הקדמה

ביום נחמד בתחילת חודש אוקטובר שבו הציפורים עוד ציצו בהורמוניה, נעמדו גבר ונער ליד בית משפחת ריין.
הגבר עמד בחליפה יוקרתית בצבע שחור וורד נעוץ בה. משקפיי השמש שלו היו כמו של סוכן-על והוא החזיק תיק עור, שחור כמו החליפה, מלא ניירות ומסמכים.
הנער נראה פחות רציני ממנו בגלל תלתליו הבהירים והעובדה שאצלו היו המשקפיים לראיה ולא לשמש.
הם צלצלו בפעמון והקשיבו לציוצי הציפורים על העץ הסמוך.
הנער הוריד את מעילו וחשף סוודר בצבע כתום, הוא היה לחוץ ממה שהיה צריך לבשר לגברת ריין. "אל תדאג." אמר האיש בחליפה. "את הבשורה הזאת בישרתי עשרות פעמים ורוב הזמן לא התעלפו ולא צרחו."
הנער המתולתל נרעד למחשבה שגברת ריין תתעלף. "ממש נרגעתי!" אמר בסרקזם.
הם צלצלו שוב מכיוון שלא ענו להם והפעם פתחה את הדלת גברת ריין שעמדה עם שמלה פרחונית ליד הדלת. "גברת ריין הבחנו אצל הבת שלך דיסלקציה!" אמר הנער בלי לנשום.
גברת ריין פערה את פיה בתימהון והאיש בחליפה הביט בצדדים ואמר בקול צרוד, "נדבר על זה, ברשותך, בפנים." וכולם נכנסו יחדיו לבית הקטן.