הצייד האבוד עם דם הרוצח (פרק שלישי-דם הרוצח)

אמנם השניים לא הכירו אחד את השני, אך תמיד היו פועלים בתיאום מושלם. כאשר לסילבר היה חשק להרוג ערפד, למלכה היה חשק להרוג אדם. וכאשר המלכה רתחה מכעס, סילבר זעם. זה היה כך מאז ומעולם.
עוד משהו מוזר במיוחד על השניים היה שהם פשוט תיעבו אחד את השני שנאת מוות. למרות שהם לא הכירו אחד את השני, הם היו מופיעים אחד לשני בחלומות, ותמיד ניסו להרוג אחד את השני. אבל בחלומותיהם הם לא היו לבד. בדרך כלל, גם הלנה הייתה צצה פה ושם, אבל תמיד, לא משנה מתי, איפה, ואיך, היה מופיע להם בחלום משהו לא מוכר. משהו חדש. משהו מפלצתי, עצום, קר, אבל הם התעלמו ממנו. הלא זה רק חלום. הלא כך?
אבל היה רק דבר אחד, רק פרט אחד, קטן, ושולי, שמעולם לא ידעו אחד על השני. וזה לא היה תאריך לידה, כי המלכה כבר ידעה מהו מגדר התינוק שבבטנה של הלנה, מתי הוא יוולד, ואיפה. וזה גם לא היה שם, כי סילבר זכר בע"פ את כל השמות של כל משרתיה של המלכה. זה היה משהו אחר. משהו שונה. שונה מדי. וכמו ביד הגורל, הם גילו זאת אחד על השני יום אחד, כאשר סילבר קם בבוקר והכריז:

"אני יוצא ליער השחור!" מיד אחרי קריאה זו הלנה התעוררה בפתאומיות. היא הביטה בסילבר במבט חושש. "אתה לא רציני!" היא נדהמה. "אני מאוד רציני." ענה לה. אבל כנראה שהתשובה הזו לא הייתה במקום, כי פניה של הלנה הרצינו כהרף עין. "אתה לא יוצא!" היא הרעימה את קולה ותקעה בסילבר מבט חודרני. "אני כן." ענה לה בטון חזק, עם מעט ציניות מהולה בו. "אני יוצא, ואני אהרוג את המלכה!" סילבר המשיך בריב הרועם. אבל עכשיו הלנה כבר לא נראתה כעוסה. משהו בתוכה שרף. בער ונשרף כליל. היא הרגישה שהכל אבוד. שהיא הולכת להפוך לאלמנה, ושבנה (או בתה) יהייה מיותם מאב מלידה. היא הביטה בו זמן ממושך, ואז אמרה: "זו נטישה. אתה יוצא, בידיעה שלא תחזור. אבל בכל זאת, אם אתה מתעקש ללכת, אני לא אעצור בעדך. אני פשוט רוצה שתדע שאני אוהבת אותך…" היא חיבקה את סילבר, ופלטה יבבת כאב. "אני אחזור." אמר לה. "אני מבטיח."

ההרגשה שאיתה סילבר התעורר הייתה בדיוק אתה ההרגשה שאיתה המלכה הייתה באותו יום.
(המלכה לא ישנה לעולם) היא הביטה בתמונה שהייתה תלויה על הקיר, וחייכה, חושפת את שיניה. "אני הולכת לצרף את השחצן הכסוף אלינו. הוא יהייה נכס רב עבורינו." הא גיחכה, והמשיכה ללכת במסדרון בו שהתה. משרתה הראשי של המלכה, יצור מים נודניק ששמו היה, (טוב, האמת, אין לי מושג איך קראו לו…) עקב אחריה, מרטיב את כל השטיחים. "אבל מלכתי!" אמר לה. "סילבר הוא צייד רב עוצמה!" הוא אמר בקול לחוץ.הוא המשיך לפטפט, עד שהמלכה התעצבנה, ושרטה אותו עם אחת מאצבעותיה החדות. המשרת הבין שזהו סימן לכך שהיא רוצה שיסתום את הפה, והלך. אך במקומו נכנס משרת אחר. שלד גבוה, ששהה בממלכה יותר מ200 שנה, נכנס ואמר למלכה: "הוד מעלתך!" המלכה הביטה בו במבט מסוקרן. "מה אתה רוצה?" שאלה, והתיישבה על כס המלכות. "בן אדם!" ענה לה המשרת. "לבוש בשריון כסוף מקצה בוהן ועד צוואר!"
"הכנס אותו." אמרה המלכה. "והשאיר אותי לבד."

כאשר המלכה נותרה לגמרי לבדה, היא הביטה בדלת, במרחק מסוים, וחכתה שמשהו יקרה. היא פשוט עמדה שם, כאשר השתיקה סררה, והיה מובן מאיליו שזהו השקט שלפני הסערה. היא חיכתה, וחיכתה, וכלום לא קרה. היא המשיכה לעמוד שם. עד שלפתע נפתחו הדלתות, ובפתח עמד אדם צעיר ששערו שחור, עיניו כחולות, פניו מצולקות, וחרבו הכסופה מושטת.
האדם היה לא אחר מאשר סילבר.
סילבר הביט בה. היא שלחה לו מבט נוקב מתחת לשערה השחור השופע. הוא חייך אליה. היא חייכה בחזרה, חושפת את שיניה הלבנות כפנינים והחדות כתער. הם עמדו מעט אחד מול השני, ובתיאום מושלם, תקפו. היא ניסתה לנשוך את צוואו, אך סילבר היה זריז ממנה, וקרע בעזרת חרבו חתך שהתפרש על חצי משפתה העליונה, והגיע עד לשיני הבינה. בפעם הראשונה בחייה, הדם שלכלך את פיה של המלכה, היה שלה. נוזל סגול-כחול נטף על כל סנטרה, צווארה, ואפילו על החזה שלה. אבל למרות זו, המלכה נשכה את שפתה, ומצצה את דמה שלה. לאחר שגמרה,חייכה המלכה חיוך מרושע, ומטורף באותה מידה. סילבר לא יכל שלא להיות מופתע מתגובתה של המלכה. היא פשוט חייכה. "אתה תוהה למה דמי בצבע הזה. נכון?" היא שאלה שאלה רטורית. זהו דם שיש רק לשני יצורים חיים ביקום הזה. ועל פי האמונה, הם אחים." היא אמרה. "כן. אני יודע!" אמר סילבר במבט מבועת, ובלי לחשוב פעמיים, ברח. "תחזור בקרוב!" אמרה בשקט וצחקה צחוק אפל. "תחזור בקרוב…"