הציידים – פרק 5: זיכרונות שרופים

פרק 5: זיכרונות שרופים

זה היה עוד אחד מהימים שהשמש האירה ביופי מעל המכון המרכזי, שממוקם בניו יורק. אף אחד, וגם לא ריי, שהיום יום-הולדתה החמש-עשרה, לא האמין שביום כזה יפה החיים של ריי יקבלו תפנית כה נורא.
אז השמש האירה על כל המכון, המבנה הגדול שהזכיר ברובו מוזיאון רחב, היה עם שני מבני צריח גדולים ששם היו ציידים עשרים וארבע שבע ששמרו.
המבנה הזה היה השער כניסה למכון, הצייד הראשון שבנה יחד עם שבעת מאמיניו את המכון הזה לא הסתפק במועט. כיפה שקופה וקסומה, שאך ורק ציידים ויצורים על טבעיים יכלו לראות, עטפה את כל המכון הגדול ומנעה מבני האנוש לראות את המבנה הגדול שממוקם על הסנטרל-פארק ותופס את חציו.
ריי יצאה ממבנה המגורים בחיוך נרגש, היום היה היום הגדול בו תספר להורה על זהותה, אחרי שחקרה על הנושא עם ציידים אחרים וראתה נשים אנושיות בעלי אותה שלה – היא לא חשבה שתיתקל בתשובת סירוב לכך.
אך לפני זה, היא הלכה לפגוש את קיי שאם שמה היה נראה לכם מוזר, זה בגלל שהוא היה קיצור לשם קריסטינה, שאותו קיי שנאה. קיי הייתה ציידת ברמה נמוכה יותר מזו של ריי, שקיבלה את יחסה המיוחד כי אביה הוא ראש מועצת הציידים.
ריי הגיעה לבניין המגורים של אזור בטא, שם מתגוררים הילדים שההורים שלהם הם לא הציידים המובחרים ביותר. היא חיכתה בכניסה כמו שקיי הורתה לה לעשות יום לפני כן, כשנפגשו.
הדבר שריי זוכרת הכי הרבה מקיי זה את הריח הנפלא שתמיד אפף אותה.
כשריי ראתה את קיי, עיניה החומות של ריי רעדו מהתרגשות, קיי ניסתה להיראות מאוד רצינית ומובחרת לקראת הפגישה שלהן עם אביה של ריי.
ריי הייתה לבושה כמו תמיד, בלבוש הציידת המתלמדת, עם החליפה הכהה והיחסית צמודה שעליה והסמל של הציידים מוטבע מתחת לכתפה מעל חזהָ. שיערה החום של ריי היה אסוף וחיוך התמלא בה כשראתה את קיי.
קיי, לעומת זאת, הייתה נראית הרבה יותר רשמית ממנה. היא גם הייתה לבושה בלבוש הציידת המתלמדת, כשפס צהוב עובר על צד גופה הימני בכדי להבדיל אותה, ואת שאר ציידי הבטא, משאר הציידים. השיער שלה היה אסוף גם הוא אך בעדינות, עיניה הירוקות נצנצו בחן ופניה היו נקיות – שזה שיא מדהים.
קיי אוהבת לרוץ ולהשתולל ותמיד יש על הפנים שלה לכלוכים, לראות אותה נקייה היה שינוי רענן.
פניה העדינות של קיי היו מלאות בחבלות יבשות ובצלקות שנוספו כשהייתה נאבקת עם ציידים שונים.
שיערה החום הסתיר את הצלקת הבולטת ביותר שלה, שעברה על הלחי הימני שלה וירדה בכל מורד הגרון ושם גם הסתיימה.
"את מוכנה?" שאלה ריי תוך כדי שהיא לוקחת שאיפה.
קיי חייכה והתקרבה לריי, היא תפסה עם ידיה את פניה של ריי ונשקה לה על השפתיים בעדינות, כשהתנתקו היא אמרה. "עכשיו כן,"
"מה את עושה?" ריי מיד שאלה והסתכלה לצדדים, היא הסמיקה והקשיחה את לסתיה. "יכולים לראות אותנו."
