הקוסם הנורא

בזמנים רחוקים, בממלכה קדומה, חיו להם מלך ומלכה. ולהם היה, לפי המתבקש, יורש עצר – לורוהאן נסיך הממלכה. בהגיעו של לורוהאן נסיך הממלכה לבגרות, החליט להתארס עם אהבת חייו, הלא היא טלינה בת הסנדלר. הממלכה געשה ורעשה, תהיה זו לבטח חתונה מרשימה ומרגשת, ובאותה ההזדמנות לורוהאן יירש את הכתר. בלילה לפני החתונה, ניגשו המלך והמלכה אל חדרו של לורוהאן, ובפיהם בשורה. "לורוהאן, יקירנו, יש דבר מה שהסתרנו ממך במשך שנים ארוכות", אמרו השניים בשפתיים רועדות, "ביום שנולדת, קיבלנו נבואה מפי נביא, שאמר שביום הולדתך העשרים וחמישה, תמצא את מותך מידיו של קוסם רב עוצמה." הם אמרו, והמלכה החלה להתייפח.
"רצינו שתדע," אמרה המלכה, חנוקה מדמעות, "שתוכל לתכנן בהתאם את חמש השנים הבאות, ולשמור על הסדר בממלכה בטרם…" היא המשיכה לבכות.
לורוהאן קפץ את אגרופיו, הוא לא ייתן לנבואה לשלוט בחייו, הוא ימלוך ויהי מה.
"לא כך אעשה," נעמד והצהיר, "אלך להתמחות בדרך הסכין והלהב, אעשה לי חרב ואלמד להילחם. לפני שאגיע לשנתי העשרים וחמש, אקטול את הקוסם, רב עוצמה ככל שיהיה."
"אך מה יהיה עם חתונה?" שאל המלך, "וגורל הממלכה בידי מי יופקד? ואנו זקנים ולא נוכל להחזיק עוד מעמד."
"את החתונה איאלץ לדחות", אמר לורוהאן בעודו מתלבש, "ואני יודע שאוכל לסמוך עליכם עד שאביס את הקוסם המקולל ההוא." אמר ופנה לביתה של טלינה בת הסנדלר.
שעות ארוכות הם דיברו, היא בעיקר בכתה ולורוהאן כאב את כאבה, אך היה נחוש בדעתו להביס את הקוסם בטרם יתחתן. ועם האור הראשון, לורוהאן עזב את בית הסנדלר ופנה בחזרה לארמון, אשר ממנו יצאו שליחים לכל הממלכה לבשר על דחיית החתונה למועד לא נודע. האורחים הרבים איכסנו בחזרה את מיטב תלבושותיהם בעומק ארונותיהם, בקבוקי היין הרבים שהוצאו לקראת המאורע הוחזרו למרתפים, המלך השיב את גלימתו אל גבו וטלינה חזרה לעמדתה בחנות של אביה.
אך לורוהאן שינה את אורח חייו לחלוטין, הוא רכב על סוסו לקצה הממלכה, שם נמצא המבצר המכשיר לוחמי סיף הטובים בממלכה. האימונים במבצר היו שונים בתכלית מכל חייו כנסיך בארמון, אך לורוהאן לא ויתר, לנגד עיניו ראה קוסם רב עוצמה המאיים להשמידו. לורוהאן היה תלמיד חרוץ ושקדן, ותוך שנתיים וחצי נהיה לרב-אמן בחרב קצרה, וכן מיומן גם בחרב דו ידנית ופגיון. מרגע שזכה לתואר, לורוהאן לא ביזבז אף לא רגע אחד, ופנה לנפח המבצר על מנת להכין לו חרב מותאמת אישית. הנפח ייעץ לו, להשתמש בחרב מחושלת מארד עם פס של כסף בחודה.
"לפי המיתוסים, הארד הוא בלתי ניתן לכישוף, וחוד הכסף מסוגל לחדור כל הגנה של קוסם." אמר הנפח, ולורוהאן הבחין כי הנפח בקיא בענייני קוסמים, ושאל אותו כיצד עליו למצוא את הקוסם שעתיד לקטול אותו.
"ישנם לא מעט קוסמים בממלכה," סיפר הנפח, "רובם שומרי חוק ונאמנים למלך. אך יש רק אחד שנמנע מלהצהיר את נאמנותו, והוא חי לו על גבול הממלכה, ביערות בהרים הגבוהים. האזור היה פעם שורץ בקוסמים ומכשפים, אך הוא גירש את כולם, הוא אכן רב עוצמה."
