הקוראת בעננים – פרק 1, מתנה

פרק 1: מתנה

"בי האיו, נתראה מחר" נופפתי אליה והתקדמתי לכיוון מעבר החציה.
לא הספקתי לעשות צעד אחד נוסף על הפס הלבן שבכביש ושמעתי מאחורי "מוגו! חכי! כמעט שכחתי…"
האיו רצה אלי בקלילות ומסרה לי קופסת פחיות "Diet 77" ריקה.
"אפילו עשיתי חורים בשני הצדדים!" היא צחקקה.
"האיו! תודה! זה בדיוק מה שחיפשתי!"
"אין בעד מה. נתראה מחר"
וכך עמדתי.
על שפת מעבר החצייה.
עם קופסת פחיות שתייה ריקה.
עם חורים משני צדיה.
וחייכתי.
זה הרגע שאתם אמורים לתהות בו, מה לעזאזל כל כך משמח בקופסת פחיות ריקה?
טוב, בעבר גם לי זה היה נראה מוזר.
אבל הכול השתנה מאז ש"מארו" הגיע למשפחה שלי.
הוא יהיה המאושר בחתולים!

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

"טוב חומד, את מוכנה?"
"אבא אני יודעת מה יש בקופסה! אני הרי ביקשתי ממך את הספר הזה!"
"בסדר… בסדר… אז פתחי."
קרעתי את העטיפה ופתחתי את הקופסה בהתלהבות אבל… לא היה שם כלום.
בהיתי בחלל הריק בעצב.
"אוקיי איזו מן בדיחה זו?" הרמתי את פני הזעופות כדי למחות.
ואז ראיתי אותו.
חתלתול קטן ושמנמן, מנמנם בין ידיו החסונות של אבי.
סרט קטן עם פעמון פצפון היה קשור ברכות סביב צווארו.
"אבל… אמרת שאסור לי." הבטתי באבי.
"זה מה שיש לך לומר? אחרי שדאגתי להסתיר אותו ממך ואפילו לגרום לאמא שלך לשתף פעולה בקטע עם הספר!" אבי התבדח.
"אני פשוט לא יודעת מה להגיד." דמעות התחילו להתקבץ בזוויות עייני.
"בואי נתחיל מתודה".
"תודה!" אחת כבר זלגה במורד לחיי הימנית.
"ועכשיו תחזיקי אותו בזהירות ותתני לו שם! שנדע איך לקרוא לבן המשפחה החדש שלנו!" אבא העביר לי את החתול בזהירות לערסל שיצרתי בידי.
החתלתול פיהק ועשה קול מצחיק שנשמע כמו "מיאו" כושל.
משהו יותר דומה ל"מרראאאו…".
"אני אקרא לו מארו!" אמרתי בזמן שהוא הסתובב וגרגר בהנאה.