קיי לא נבהלה והמשיכה לחייך. "מתנת יומהולדת," אמרה בשקט וחייכה בחביבות. "עוד מעט, כשאבא שלך יאשר שנהיה ביחד, אנחנו נוכל להסתובב בגאווה עם מה שאנחנו מרגישות."
ריי תפסה בידיה של בת זוגתה והסתכלה היישר אל תוך עיניה. היו בתוך עיניה של קיי שבבים של צבע ירוק חלש שהצליח להסתוות עם הצבע החום הבולט. "אבל עד אז, בואי נתאפק עוד קצת. זהו, זה עוד פחות משעה." ריי חייכה בשמחה ותפסה את ידיה של חברתה.

~
"אני לא מבינה מה אנחנו מפספסים," אמרתי כשאני מסתכלת שוב על הצילום בפעם ה-מי-יודע-כמה. קאי כבר התייאש והלך לחבוש לעצמו את היד, כריס ישב לידי וניסה להתרכז, עברנו על הסרטון המון פעמים ולא היה שום דבר שיכול היה לרמז לנו משהו על המשך המסע.
"מה נעשה?" שאל קאי בזמן שהוא חובש לעצמו את היד בעדינות.
"אני לא יודעת," מלמלתי בשקט. "אולי היה עדיף לעזוב את כל הסיפור הזה."
קאי קם מהשולחן עליו ישב והמשיך בחבישה. "זוכרת מה אמרתי לך? אנחנו נמצא סיפור טוב מספיק שיגרום לכולם להבין מי זו ריי פוקס."
חצי חיוך ספקני עלה על פניי כתגובה וחזרתי להסתכל על הסרטון אותו קיללתי בכל כך הרבה שפות שעדיף שאחסוך מכם. "אף אחד לא יודע מי אני באמת," מלמלתי בשקט עד שכמעט אף אחד, מלבד כריס, שמע את זה.
~
כששני הנערות הצעירות נכנסו אל חדר המועצה, שם חברי המועצה ואביה של ריי ישבו ודנו בנושאים כאלה ואחרים, הן לא יכלו שלא חייך בהתרגשות, לפי ראות עיניהם, לא היה דבר פסול בזוגיות חד מינית.
חדר המועצה היה גדול מאוד, על התקרה הייתה מצוירת הנבואה שניבאה ג'יין המכשפה הראשונה, אחת מהמכשפות שעזרה לייסוד המקום. בציור היו המון אלמנטים של אש, בין אם אלה היו צבעים חמים או ציורים של אש והתמונה המרכזית נראתה כאילו הייתה לקוחה מאמצע סצנת מלחמה נוראית שגבתה חיי רבים.
ציור זה נחשב בעיני ציידים רבים, לנבואה השחורה, שתנבא את הרס המכון הזה ואת השמדת הציידים על ידי כוח בלתי ניתן לעצירה.
במרכז הציור הנורא הזה, הייתה תלויה נברשת כסופה וגדולה שהאירה את כל חדר המועצה. הקירות היו בצבע לבן ועליהם היו חריטות מיוחדות ויפות שהועתקו מעיצוב הפנים האנושי.
השולחן במועצה היה מלבני וארוך, הוא היה עשוי שיש לבן ונקי. אביה של ריי ישב בקצה השולחן, הוא שוחח עם פיטר מלדבורן, וליד פיטר ישבו שני ילדיו שריי כבר הכירה אך לא יצאה לה לשוחח איתם אף פעם.
אביה של ריי היה בחור גדול, לבוש חליפת ציידים שחורה עם הסמל מוטבע על חזהו הימני – הסמל היה מתכתי וזה מה שייחד אותו משאר הציידים. הסמל היה תג שהיה יכול להילקח ממנו אם היה עושה דבר לא ראוי.
על פניו היה זקן חום גדול ומסורבל שכמעט ולא היה ניתן לראות את שפתיו מבעדם.
פיטר מלדבורן היה אחד מהציידים הטובים ביותר בכל העולם והוא בהחלט היה נראה כמו אחד כזה.
עיניו הבהירות הסתכלו על אביה בהקשבה ופניו היו נקיות וללא כל שערה, מה שהבליט מאוד את המראה של אביה.