"זהו האחד!" צעק לורוהאן, "הוא האחד מהנבואה! אמור לי מה שמו?!"
"אוהו, שמו נשמע בין חריקות העצים והרוחות הנושבות בהרים," אמר נפח בקול נמוך, "שמו נלחש בשקט, חרש חרש, קיראו לו בשמו: 'ענהאו רב-הכשף', הקוסם הנורא. הוא ידוע בעיקר בלחשיו המשתקים, קשריו עם המתים וחיבה מחרידה למשחקי מילים." אמר הנפח, והביט בלורוהאן המתארגן ליציאה, בשנייה שהבין היכן למצוא את הקוסם ומה שמו, יצא לורוהאן לדרכו.
אך לפני שפנה להרים הרחוקים, עצר ללילה אחד בעיר הולדתו.
"טלינה, טלינה יקירתי!" קרא לורוהאן מתחת לחלונה של בת הסנדלר, "טלינה אני יוצא להרים, עליי למצוא את ענהאו רב-הכשף, עליי לקטול אותו לפני שאגיע לגיל עשרים וחמש." טלינה הביטה בו בעיניים עצובות, דמעה יחידה זולגת על לחיה.
"יש לי בקשה אליך טלינה שלי," אמר לורוהאן, וטלינה מחתה את הדמעה מפניה, "אם עוד לא שבתי אליך עד ליום הקודם ליום הולדתי העשרים וחמישה, אני מבקש שתבואי אליי, להרים הגבוהים, כך שברגע הבלתי נמנע שבו אתייצב מול ענהאו, נוכל להתחתן מייד עם מותו."
וטלינה הבטיחה, ולאחר שהפריח לעברה נשיקה, עלה לורוהאן על סוסו ויצא להרים.
כבר בתחילת דרכו החלו לנשוב רוחות קרירות המבשרות את בואו של החורף, אשר הלך והחריף בהרים המושלגים. בשיא החורף, לורוהאן נאלץ לנטוש את סוסו כאשר עומק השלג והכפור הכריעו את החיה, והילך לבדו בין העצים עטויי האדרת הלבנה.
היה זה יום בהיר וחד פעמי בהרים, כאשר לורוהאן נקלע למפולת השלגים. לורוהאן בדיוק עצר למנוחת צהריים, כאשר קול רועם הפר את הדממה, ולתדהמתו של לורוהאן גוש של שלג צלל מראש ההר ואיים להטביע את לורוהאן תחתיו, וברגע האחרון הספיק לורוהאן לצלול מתחת לסלע סמוך. לתדהמתו, מתחת לסלע נפער בור והוא מצא את עצמו בתוך מערה חשוכה. למעשה, המערה לא הייתה חשוכה לגמרי, כי בקצה הרחוק שלה, עמד איש נמוך וזקן עוטה גלימה, אשר בחש בקדירה מבעבעת לאורם של נרות מרחפים. לורוהאן לא היה זקוק לאבחנה נוספת כדי לדעת שזהו קוסם, והוא שלף את חרב הארד עם חוד הכסף ועט על הקוסם.
"ענהאו רב-הכשף! באתי להורגך היום!" זעק לרוהאן.
הזקן הניף את ידיו למעלה, וצעק אל לורוהאן: "עצור! אני לא ענהאו! אני אפילו לא קוסם!". לורוהאן נעמד במקומו, אך חרבו עוד בהיכון. "אז איך אתה מסביר את הקדירה והנרות המרחפים?" שאל לורוהאן, מוכן להכות.
"טוב… למען האמת הייתי פעם קוסם," אמר הזקן ולורוהאן קירב את החרב לצווארו, "אך לאחרונה נלקחו ממני כוחותי, וכל מה שנותר לי הוא הקדירה והנרות, ואני מסוגל רק לרקוח שיקויים, אך לא לכשף ולחולל קסמים." לורוהאן הנמיך את חרבו, והזקן המשיך בסיפורו.
"בעבר הייתי קוסם רב עוצמה, אך אותו ענהאו רב-הכשף שאתה מחפש, הוא לקח ממני את יכולות הכישוף." אמר הזקן, "לטענתו מדובר בעניין עקרוני, למרות שאמרתי לו שלשנינו תהיה פרנסה ותחרות היא דבר בריא לעסקים, אך הוא לא הקשיב…"
לורוהאן הניח לגמרי את חרבו, בוחן מחדש את הזקן.
