הציידים – פרק 4: ברית דמים

פרק 4: ברית דמים

אוגוסט יצא מבית ספרו כשהוא הולך בקו ישר על המדרכה, חוזר חזרה לביתו בדרך הארוכה. מזכירת בית הספר הודיעה מוקדם יותר באותו יום שהאוטובוס חזרה לבתים, שרחוקים מבית הספר, יאחר ולכן העדיף ללכת אל ביתו ברגל.
הוא בעט באבן שהייתה זרוקה על המדרכה והתעסק איתה למשך רוב הדרך, עד שהרגיש יד אוחזת בכתפו. המגע המפתיע הבהיל אותו והוא בעט את האבן ברשלנות אל עבר הכביש – לשם הוא לא ילך בשביל חתיכת אבן.
הוא הסתובב וראה את פריי, הוא הריח את ריח הלבנדר שאפף את שיערותיה החומות והסתכל על עיניה הכחולות לכמה שניות. "מה את עושה כאן?" שאל, מבלי להישמע חצוף.
"אני הולכת הביתה." היא אמרה. "חשבתי לארח לך חברה."
קולו היה ספקני. "הבית שלך נמצא בצד השני, פריי, קרוב לבית הספר."
"אני הולכת לבית של חברה שלי." היא אמרה ואוגוסט נאנח. אם כמה שהוא אהב אותה, הוא לא אהב שהיא משקרת. לא לו ולא לאף אחד. הוא גלגל את עיניו החומות ולאחר כמה שניות היא ענתה.
"אוקי, אני הלכתי בדרך איתך כי יש לי עבודה."
"עבודה?" שאל.
"כן. עבודה." היא אמרה והביטה על המדרכה בעוד שהם הולכים. "החלטתי לעבוד בפיצרייה ליד הבית שלכם."
"אז למה לא יכולת להגיד לי את זה ששאלתי אותך בפעם הראשונה?"
"אני לא רוצה שאנשים ידעו שאני צריכה –" היא אמרה אבל לא המשיכה. נתנה לו להבין לבד, אך מאחר ואוגוסט הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, היא נאנחה והשפילה את מבטה במקצת. "שאני צריכה כסף."
"טוב, זה המטרה בלעבוד, לא?" שאל אוגוסט בחיוך טיפשי וגירד את שערותיו המבולגנות.
היא צחקה. "לא. אנחנו צריכים כסף, המשפחה שלי. אבא נכנס לחובות ואימא שלי לא עובדת במשרה מלאה."
אוגוסט לא ידע מה להגיד, הוא הסתכל על הרחובות שהיו ריקים בחלק הזה של העיירה הגדולה שלהם והסתכל על פריי. "כל הכבוד לך על זה שאת מנסה לעזור להם גם."
היא גיחכה.
לאחר עשרים דקות של הליכה, השניים הגיעו אל הכניסה לביתו של אוגוסט. היה לו בית קרקע, גגות הרעפים שלו היו אדומות וישנות ודלת הכניסה הייתה דיי רעועה גם היא. השניים עמדו זה מול זה.
"היה לי כיף לדבר איתך, אוגוסט." היא אמרה בחיוך שהמיס את ליבו.
הוא חייך. "כ-כן. בטח. מתי שאת רוצה. אני כאן." הוא אמר והרגיש איך פניו מעט מאדימים. היא ניגשה לחבק אותו והוא קפא במקומו. הוא בקושי הצליח להחליף איתה כמה מילים מכיתה א' ועכשיו הם מתחבקים? אם אוגוסט לא היה מאוהב מעל הראש, הוא היה בטוח שזה משהו חשוד.
הוא חיבק אותה חזרה לכמה שניות וכשהתנתקו מהחיבוק היא פנתה ללכת, היא הפנתה את גבה ואוגוסט יכול היה לראות מבעד לחולצתה קעקוע, שהיה נראה כמו צלקת עבה, שחור בצורת עיגול, במחשבה שנייה, הקעקוע היה נראה יותר כמו כוויה כרוכה או פצע מעוגל בצבע שחור.
"תתחדשי על הקעקוע!" קרא לעברה, לא בטוח שזה קעקוע.