הוא היה לבוש בלבוש מיוחד שהיה לבני האדם, כחלק ממסעותיו, פיטר מלדבורן תמיד אמר שיש לנו ולבני האדם המון במשותף ושהוא מעריץ את החינניות בה הם טועים. מאז הוא וילדיו לבושים תמיד בלבוש אנושי.
הילדה, ששמה היה איידן, ישבה על הכיסא לידו בגב זקוף וידיים משולבות, משתעממת אך מכבדת את המעמד ושותקת. היה לה שיער שטני קצר והיא שיחקה איתו עם האצבע, עיניה בגוון החום דבש קלטו את ריי וקיי שעמדו בכניסה והן בחנו את הציידים. היה לה מבט דיי קשוח ונוקשה.
הילד השני, הממשיך למלדבורן, כריס, ישב כיסא לידה. הוא היה חיוור ורזה, עיניו הבהירות התבוננו על שולחן השיש והצבע של בגדיו ושיערו (שהיה שחור) הבליט את מראהו שהיה דומה לזומבי.
אביה של ריי נשען הכיסא שלו בנוחות והמשיך לשוחח עם פיטר עד ששם לב כי ביתו נכנסה פנימה.
"ריי!" קרא בשמחה. "הגעת בדיוק בזמן," הוא הזדקף ברצינות והניח את ידיו על שולחן השיש העבה. "אנחנו בדיוק דנים לגבי חגיגות חג האסיף שיקרה בעוד יומיים." הוא אמר.
היא לא חשבה, ואפילו לא לרגע, שאביה יזכור את יום הולדתה, "יש לו המון דברים להתעסק בהם" אימא שלה הייתה אומרת תמיד, ולכן לא נפגעה.
"אבא.. לא עכשיו." היא לקחה נשימה עמוקה, אזרה אומץ ואמרה. אביה היה דמות מאוד סמכותית בעיניה, דמות שמהרגע שהיא זוכרת את עצמה אף אדם לא התנגד או העיז להגיד לו תשובה שלילית. "אני – אנחנו, צריכות לבקש ממך משהו. צריכות לספר לך על החלטה ומקוות שתסכים לכך ולא תחשיב זו כעבירה על החוקים." ריי החלה להאדים.
"מה יושב על ליבך, ריי?" הוא אמר.
"אני וקיי-קריסטינה, אנחנו ז-" היא התכוונה להגיד.
"לא הצגת בפניי את החברה שלך!" הוא קרא. "מי זו?"
"קריסטינה בייל, אדוני." אמרה קיי בקול בטוח. "תקשיב לדברי הבת שלך. זה חשוב."
ריי הסתכלה על קיי במבט ששידר לה שלא הייתה אמורה להגיד זו.
"אכפת לך אם אני אדע את המעמד של הציידת הראשונה שהתחצפה אליי? שאני אדע להכניס אותה לבית כלא בגין ביזיון מעמד גבוה?" הוא התחיל להתעצבן.
"קלאוס, אדוני, אני בחיים לא הייתי חושבת להשפיל אותך. אני פשוט רוצה שתשמע מה הבת שלך רוצה לומר, זה חשוב." היא אמרה ברצינות.
"אם כך, ריי, תדברי. מה את כל כך רוצה לספר לי?" הוא הפנה את מבטו חזרה אל ביתו. ריי השפילה את מבטה, לקחה נשימה קלה. "אין דרך חזרה מהדרך בה את הולכת" משפט שאימא שלה אמרה כשסיפרה לה על קיי.
"אני וקריסטינה – אנחנו," היא אמרה בקול מגמגם והסתכלה על קיי, היא חייכה אליה חיוך נחמד שמסמל שהכול יהיה בסדר וריי כאינסטינקט תפסה את ידה ושילבה את אצבעותיה עם שלה. "אנחנו זוג." אמרה לבסוף בביטחון.
~

כריס עזב אותנו.
נשמע דרמטי נכון? סליחה, הייתי חייבת לשבור קצת את התדמית של הסיפור שבו אני מתארת לכם על החודש בגרות שלי ולא מדברת או נותנת את דעתי, קוראים יקרים, אני שוקלת להמשיך עם זה. זה דווקא דיי נחמד לדבר איתכם ועכשיו בואו נמשיך.