"ומה שמך זקן?" שאל לבסוף.
"אני ארנוס," השיב הזקן, "ארנוס השוכן במערה הקפואה".
לורוהאן הושיט את ידו והשניים לחצו יד, לורוהאן סיפר לארנוס על הנבואה ועל המסע שלו ללכוד את ענהאו הקוסם הנורא. אך כאשר לורוהאן תיאר כיצד תיכנן להביס את ענהאו בעזרת חרב הארד וחוד הכסף, החל ארנוס לצחוק בקול גדול.
לורוהאן המבולבל התרגז על הזקן, וארנוס פנה מחה את דמעותיו ופנה אל לורוהאן.
"הרי לא באמת חשבת שתוכל להביס קוסם רב עוצמה שכזה עם חרב ומיתוסים על ארד וכסף," גיחך ארנוס, "כלל וכלל לא, רק קוסם יכול להביס קוסם."
"מדוע לדעתך לא רצה ענהאו לשמור אותי בסביבה הא? הוא היה מודע לסכנה בהימצאות קוסם נוסף בקרבתו, ולכן נטל ממני את כוחותיי ואני נאלצתי להתחבא במערה הארורה הזו."
"אבל…" ניסה לורוהאן בכל זאת, "אבל במשך שנים למדתי את אמנות החרב, אין אף יריב ראוי לי בכל הממלכה."
"כפי שציינתי, זה חסר תועלת אל מול כוחותיו של ענהאו אשר ינטרל את חרבך ברגע, אלא אם כן…" ארנוס גירד את זקנו, "אמרת שהשקעת שנים בטיפוח יכולות הסיף שלך, מה הן בשבילך עוד כמה שנים של לימודי כשף? אני אמנם לא מסוגל לבצע קסמים, אך אני בקיא בכל חומר הלימוד ואוכל להדריך אותך. יחד, נוכל להכניע את ענהאו ולהשיג צדק!"
לורוהאן בחן בחשדנות את ההצעה, בשנים האחרונות היו החרבות לחלק מגופו, וכעת הן התבררו כחסרות תועלת. יחד עם זאת איתן הוא הרגיש מוגן ושלם, רב עוצמה, קסמים היו בעבורו תחום מאיים ומפחיד. לורוהאן נזכר בהבטחותיו להוריו, לממלכה ולטלינה, הוא היה יכול לוותר כעת, לשכוח מהנבואה, או לוותר על עוד שנים יקרות מחייו ללימוד כשפים במערה קפואה.
"למד אותי, ארנוס השוכן במערה הקפואה," אמר לבסוף. "אך עשה זאת מהר, לא נותר עוד זמן רב עד יום הולדתי העשרים וחמישה."
וכך אכן עשה ארנוס השוכן במערה הקפואה, הוא לימד את לורוהאן את רזי הכישוף, חשף בפניו את ספרי הלחשים העתיקים ואף שלח אותו לעמק להביא ענף מעץ אלה עתיק יומין, והכין לו מטה קסמים. בערבים, לורוהאן היה מרים את חרבו ומתרגל מעט מהלכים ישנים, אך ארנוס היה מתעקש שעליו לנצל את הזמן ללמידת לחשי הגנה. לצד השרביט, לורוהאן הצטייד גם בקדירת שיקויים משלו, גלימה וברדס, וככל שהתקדם בלימודיו ארנוס העניק לו אביזרי כשף נוספים כגון טבעות כוח, כדורי בדולח ומטאטא מעופף עם ארבעים כוח-סוס. עד מהרה היה לורוהאן לקוסם של ממש, ולצד האימונים שלו עם ארנוס, יצא לורוהאן מן המערה לחפש את ענהאו רב-הכשף, הקוסם הנורא. חיפושים אלה תמיד עלו בתוהו, וארנוס טען כי ענהאו בוודאי מגן על מחבואו בלחשי הגנה, עד ליום ההולדת העשרים וחמישה של לורוהאן, אז יבוא לקטול אותו. גם כאשר חגג את יום הולדתו העשרים וארבעה, לורוהאן עוד לא מצא זכר למקום מחבואו של ענהאו, והוא החל לחשוש שגורם ההפתעה שקיווה להשיג, עלול לרדת לטמיון. ארנוס התעקש שהסיכוי הטוב ביותר של לורוהאן לגבור על ענהאו רב-הכשף, הוא הסתתרות במערה ובעזרתו של ארנוס להשיג יתרון בקרב. ככל שיום הולדתו של לורוהאן הלך וקרב, הוא בילה את רוב ימיו בשיטוט בערים וחיפוש אחר עדויות לקוסם הנורא.