היא סיבבה את ראשה חצי סיבוב וחייכה. "תודה."

"עסקה עם השטן." אמר קאי תוך כדי חיפוש ורפרוף עם עיניו על מידע באתרי אינטרנט שונים. מסתבר שקאי הוא בין הציידים שמאמין בטכנולוגיית בני האדם ומשתמש בה מבלי להפר את החוקים. הוא ישב על הספה כשהמחשבה על רגליו המשולבות, הוא החזיק בידו כוס קפה וקרא את מה שמצא בינתיים. "בני אדם פעמים רבות בהיסטוריה חתמו על הסכמים מהסוגים העל טבעיים, בעוד שלא הגיעה הוכחה ודאית על כך."
"אז בני האדם רגילים לעסקאות עם שדים?" קטעתי אותו בהפרעה קלה.
הוא הטה את שפתיו לצד שמאל בתהייה. "בואי לא נשכח שאנחנו גולשים על אינטרנט אנושי. אנחנו לא יכולים לחפש בגוגל על עסקאות עם שדים וזה ייתן לנו את התוצאות שאנו זקוקים להם. איידן אמר שהוא יגיע בקרוב –"
"רגע," קטעתי אותו שוב. "איידן מלדבורן?"
הוא קימט את מצחו. "כן." לאחר מכן אמר, "למה?"
"בתור ילדה ההורים שלנו היו חברים טובים, היינו נפגשים הרבה אבל הוא תמיד היה בצד. שקט בצורה מוזרה. לא כמו אבא שלו שלא הפסיק לדבר על ההרפתקאות שלו."
"הוא שונא שמשווים אותו או מזכירים את אבא שלו בהקשר אליו." קאי סינן בשקט. "אז תנסי להימנע מכך." הוסיף. "בכל אופן, איידן יגיע הנה לעזור לנו עם הסיפור הזה. הוא מאמין שמסתתר כאן משהו גדול יותר משד, סליחה, אדם מתפוצץ. עכשיו שאנחנו יודעים שהקעקוע שלו הוא סימן של עסקה עם שדים – אני בטוח שהוא צודק."
לא רציתי להגיד את זה, אבל הרגשתי שאני חייבת. "אתה חושב שזה משהו שאנחנו צריכים לדווח למועצה? משהו שאולי גדול על שני ציידים לא מנוסים כל כך?"
"ריי –" הוא אמר בקול חלוש והסתכל עליי. "אני מאמין שאנחנו מנוסים מספיק בשביל להתמודד עם זה."
"אנחנו צריכים למצוא את השד שאותו אדם עשה איתו עסקה." אמרתי וכססתי את הציפורן שלי בעצבנות. "תחפש שדים שיוצרים עסקאות."
קאי הנהן והקליד במהירות על המקלדת, הוא היה נראה מיומן מאוד בכל הטכנולוגיה האנושית. "יש עדויות שונות על יצורים שעסקים הם התחום שלהם. השטן, לילית, עוץ לי גוץ לי?" הוא קרא לבסוף בקול לא בטוח. "זה שם מוזר לשד."
"אני מכירה את הסיפור שלו. עם בת הטוחן, הכריחו אותה להכין מחוט זהב ואם לא תצליח היא תהרג. בדיוק אז, היא פגשה את עוץ לי גוץ לי, והוא סיפר לה שהוא מסוגל לטוות זהב, כלומר, להכין מחוט זהב. הם עשו עסקאות כמה פעמים, עד הפעם האחרונה בה לא היה לבת הטוחן דבר לתת לו. אז הוא ביקש ממנה שתיתן את ילדה הראשון."
"נו? והיא נתנה לו את הילד שלה?" שאל קאי בסקרנות.
"לא. הם עשו עסקה נוספת ואחרונה, שאם תגלה את שמו הוא יוותר לה על המחיר הכבד. השומרים שמעו אותו מזמר לעצמו ואומר את השם האמיתי שלו – סיפרו לבת הטוחן, והוא נעלם." אמרתי בקול קבוע ויציב.
לקחתי נשימה קלה והסתכלתי על קאי. הוא תהה על דבר מסוים.