רק בשביל להבין את המצב שלנו באותם רגעים תדמיינו שנקודת האור היחידה שלכם הייתה נעלמת. שקצה החוט היחיד שלכם להבנת משהו גדול היה מתחיל להישרף.
כריס עזב למכון בניו יורק, היו לו איזה דרמה משפחתית קטנה שהוא היה צריך לטפל בה. הוא אמר שהוא יחזור ושהוא הולך להביא עוד ציידת אחת שהוא חושב שיכולה לעזור לנו.
קאי הכין לעצמו קפה פעם נוספת, הוא שפשף את עינו השמאלית כשהוא מערבב עם כפית את התערובת של החלב, גרגירי הקפה והמים הרותחים. כשהמשקה התחיל לקבל את מראהו החום-בהיר, הוא חטף את הספל מן השולחן והסתכל עליי.
"מה?" שאל כשראה שצפיתי במעשיו.
גלגלתי את עיניי. "לא הכול קשור בך, קאי. הסתכלתי עלייך כי נמאס לי לראות את הכישלון שלי שוב ושוב."
הוא היה מופתע ולגם מכוס הקפה וכשבלע הוא נאנח. "זה לא היה הכישלון שלך –" הוא התכוון לומר אך קטעתי אותו מיד.
"קאי, איזה צייד מתעלף מקצת ריצה?" שאלתי אותו בתסכול. "כריס גם חושב ככה, גם אם הוא לא אומר את זה, וגם אתה חושב על זה! אני לא יודעת למה התעלפתי. את כל המבחנים הפיזיים במכון אני השלמתי – אבל, איכשהו, משהו קרה שם שגרם לי להתעלף."
קאי התקרב אליי וישב במקומו של כרי, הוא הניח את ספל הקפה על השולחן ופתח את פיו בכדי לדבר. הבל פיו חדר לאפי וגרם לפניי להצטמק.
הוא לא שם לב לזה. "כשהתעלפת, מה ראית?"
"סליחה?" שאלתי בחשדנות. "איך אתה יודע שראיתי משהו ולא פשוט תמונה שחורה עד שהתעוררתי שוב?"
קאי הסתכל עליי בתוך העיניים. "ריי, את מאבדת את השליטה שלך. אני לא יודע מה קרה לך אבל זה מתחיל לסמן לי שמשהו כאן לא בסדר. את לא סומכת עליי? את מכה אותי ומפילה אותי באמצע הרחוב?"
"אני התנצלתי," מלמלתי.
"זה לא משנה. אני רוצה להבין את הסיבה למה שקורה כאן לפני שאני אדווח על זה למועצה."
"א-" רציתי להגיד והשפלתי את עיניי מעט. "אני ראיתי אש. הרבה תמונות מהירות רצו, בקושי יכולתי להבחין בדבר מסוים חוץ מההרגשה הכללית –"
"איזו הרגשה?" שאל קאי בהתעניינות.
הסתכלתי עליו בבעתה. "כאילו אני נשרפת."

~
"א-אתם מה?" קלאוס גמגם בכבדות וגירד את זקנו בעצבנות.
ריי הסתכלה על אביה במבט חד ואמרה. "זוג."
"זה לא אפשרי דבר כזה! לא שמעתי על מקרה כזה. א-אני מקווה מאוד שזו מתיחה, ריי." קלאוס מחה בכעס. ריי, שהתחילה להבין לאן השיחה חותרת, השפילה את ראשה ופשוט נדה בראשה. הוא התנשף בזעם והביט על הקרקע.
עד שקיי תפסה פתאום חזק במפרק כף ידה של ריי, סובבה אותה ונישקה אותה מול פניו וכשסיימה היא הסתכלה על קלאוס. "אנחנו באנו הנה בשביל לכבד אותך, קלאוס. אנחנו מצפות שתתייחס אלינו בהתאם."
"מי את חושבת שאת? אני מתפלא עלייך, ריי. את מתנהגת בפניי ובפני פיטר בצורה מבזה! אני לא אתן לזה יד!" הוא קם מהכיסא והתקרב אל שני הנערות הצעירות. "מהיום אתן לא נפגשות, וריי אני אתחיל מהיום בחיפושים אחר בן זוג שירחיק אותך מכל התועבה הזו." הוא צעק בזעם.
