הקדמה. עדיין אין שם.

"תרימי את הידיים." הוא כיוון עלי את הרובה שלו. הרמתי את הידיים בלית ברירה."עכשיו תיכנסי לניידת."הוסיף.
נכנסתי לניידת. הסירנה התחילה לצלצל. אטמתי את אוזניי בפחד.
הנהג נהג במהירות לא חוקית. הופתעתי שככה נהג משטרה נוהג. אחזתי בחגורה בחוזקה.
המד של המהירות היה בסוף. ראיתי בחלון איך הכול חולף במהירות בעיניי.
"אולי תאט? יש לי בחילה." ביקשתי מהנהג.
"אנחנו נכנסים למקום שאת כבר תפסיקי להרגיש ככה." הוא אמר.
"אבל.." התחלתי לומר, אך הוא התעלם.
חזרתי לבהות בחלון. היינו במערה חשוכה. לפתע, אור גדול סנוור את עיניי. נעלמה המערה.
הגענו לבניין אחד גדול. בערך בגודל של מלון.
"קדימה." הוא אמר והוציא אותי מהניידת. בידיי היו אזיקים.
"זה… בית כלא?" שאלתי.
"לא." השוטר אמר בשלילה.
"אז אפשר לשאול מה זה?"
"לא נגיד לך פה." הוא אמר ודחף אותי לפתח הבניין.
"הקוד?" שאל מישהו מבעד לקיר. לא הבנתי את שפת השוטר. הוא לחשש כמה מילים מבולבלות ואז פתחו לנו.
ראינו רק שומר. שומר בחדר אחד קטן. השומר היה לבוש שחור. הוא היה גבוה וחסון.
"שלום,"אמר השומר לנו. אחר כך שמעתי רק כמה לחשושים והוא הכניס אותנו לחדר השני.
החדר השני היה חשוך. דבר ראשון, הוציאו לי את האזיקים. דבר שני, נדלק האור.
ראיתי חדר עם מזכירה. חדר קטן כזה. כמו הקודם. המזכירה רק הקלידה כל הזמן והיה ניראה שהיא הופנטה למחשב. המוזר היה שהמנורה בכלל לא הייתה דלוקה. והיה אור.
"ברוכה הבאה." המזכירה סובבה את מבטה אליי. היא הייתה מרירה וחיוורת.
"שלום?" שאלתי בחוסר הבנה.
"ברוכה הבאה לבית המפלצות."