"מה?" שאלתי. "על מה אתה חושב?"
בדיוק באותה שנייה, נער עם שיער בצבע פחם פרוע ומבולגן נשען על דלת הכניסה לחדר. הוא היה לבוש במעיל שחור ארוך ופניו היו מוכרות, כשהבנתי מי זה חיוך קטן עלה על שפתיי. מוזר, זכרתי אותו טיפה יותר שזוף.
הוא היה נראה חיוור ועפעפיו היו רפויים ושקי שינה הצטברו מתחת לעיניו הכחולות.
"כריס!" קרא קאי. "לא שמענו שנכנסת."
הוא הסתכל עליי ואז על קאי והנהן. "הדלת הייתה פתוחה." קולו גרם לשערותיי לסמור קליל. קולו היה שילוב מוזר של קול צרוד ונמוך.
"בוא תצטרף." אמרתי בנחמדות וקראתי לו לשבת לידי. "הבנו כמה דברים שאני חושבת שתרצה לשמוע."
הוא הכניס את ידיו אל כיסי מעילו ופסע קדימה אל המיטה. הוא התיישב רחוק ממני ועברו בראשי מחשבות שאם היה שומע אותם הוא היה ככל הנראה נעלב.
קאי כחכח בגרונו. "אז חשבנו על זה שבגלל שהסמל הוא אות לעסקה בין בן אנוש לשד – "השד" שהתפוצץ הוא בן אנוש."
כריס הנהן. "אז אולי הוא מפגע."
"לא," שללתי מיד. "הוא הזיע בצורה לא טבעית. האוויר בפארקס יבש." אמרתי מבלי להבהיר מה זה אומר. הבחור ידוע בחוכמתו וכישוריי הציד שלו.
"חשבתם לדבר עם המשפחה שלו?" שאל כריס.
אני וקאי החלפנו מבטים בינינו. "המשפחה שלו?" שאלתי בקול. "אנחנו לא יודעים מה השם שלו." גיחכתי מהעובדה הזו, קאי סימן לי שזה לא מצחיק.
"אז בואו נתחיל מזה." הוא אמר בשקט.
"בואו נלך לרחוב שהמקרה קרה בו. אולי יש בו מצלמות שצילמו את האזור, או אולי עדי ראייה שג'רמי לא מחק. אולי אנשים שהכירו אותו." הצעתי, קאי הנהן.
"בואו נזוז."

במשך כל הנסיעה לאותו רחוב יצא לי לחשוב אך ורק על ההתעלפות שלי, על מיליון התמונות שהתעופפו לי לראש ובמיוחד לצבע הכתום שייחד את כולם, כמו אנרגיה רותחת שמכלה את כל מה שיעמוד בדרכה. זה גרם לי לחשוש להמשך המסע שלי.
אם יש באמת שד שעושה עסקאות עם אנשים אז מי הוא ומה הוא, מה המטרה שלו והאידיאולוגיה שעומדת מאחורי המעשים האלה?
כנראה שאת התשובות האלה אני לא אשיג בזמן הקרוב.
"שוחחתי עם המכון מקרג'ייט, הם עדכנו את הנציג המשגיח שלהם על פארקס שייתן לנו את אישורי הכניסה לראות את הצילומים של מצלמת האבטחה." כריס אמר בשקט.
"מעולה." אמר קאי כשהוא לא מוריד את עיניו הירוקות מהכביש, ידיו היו מונחות על ההגה השחור עטוף הבד הקטיפתי. רגלו לחצה בזהירות על דוושת הגז והוא פנה את הפניות הנכונות לכיוון הרחוב.
כשהגענו נזכרתי כיצד זיהיתי את אותו בן אדם.
שעות אחר הצהריים כבר החלו להשפיע על מראה השמיים, הם נצבעו בכתום והעננים החלו לסגת מעט מן השמיים, השמש התקרבה לכיוון מערב והחום של שעות הצהריים החל להתפזר.
קאי החנה את רכב הטויוטה האפור במיומנות ולקח כוס קפה עשויה מקרטון שחיכתה לו ליד מוט ההילוכים.