"אתה לא יכול להכריח אותנו לעשות שום דבר, אבא!" קראה ריי באומץ, היא התנשפה ברעידות פחד מאביה שעמד מולה. "אתה לא יכול להכריח אותי לאהוב בן."
מיד כשסיימה להגיד את זה, קלאוס סטר לריי בפנים. ראשה הושמט לצד והיא תפסה את פניה. "זו רק מחלה קטנה שהילדה הקטנה הזו עשתה לך, ביתי," קלאוס אמר בעיניים דומעות, הוא דחף את קיי ההמומה רחוק מהם.
"אתה לא יכול לעשות את זה!" קראה קיי. "אולי אתה שולט במועצה של ציידים, אבל אתה לא יכול לשלוט בשום דבר שקשור לרגשות שלי ושל הבת שלך."
"זהו זה! אני לא אעז שידברו אליי ככה!" קלאוס התעצבן והתרחק מריי, הוא התקדם בצעדים חדים כלפי קיי ותפס בחדות בגרונה, הוא הידק את האחיזה וקיי החלה להאדים. ריי שנשארה קפואה פצחה בבכי.
"היי, קלאוס! תירגע!" פיטר קם מיד מהכיסא. קלאוס הפנה את ראשו לכיוון חברו משכבר הימים, פיטר. "אסור על צייד, ובטח שעל ראש מועצת ציידים, לפעול באלימות כלפי צייד אחר. תשחרר אותה או שאני אלץ לספר למועצה על מה שקרה כאן היום." פיטר אמר והתקדם לכיוון קלאוס.
הוא שחרר את קיי לאחר שנעץ בה מבט חד. "זה לא נגמר." הוא לחש לה באוזן ויצא מן החדר.
ריי הביטה בקיי, עיניה החומות דומעות ורועדות. קיי מיד רצה לחבק אותה בדאגה.
אחרי שהתנתקו מהחיבוק החזק, קיי הסתכלה על פיטר. "תודה." היא מחקה מיד דמעה שירדה מפניה.
פיטר התבונן בשתיהן והנהן. "שלא תחשבו שאני מעודד את זה. אני מציע לכן להיפרד עכשיו לפני שהשמועה הזו מתפשטת ואנשים קיצוניים, כמו אבא שלך, יבואו." הוא הלך וילדיו הלכו אחריו כשהם נועצים מבטים בשתיהן.
"אני ידעתי שזה יקרה." ריי התייפחה ומשכה באפה, הן ישבו על הכיסאות קרוב זו לזו והחלו לחשוב מה לעשות מכאן.
"את רוצה שניפרד?" שאלה קיי.
ריי רעדה מפחד ונדה בראשה. "אני לא רוצה שנפחד להיות ביחד." היא שילבה את אצבעותיה עם אצבעותיה של קיי. "אבל כנראה שזה לא אפשרי." ריי ניגבה את דמעותיה עם קצה שרוולה ומשכה באפה פעם נוספת.
קיי התבוננה בבת זוגתה, נזכרה למה תמיד אהבה אותה והזיכרונות העלו בה חיוך קל. "אני שמחה שהכרתי אותך, ריי."

שבוע אחר כך, קיי נעלמה.
ריי חיפשה אותה בכל רחבי המכון, היא דיברה עם אביה והוא רק ענה בתשובות ציניות ומגעילות ו"שטוב שהיא נעלמה".
היא שוחחה עם בניין ציידי הבטא, אף אחד לא ידע מה עלה בגורלה. היא חיפשה בכל מקום ולא ויתרה, ויום למחרת היא גילתה אחרי שפנתה למועצה שקיי החליטה להפסיק להיות ציידת.
צייד יכול להפסיק להיות אחד כזה אך ורק כשהוא מחליט לוותר על כל הכוחות שנלווים לכך וגם על הזיכרון שהם בכלל קיימים, בכדי שהזהות של הציידים לא תתגלה בפני בני האדם.
כשגילתה על כך, ריי הפסיקה את האימונים שלה כציידת לשבוע ופשוט הייתה מתחת לשמיכה הדקה, וניסתה להסתגל למצב ולהבין למה זה קרה.
