. הקדמה לפרויקט.

יומנה של ליזה, עמוד ראשון.

מזל שישנתי בלילה, היו ברקים.
לא, אני לא זוכרת ממתי אני מפחדת מהם, אולי מאז שתיארתי אותם כ 'חזקים' ו 'יופי אכזרי ומושל' ועוד כמה דברים שהוכיחו לי שאני שווה הרבה פחות ממנו, מהברק.
או שאולי כשהתעוררתי בגיל שש וראיתי שעץ הדובדבן שליד הבית כולו שרוף.
זה לא משנה, העיקר שישנתי.
השעה הייתה מוקדמת, הזריחה רק החלה, והציפורים בקושי ציצו.
אני התרוממתי מעט והתיישבתי על מיטתי, הקשבתי לקולות הציפורים וניסיתי להבין אותם, מאוד התאכזבתי ששוב לא הצלחתי ורציתי לחזור לישון ולא להתאכזב ששירתם היפה והעדינה לא מובנת באוזניי.
הסדינים שבהם ישנתי בלילה היו בעלי דוגמא פרחונית וצבעונית והצבעים בה היו עזים, ככל שהתרכזתי בצבעים יותר, כך נשכחה עייפותי.
עצמתי עיניים ואז שפשפתי אותן בכוח. "ליזה! תרדי למטה!" שמעתי קול עצבני ומרוגז שקטע מיד את שירת הציפורים העליזה. תכירו, זאת דודתי ג'ינה.
"ליזה תעירי גם את אחותך בהזדמנות!" לא עניתי, רציתי שהדודה תחשוב שאני עוד ישנה.
חיכיתי חמש דקות.
שלוש מאות ואחד… ספרתי, שלוש מאות ושניים…. שלוש מאות ו…
הדלת נפתחה בתנופה והדודה ג'ינה נעמדה בפתחה. "חוצפנית! תתלבשי מיד ותעזרי לאחותך!" מעניין בכמה סימני קריאה אני אצטרך להשתמש כדי שתבינו שלדודה שלי אין חיים בלעדיהם. "נו? למה את מחכה?" שאלה ויצאה, ומזל כי אמדתי לומר לה שאני מחכה שתלך.
קמתי מותשת למחצה, למרות שישנתי, וצעדתי עד שהגעתי לארון, זה היה קשה.
לפני שפתחתי אותו קלטתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותו לכן התבוננתי בו היטב וחוץ מדוגמת עץ והכיתוב : ליזה המלכה! לא ראיתי דבר.
"אוף." אמרתי והוצאתי מכנסי ג'ינס משופשפים וחולצת טריקו כתומה, את שאר הבגדים שדודתי רצתה לזרוק נתתי לאחותי הצעירה.
דודתי שנאה גם אותי וגם אותה וגם, וגם את הטעם שלנו בבגדים ובסלט תפוחי אדמה.
נאנחתי והעפתי מבט לעבר המזוודות שארזתי, בירוקה היו הבגדים.
צעדתי לעבר המזוודה ואז פתחתי אותה, הרגשתי די רעה שאני הורסת את עבודת הקיפול של הדודה…. אבל בעצם לא הרגשתי שום דבר.
הוצאתי מעיל שחור, עם כיסים וכובע ואז לבשתי אותו בזריזות למרות שזה היה דווקא המעיל שהשאילה לי אחותי, יש לציין הקטנה בשנה וחצי.
"ליזה תעזרי לי ללבוש את השמלה הזאת, בבקשה." אל חדרי צעדה אחותי הקטנה אבל אנחנו כל כך דומות במחשבות עד שאפשר להגיד 'תאומות'. השמלה שהחזיקה בידיה הייתה בצבע תכלת עד הברכיים ומעט יותר, יחד עם שרוולים וצווארון שנסגר בכפתור.
"תקפאי מקור." אמרתי לה ועזרתי לה לסגור את הרוכסן שבאזור הגב.
"לא." אמרה ושלפה ממזוודתי את המעיל השני והאהוב עלי, בצבע אפור סתמי.
"את במצב על"מ?" שאלתי.
ראשי התיבות של המילה על"מ הן: עצב לא מובן.
היא הנהנה ואז התיישבה על מיטתי. "אני התגעגע למקום."
כשחשבתי על מה שאמרה קלטתי שגם אני. "גם אני, גם אני."
אבל אנחנו חייבות לנסוע, ובכך יתחיל יומני.