יצאנו מהרכב.
"אוקיי, תיקחו אותי למקום שבו הוא התפוצץ." כריס הביט לצדדים והכניס את ידיו אל תוך כיסי מעילו. בשעות אחר הצהריים יכולתי לראות יותר את עצמות לחיו ואת עורו הבהיר.
הסתכלתי על קאי שלגם פעם נוספת מכוס הקפה המי-יודע-כמה שלו ונאנח. "זה מכאן." הוא הצביע עם ידו החופשייה על הרחוב ממול. התחלנו ללכת לשם כשעיניי ומחשבותיי מתחילות להיזכר ממה שקרה כאן מוקדם יותר היום.
פנינו בשני הפניות שאותו אדם שברח מאיתנו ביצע והגענו למקום בו הכול קרה, פלשבק חזק חדר לשדה ראייתי וכל מה שראיתי היה אותי מתנפלת על אותו אדם ואז את התמונות המהירות.
הרגשתי יד נוחתת על כתפי ומיד כמו מאינסטינקט תפסתי אותה מבלי לראות של מי היא שייכת, סיבבתי אותה במהירות והפלתי את אותו אדם על הקרקע כשכול מה שאני רואה זה את התמונות שחולפות מהר מדיי בשביל שאוכל לזהות אותם.
"היי, ריי!" שמעתי את קולו המוכר של קאי. "מה את עושה?" טלטלתי את ראשי והסתכלתי על מה שקרה.
הוא שכב על האדמה, כשידו מסובבת מאחורי גבו ופניו מתכווצות בכאב. "א-אני מצטערת." אמרתי מיד ושחררתי אותו.
"למה עשית את זה?" שאל כריס בקול שקט.
שפשפתי את עיני הימנית ואמרתי, "א-" גמגמתי במחשבה. "אני לא יודעת."
"ריי, הכול בסדר?" קאי התרומם כשהוא משפשף את ידו שכנראה נשברה, הוא וכריס החליפו ביניהם מבטים בזמן שאני תפסתי בשערותיי והתנשפתי בכבדות.
"למה עשיתי את זה?" שאלתי בשקט.
צייד אחד הגיע לקראתנו, הוא היה לבוש בבגדי עור שחורים מחויטים ועיניו היו כהות מאוד. היו לו עצמות לחיים בולטות למדיי וגופו היה גדול. מבעד לכתפו יכולתי לראות את יתד חרבו שהונחה לה בתוך הנדן ושפתיו הדקיקות לחשו בשקט דברים לעצמו.
"אתה בטח הצייד המשגיח," אמר קאי ופנה להושיט את ידו ללחוץ לו את היד, לחלוק לצייד כבוד. כתגובה הצייד סידר את שערותיו הבלונדיניות והביט על ידו של קאי במבט קר.
"מה אתה עושה?" שאל בקול מגעיל.
ידו של קאי רטטה מעט ויכולתי לראות את הוריד במצח שלו מתנפח. "מנסה ללחוץ לך את היד."
"אין צורך." אמר בקול בטוח. "אני בראד קייטרו, אחד משלושת הציידים המשגיחים על פארקס. המכון בקרג'ייט עדכן אותי שאתם צריכים לראות צילומים של מצלמות האבטחה," הוא אמר כאילו שינן את המילים בעל פה.
"כן." התערבתי. קאי הוריד את ידו שהייתה מושטת לכיוון בראד ובמקום זאת אגרף אותה. האגו הכבוד שלו נפגעו – שני הדברים החשובים ביותר לפי ראות עיניו.
כריס התקרב לקאי. "תירגע," הוא לחש לו בדאגה שקטה. הסתכלתי על אגרופו ודם סמיך ואדום החל לנזול מתוך שטח כף ידו. מרוב העצבים, בזמן שניסה לרסן עם אגרוף מכווץ, הוא נעץ את ציפורניו בתוך משטח כף ידו.
לרגע נבהלתי ממנו ולא זיהיתי שזה קאי שהכרתי.
