאימה!" קראתי וחלצתי את נעלי בזריזות.
זרקתי את התיק הצידה ורצתי לסלון עם קופסת הפחיות.
נעצרתי ליד המלונה הקטנה והצצתי פנימה.
"מארו?"
"מרראאאו.." נשמע מהצד השני של החדר וראיתי את מארו מדדה אלי בשמחה.
"תראה מה הבאתי לך!" הצגתי לו את קופסת הפחיות על הרצפה.
שלא תחשבו שזה דבר קל לגרום לחתול לשחק.
זאת משימה מאוד מאתגרת לפעמים.
אבל בגלל שמארו היה חתול מיוחד, עם חיבה-קיצונית-בלתי-מוסברת לקופסאות, מספיק היה להביא לו קופסת נעליים פשוטה כדי שתהפוך לאוצר הכי יקר לו למשך שבוע שלם.
מארו בחן את הקופסה בקפידה.
מסתובב סביבה, עוצר לפעמים לרחרח וממשיך. כך עד שהקיף את כולה.
אחר כך בחן את החור.
הוא הציץ פנימה, רחרח, ואז דחף את ראשו בחוזקה והוציא אותו מהצד השני.
"אה! הוא אוהב אותה!" התלהבתי.
"האיו יודעת לבחור מצוין את הקופסאות של מארו." אמא הופיעה בכניסה לסלון עם סינר מרוח בכתמי סויה קשור על מותניה.
"איך ידעת שזה מהאיו?"
"זה תמיד מהאיו! מי עוד יכול להביא למארו קופסאות?"
"טארו-סנסיי הביא לי קופסה פעם."
"הוא שותה Diet 77?"
"לא נראה לי…" אמרתי בלי לחשוב הרבה.
"אה! ניצחתי! מוהאהאהא" אמא צחקה את צחוק הרשע שלה, שנשמע יותר כמו הקרקור של קפטן קררו. "אני אומרת לך, הילדה הזאת הייתה בגלגול הקודם חתול!"
עכשיו היה תורי לצחוק.
מארו השתעשע במשך יותר משעתיים עם הקופסה החדשה שלו.
הוא ייצב אותה במרכז הסלון עם החור מופנה אליו ורץ לפינה, וחיכה.
הבטתי בו מהספה, גורסת פופקורן, כאילו צופה בסרט מתח.
הוא מתח את רגליו קדימה, התכופף, מתכונן למתקפה כוללת.
ואז… זינוק!
הוא רץ מהר כמו ברק וכשהגיע למרחק של כעשרה סנטימטרים מהקופסה הוא זינק פנימה עם ידיים לפנים והתגלץ' על הרצפה החלקלקה, תקוע בתוך הקופסה, מחליק כמו גלשן סקי מקצועי.
טראח! הוא התנגש בקיר!
מחאתי כפיים עדיין מכרסמת את הפופקורן שבפי.
לא הייתה תזוזה.
קמתי עם קערת הפופקורן בידי והתכופפתי לבדוק אם הוא בסדר.
הוא לא זז ולא השמיע קול.
הזנב שלו התחיל להתנדנד בהנאה מצד לצד.
המבצע הסתיים בהצלחה!