ובינתיים בממלכה, עצביה של טלינה בת הסנדלר החלו להתרופף, ויומיים בודדים לפני יום הולדתו העשרים וחמישה של לורוהאן היא החליטה לקיים את הבטחתה ולצאת אל ההרים לפגוש את לורוהאן. המסע להרים על גב סוסה של טלינה ארך יממה שלמה, ובבוקר למחרת, טלינה רכבה במעלה ההרים המושלגים. בעודה מתאמצת להאיץ בסוסה, הבחינה באיש נמוך קומה ומזוקן ממהר במורד ההר לקראתה.
"ברחי! ברחי! ברחי כי קרב עקוב מדם עתיד להתרחש בהרים הללו! בקרב יבוא ענהאו רב-הכשף, הקוסם הנורא לקטול את הנסיך לורוהאן יורש העצר בממלכה!" צווח האיש.
"לורוהאן הוא הארוס שלי!" צעקה טלינה, ירדה מסוסה בקפיצה והתייצבה מול הזקן. "היכן הוא?"
"אם כך את ודאי טלינה, לורוהאן סיפר לי רבות עליך." השיב האיש. "אני ארנוס, המדריך האישי של לורוהאן." מיהר ארנוס להוסיף למראה טלינה המבולבלת. ארנוס הסביר במהירות לטלינה את המצב, ואמר שלורוהאן יצא כל יום בחודשים האחרונים לחפש אחר ענהאו בהרים.
"וכעת הבנתי את תוכניתו של ענהאו!" צעק ארנוס. "הוא מתכנן להתגנב למערה שלנו ולהציב מארב ללורוהאן אשר יחזור מותש מהחיפושים. לכן עליי לפנות את כל יושבי ההרים והעמק."
"אם כך, נוכל להציב מארב כפול," אמרה טלינה בזהירות, "נוכל להתחבא במערה, וכאשר ענהאו יגיע להציב את המארב ללורוהאן, נגבר עליו בכוחות משותפים."
"זו נשמעת תוכנית כבירה," אמר ארנוס והניף את אגרופו אל על, אך מייד פניו שוב הרצינו. "אך ענהאו הוא קוסם נורא, כוחותיו גדולים מעבר לכל דמיון, הוא אלוף בהתחזויות ורב אמן במשחקי מילים! עלייך להישמר לנפשך טלינה, אל תיפלי בתחבולותיו."
"אזכור זאת," אמרה טלינה, "קדימה אין זמן לבזבז…" אמרה ושניהם עלו על גב הסוס שנאנק והחל לצעוד בעלייה.
הלילה ירד, וקולו של לורוהאן הצטרד עקב השילוב של קור הלילה והצעקות שלו בחיפוש אחר ענהאו, הקריאות שלו מפסגות ההרים פשוט לא נשמעו. סמוך לחצות הלילה, שב לורוהאן למערה הקפואה, מותש וקפוא, מתכסה היטב בגלימת הקוסם שלו. הוא ידע שבעוד שעות ספורות יצא ענהאו ממחבואו ויבוא לקטול אותו, והוא רצה לזכות בכמה שעות שינה טובות לפני שיתייצב מולו. כאשר נכנס בפתח המערה, היא הייתה חשוכה באופן מוזר, הלפידים כולם היו כבויים, ורק אורם הקלוש של גחליליות הפר את החשכה.
"ארנוס?" לחש לורוהאן בעודו מתקדם בזהירות בחשכה.
ולפתע נשמע קולו של ארנוס מלפניו: "עכשיו טלינה!!"
קול צעדים נשמע מאחורי לורוהאן, הוא הסתובב וראה מולו את טלינה, אוחזת בחרב הארד וחוד הכסף של לורוהאן, ומניפה אותה מול עיניו.
"טלינה! זה אני!" הוא צווח בעוד החרב צונחת אל ראשו, אך זה היה חסר סיכוי. גלימת הקוסם והברדס שלו הסתירו את פניו החבויים בכל מקרה בחשכת המערה, וקולו הצרוד היה הולם לקוסם מרושע, לא לנסיך.