בראד הוריד את פניו והסתכל על ידו המדממת של קאי. "אתה רוצה שננגב את הדם עם הכבוד שלך?" שאל וחייך ברשעות. "או עם הקפה? הוא שאל והפיל במהירות עם ידו את כוס הקרטון של קאי. המשקה הרותח נשפך על הרצפה ונוצרה תערובת מגעילה של דם וקפה.
קאי התקרב באיום כלפי בראד, שניהם היו נראים דומים זה לזה אך גם שונים. "אתה הולך להתחרט על זה."
בראד ירק והסתכל על קאי בשעשוע. "קדימה, תנסה." לחש בשקט.
קאי לא חיכה אפילו שנייה, הוא בעט ברגלו השמאלית של בראד ועם ידו המאוגרפת הוא הכה בתנופה את פניו של בראד והפיל אותו לרצפה. פניו של בראד התמלאו בדם שלא היה שייך לו כלל.
"אני מקווה שזה לא כל מה שיש לך." הוא צחק.
כריס הפריד ביניהם בדחיפה חזקה של קאי שגרמה גם לנפילה שלו ובבעיטה חזקה בפנים של בראד, הוא הצליח להתחמק מהבעיטה במהירות כמעט לא אנושית והוא הפיל את כריס על המדרכה. הוא התכופף ותפס בגרונו של קאי.
"עזוב אותו!" קראתי בזמן שראיתי את קאי משתנק. בדיוק באותה שנייה, כריס הצליח לקום ולהפיל את בראד על הרצפה.
"תפסיקו! לשניכם יש מטרה משותפת אז תשימו את האגו של שניכם בצד ובואו נתרכז במה שחשוב." קרא כריס בכעס על שניהם.
בראד קם על רגליו וניגב את הדם של קאי מפניו, לא רציתי לנעוץ בו יותר מדיי מבטים, אבל אם המלאכים קיימים – הוא בהחלט היה מלאך המוות.
משהו בו נראה מאוד טהור אבל גם מושחת. שילוב מוזר של השניים. כמו מלאך המוות, שני מילים שמייצגות משמעויות שונות.
בראד שלף מתוך כיסו טלפון נייד קטן, בכמה לחיצות זריזות על המסך הוא הפעיל סרטון והציג לנו אותו. בסרטון ניתן היה לראות אותי ואת קאי רודפים אחרי אותו אדם ואז המצלמה קלטה רק אותי רודפת אחריו ומזנקת קדימה עליו.
בדיוק באותה שנייה, בגלל שהמצלמת אבטחה צילמה בשחור לבן, אור לבן בוהק וחזק פגע בצילום ולא היה ניתן לראות כלום מלבד צרחה חזקה. הסרטון נגמר.
"סיימתם?" שאל בראד והוריד את הפלאפון.
"אני רוצה לראות שוב," קאי אמר בניסיון להתחיל עוד מריבה, כנראה.
"תוכל לשלוח לנו את הסרטון למייל?" שאלתי, בראד הסתכל על קאי והנהן. נתנו לו את המייל של קאי והוא הלך לדרכו, כשהוא התרחק מספיק קאי נאנח בעצבים והלך לצד השני. "לאן אתה הולך?" שאלתי.
"למה עצרתם אותי?" הוא כעס.
"עצרנו? יכולת להרוג צייד, קאי!" אמרתי בניסיון להזכיר לו שהתפקיד שלו עמד במבחן. "כנראה שכחת את החוק החשוב ביותר. חוק הדם, קאי. החוק שאומר שכל צייד באשר הוא לא יהרוג צייד אחר."
"נו באמת, הייתי פוצע אותו וזהו." קאי התגונן. "הוא העיף את הקפה שלי! אף אחד לא נוגע בקפה שלי!" הוא אמר כמו ילד קטן.
הסתכלתי על כריס, הוא גלגל את עיניו הבהירות כתגובה ונאנח גם הוא. "היא צודקת."
"בואו פשוט נשמע ונראה את הסרטון הזה שוב," קאי אמר.
ידיו היו מושטות לצדדים וביד שמאל שלו היו חורים מעוקלים, בצורת הציפורניים שלו בכל יד, מהם זלג הדם המשיך לזלוג ללא הפסק.