"ריי?" היא שמעה דפיקה בדלת.
היא הוציאה את ראשה מהשמיכה השחורה והעבה וראתה את מי שלימים יהיה המדריך שלה והצייד אליו תצוות. הוא הסתכל עליה עם עיניה הירוקות, עפעפיה היו רפויות והדמעות כבר התייבשו על לחיה. פניה היו חיוורות ושיערה החום היה אסוף.
אביה אסר עליה לגלות על הקשר שהיה לה עם קיי, בשביל שעוד ועוד ציידות לא יחשבו ויעשו דברים אסורים כאלה. ולכן בשבוע הזה, ריי אמרה שהיא חולה בשפעת.
קאי היה אז יחסית צעיר, רק בן שש-עשרה. השיער השחור שלו היה מוסתר מתחת לכובע צמר שחור שעליו היה כתוב 'קליבלנד' ועיניו הירוקות הסתכלו על המכתב שהחזיק. "אני הכרתי את קריס,"
"קריס?" שאלה בקול יבש.
"קריסטינה בייל. היה לה מכתב על המיטה והשם שלו היה כתוב עליו, חשבתי שהכרתן. יכול להיות שטעיתי." הוא אמר במהירות.
"לא, לא. סליחה. כן, הכרתי אותה." היא הזדקפה כששמעה את השם שלה.
הוא נכנס לחדר. "חשבתי שתרצי לקרוא את מה שהיא כתבה. לא קראתי דבר, אני נשבע." הוא חייך והתיישב על קצה המיטה. הוא הושיט את המכתב הלבן וריי חטפה אותו מידיו. היא פתחה בפראות את המכתב וניגשה לקרוא.

ריי,
אני לא רציתי לעשות את זה ככה.
אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך להיפרד ממך ומהזכות להיות ציידת. אבל כנראה שזה היה בלתי נמנע.
אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך. כל כך.
אני מקווה שתמשיכי להיות הציידת המוכשרת ביותר במכון, שתמשיכי להתחזק ולגדול, ושתזכרי את יום ההולדת החמש עשרה שלך לא כיום בו אבא שלך שנא אותי, אלא כיום בו גדלת והבנת עוד משהו על החיים.
כנראה שמהרגע שימחק לי הזיכרון, אני אשכח הכול. אבל לא את החוויות הזיכרונות שלי איתך, את זה אני אנצור אצלי, לעולמי עולמים, עד היום בו אני אמות.
אני שמחה שפגשתי אותך, ריי, ואני מקווה שתמיד תראי לעולם את הצד הטוב שבך. המצחיק, הכיפי, והילדותי.
עוד שנה יהיו לך את מבחני הבגרות, אני מאחלת לך המון בהצלחה, ומי יודע. אולי תפגשי אותי באמריקה.
שלך תמיד,
קיי

ריי הזילה דמעה על המכתב וחייכה, כשקראה את המכתב כל ידיה רעדו וליבה דהר מהתרגשות וציפייה שקיי תכתוב לה שהיא ברחה, או שכתבה את כל הזיכרונות שלהן על דף וכך לא תשכח, שהיא לא וויתרה על מה שהיה ביניהן. אבל זה לא קרה והיא הרגישה שהשליכו עליה אבן לפנים/
הציפיות שלה התרסקו.
היא דמיינה את קולה של קיי שמקריאה את המכתב ומאכזבת אותה.
"את בסדר?" שאל קאי.
היא הנהנה. "אני יודעת מה אני אעשה עכשיו." היא אמרה וקרעה את המכתב בכעס. "אני הולכת להיות הציידת הכי טובה מהיום, ואני הולכת למצוא את קיי." היא אמרה וקיפלה את הדף לכדור חזק. קיי ניפצה את כל התקוות שהיו לריי כשוויתרה עליה בשניות, ולא בגלל שהכריחו אותה אלא רק כי זה היה בלתי נמנע. ריי כעסה כל כך והשליכה את הכדור היישר אל הפח שהיה בקצה החדר.
קאי היה מופתע. "למה את עושה את זה? הייתן חברות ממש טובות, לא?"
"כן. חברות." ענתה ריי ביובש ויצאה מהמיטה.