"התכונן למות, ענהאו רב הכשף!" טלינה הייתה משוכנעת בזהות הקוסם, "לעולם לא תיקח ממני את לורוהאן!"
טלינה הניפה שוב את החרב, ולורוהאן, שכבר נפגע מהחרב, החליט להשתמש ביכולותיו כקוסם, לפחות כדי לנטרל לרגע את טלינה מבלי להסב לה נזק. הוא מילמל כמה לחשי הגנה והניף את שרביטו, וחומה עשויה לבנים סגולות שקופות נבנתה בהינף ידו בינו לבין טלינה. לורוהאן הניח את ידיו על מותניו והתנשף, מנסה לנוח לרגע, אולם החרב שאחזה טלינה בידה חלפה מבעד לחומה הסגולה, ושיספה את חזהו באין מפריע. לורהאן המופתע מעד לאחור, מנסה שוב ושוב להרים חומות קסומות ומגנים מכושפים אל מול טלינה, אך חוד הכסף של החרב חדר בעדם בקלות. לורוהאן המשיך במנוסה לעומק המערה, שרוט וחבול, דם ניגר מפניו והוא מתחנן לטלינה שהוא אהובה אכן לורוהאן, אך קולו דמה יותר לזה של קרפדה, ופניו השרוטים השתנו ללא היכר. לורוהאן הגיע לקצה המערה, טלינה עמדה מולו, נכונה להכות בו מכה אחרונה וניצחת. לורוהאן ידע באותו רגע שאין ברירה, עליו לשבור את החרב בעזרת קללה, הדבר עלול לפגוע בטלינה אם יחטיא, אך לא הייתה לו ברירה.
הוא הניף את שרביטו, וניצוצות נורו ממנו לעבר טלינה. הוא לא פיספס, הניצוצות פגעו היישר בגוף הארד של החרב, אך במקום לשבור את החרב הם ניתזו לעבר התקרה, וגרמו לפיצוץ רב עוצמה שהרעיד את המערה. לפני שסלע עצום צנח על גופו של לורהאן, הוא הספיק לראות את טלינה מוטחת לאחור מהדף המכה, ואז, חושך.
לורוהאן שב להכרה לאחר כמה דקות, למשמע קול צחוק חולני. הוא פקח את עיניו, וראה את ארנוס יושב לצידו ומתפקע מצחוק. מאחוריו ראה לורוהאן את טלינה, גופה הדומם שוכב על רצפת המערה וחרבו מונחת על ידה.
"היא… מתה?" שאל לורוהאן את ארנוס הדומע מצחוק.
"היא? חה חה חה… לא ולא, אבל אתה!" ארנוס המשיך לצחוק בשיגעון.
לורוהאן הביט בעצמו, סלע עצום היה מונח על חזהו, והוא שכב בתוך שלולית של דם.
"מדוע אתה צוחק ארנוס?!, תיכף יבוא ענהאו ויוכל לקטול אותי ללא הפרעה, ואני בטוח שגם עליך לא ירחם!" צעק אליו לורוהאן בכעס. אך ארנוס המשיך לצחוק בקול גדול אף יותר.
"עוד לא הבנת?" הוא התנשם, "עוד לא הבנת מה קרה פה?"
לורוהאן המבולבל הביט בו, מתקשה להבחין בדבר שמצחיק את ארנוס.
"אוי, חבל. אני מאוכזב." ארנוס אמר בעצב מזויף. "אין ברירה, איאלץ להסביר הכל בעצמי."
"אתה מבין לורוהאן, מרגע ששמעתי את סיפורך על הנבואה, לא יכולתי להישאר אדיש. הגעת אליי למערה ושלפת את חרב הארד עם חוד הכסף, וידעתי שאתה מסוכן, החרב מסוכנת."
"חרב הארד? חוד הכסף?" לורוהאן נזכר בקרב עם טלינה ובקושי לנטרל את החרב, "אבל זה רק מיתוס! זה לא אמיתי!"
"גם הנבואה יכולה להיחשב כמיתוס, נסיך כסיל שכמותך!" צעק ארנוס, "אך אתה בחרת להאמין בה! ובכן באותו הרגע שהגעת אליי והחרב בידיך, לא היו הרבה ברירות, הייתי מפסיד לך בנקל. אז החלטתי לאמן אותך בקסמים, להרחיק אותך מהחרב הנוחה שלך, לאתגר אותך בכישופים ולגרום לך להאמין שאתה מסוגל לגבור על קוסמים בעזרת כישוף, ובעיקר להרחיק אותך מדרך החרב, היתרון היחיד שלך עליי. ואכן, כשהגיע היום, זנחת את החרב במערה והלכת לחפש קוסם בהרים. כמה קל היה לשכנע את טלינה לבוא איתי למערה, לארוב לאותו קוסם שיבוא לקטול אותך. כשנכנסת בפתח היא הייתה משוכנעת שזה ענהאו חה! היית מאמין שארוסתך לא תזהה אותך? היא כמובן האמינה למיתוסים, והשתמשה בחרב כדי לקטול את הקוסם הנורא. אני מניח שכאשר היא תתעורר אצטרך להגיד לה שענהאו גבר עליה לבסוף, וכי הוא הרג גם אותך, כמה עצוב." ארנוס הוסיף בקול מזלזל.
"אבל, למה ארנוס? למה לבגוד בי? גם בך ענהאו פגע." לורוהאן שאל כלא מאמין.
"שם מוזר יש לי, הא?" אמר ארנוס בחיוך מרושע. "בחיי שאתה כל כך טיפש. 'ארנוס השוכן במערה הקפואה', קראתי אז לעצמי. למי עוד יש שם כה ארוך ומסורבל? אולי 'ענהאו רב הכשף, הקוסם הנורא'? אולי זה רק צירוף מקרים ששני השמות הם אנגרמה מושלמת?"
"אתה…" לורוהאן פער את פיו בהפתעה.
"כן, אני ענהאו רב הכשף, הקוסם הנורא!" צעק ארנוס וקולו הידהד במערה, "אני מופתע שאף אחד לא אמר לך שאני מומחה במשחקי מילים."
"אז הנבואה, זה היית כל הזמן, הקוסם רב העוצמה." אמר לורוהאן בשקט.
"ובכן גם כאן אתה טועה. אני אכן חלק מהנבואה, אך רק כבורג קטנטן ולא הכרחי. אתה מבין, אולי עשיתי זאת כדי להרחיק אותך מחרב הארד, אך לימדתי אותך קסמים אמיתיים ומתקדמים, ועליי לציין שאתה היית תלמיד מצטיין, כוחותייך גדלו בקצב מסחרר, עד שהיית לקוסם, שהוא… רב עוצמה." ענהאו עצר לרגע, נותן לדבריו לחלחל לראשו של לורוהאן.
"אז… אני. זה אני." לורוהאן השפיל את מבטו.
"אכן, זה אתה. נהיית לקוסם רב עוצמה. הקללה שניסית להטיל על החרב היא עוצמתית, והייתה שוברת כל חרב אחרת. אך ארד דוחה את כל הלחשים, חזקים כחלשים, והלחש שלך פשוט חזר אליך. וכנראה שבעוד כמה דקות, לפי כמות הדם שהצטברה פה, מעשה ידיך שלך, קוסם רב עוצמה, גם יגרום למותך." ענהאו עצר לרגע. מביט בלורוהאן, ובעיניו נראה משהו שקרוב לחמלה.
"יתרה מזאת, לורוהאן." המשיך ארנוס. "הנבואה אמנם ניבאה לך גורל, אך היא לא אמרה לך מה לעשות. אתה זה שהחלטת לעזוב את הממלכה, את הוריך, את כס המלכות ואת טלינה, ויצאת לרדוף אחר גורלך."

לורוהאן מת במערה ההיא כעבור כמה שעות, וענהאו כישף את נשמתו ושלח אותה להסתובב בהרים, כך שבלילות הקרים ביותר בשנה, נשמעות קריאותיו של לורוהאן המחפש את ענהאו בין הפסגות. הוריו של לורוהאן הצליחו לשלוט בכס המלכות לשנה נוספת לפני שנפטרו בשיבה טובה, אך ללא יורש ושליט לממלכה, אשר איבדה ממעמדה ונכבשה על ידי עמים זרים. וטלינה? לאחר שענהאו סיפר לה שלורוהאן נקטל כדבר הנבואה, היא שבה לעיר הולדתה, והמשיכה לעבוד בחנות של אביה. חייה התנהלו על מי מנוחות, והיא התחתנה לבסוף עם בן הקצב. בן הקצב לא היה נסיך, והיא לא הפכה להיות מלכת הממלכה, אך בן הקצב לא הקשיב לנבואות טיפשיות, ולא יצא לרדוף אחר גורלות. והאמת, בשביל טלינה זה היה מספיק טוב.