הציידים – פרק 3: שקרים וריבים

פרק 3: שקרים וריבים

"זה כמו לחפש מחט בערימת שחט," מלמל קאי כשהוא מעביר את האצבע שלו על הספרים הרבים שעמדו זה ליד זה בארונות הגדולים והגבוהים. הוא היה בספרייה שבמכון ניו יורק, בין הספריות הגדולות ביותר בכל העולם. הוא היה באגף היצורים, ספרים על גבי ספרים של תיאורים על יצורים שונים.
הוא לקח ספר אחד 'יצורים וסמלים שונים' היה שמו. הוא התיישב על כיסא העץ שהיה סביב שולחן עגול והניח את הספר על השולחן. קאי פתח את הספר בערך באמצע, כשהוא נזהר מדפיו העדינים.
לאחר חצי שעה בערך של חיפושים בספר, הוא הגיע לעמוד הסמלים המיוחדים. היו שם סמלי קסם וכת השטן בעיקר, כשהוא הגיע כמעט לסוף הוא ראה את הסמל שהיה צרוב על אותו שד.

סמל האקוורדו – סמל המביע הסכם או ברית, הופיע על בן אנוש ספרדי כאשר חתם עסקה עם שד ולכן נקרא הסמל 'הסכם' בשפה הספרדית.

"אקוודרו?" שאל קאי בשקט, לא היה עוד מידע על אותו סמל. "איך זה קשור לשד שהתפוצץ?" הוא טמן את ידיו בשערותיו ונאנח בכעס. הוא השאיר את הספר על היצורים והסמלים פתוח על אותו עמוד והלך חזרה לארון לחפש ספר נוסף.
הוא מצא ספר שמספר אך ורק על שדים וחזר שוב למקומו ליד השולחן. הכריכה הייתה כהה ויבשה, נראית בת יותר משלוש מאות שנים.
הוא פתח את הספר והתחיל לחפש בזהירות, הדפים היו צהבהבים ויבשים ונראו כאילו הם הולכים להתפורר תחת מגע אצבעותיו של קאי. הוא חיפש על שדים מיוחדים שמסוגלים להתפוצץ בצורה הזו, שאורות ואנרגיות כתומות יוצאות מארובות העיניים, האוזניים והפה.
אך שוב, זה היה כמו לחפש מחט בערמת שחט. הוא קרא על שדי גהנום, שדי מעבר, שדי שאול, דבר לא היה דומה למה שקרה, וזה הדאיג אותו.
"קאי," הוא שמע לפתע קול מוכר, הוא הרים את ראשו מהקריאה בספר והביט באדם שקרא בשמו. היה לו שיער שדומה בצבעו לצבע הפחם, הוא היה קצר ומבולגן למדיי. הצייד לבש מעיל שחור ודיי ארוך, פניו היו נראות מאוד עייפות ותשושות וצבע עורו היה בהיר וחיוור כתמיד.
קאי היה מופתע מגובהו, הוא לא ראה אותו במשך שנתיים והופתע כמה הספיק לגבוה ולהתחזק.
"כריס!" קאי קרא.
"ששש…" הוא שמע את הספרנית ופניו התכווצו ממבוכה.
"סליחה," לחש והתקרב לחברו הצייד. חיוך קטן עלה על זווית פיו והשניים התחבקו, הוא טפח על שכמו השמאלית של קאי ולאחר כמה שניות הם התנתקו מהחיבוק. קאי חזר שוב למקום הקבוע שלו אל מול העמוד בספר שסיפר על הסמלים.
"מה אתה עושה כאן?" כריס שאל והסתכל עליו בעיניו התכולות.
קאי קרא שוב על אקוודרו וחזר להסתכל על חברו, כריס. "ציוותו אותי לציידת מתחילה, ריי פוקס,"
"ריי פוקס?" הוא שאל שוב והדגיש את שם משפחה. "פוקס כמו לוריין פוקס?" הרבה ציידים הכירו את אביה, הוא היה ראש מועצת הציידים לשעבר, וההורים של כריס וריי נפגשו והיו חברים דיי טובים.
"כן." קאי אישר. "בכל מקרה, היום בבוקר מצאנו אדם שהיה בו כנראה בעל נוכחות שדים, היה עליו את קעקוע האקוורדו וכשגילינו אותו הוא התפוצץ."
"התפוצץ?" כריס שאל בעיניו פעורות. "אני לא חושב ששמעתי אי פעם על דבר כזה." הוא תהה לכמה רגעים. "אני יודע שסמל האקוורדו הוא סמל שפירושו ברית, הסכם, אבל אני לא רואה איך זה קשור לעובדה שהוא התפוצץ."
"באתי הנה בשביל לחפש על שד שיכול להתפוצץ. אתה יודע אם יש דבר כזה?"
"קראתי כמעט כל ספר כאן, בספרייה," הוא אמר וקאי היה מופתע וגם בעל מבט ספקני. "ואין פה שום תיעוד על שד מתפוצץ. אתה בטוח שהוא היה יצור על טבעי ולא בן אדם עם חומר נפץ?"
"האופן שבו הוא התפוצץ, כריס. הוא שחרר אנרגיה כתומה, כמעט זהה לאנרגיית שדים או מכשפים." קאי אמר.
"אני בכל חיי כצייד לא פגשתי בשד מתפוצץ. אני שוקל להצטרף אלייך למסע בכדי לגלות על הדבר הזה. יכול להיות שיש כאן סכנה עולמית שצריך לסכל." כריס אמר והביט היישר בעיניו הירוקות של קאי.
"אולי תדבר עם אבא שלך – אולי הוא יודע משהו על זה," אמר קאי אך הוא נקטע על ידי כריס.
הוא נופף בידו לביטול ואמר. "הוא לא יאמין לזה. הוא יחשוב שזה ניסיון להכניס אותו לעוד הרפתקה חסרת ערך בכדי לפרסם ציידים לא מוכרים שיהיו שותפים שלו למסע." קולו היה נשמע דיי ארסי.
"אה, או-אוקיי." אמר קאי וחזר להביט בסמל. "למה זה היה אצלך, שד?"
"אולי זה גם סמל של כת מסוימת או כנופיה?"
"הכנופיה היחידה שיש לנו בפארקס היא כנופיית הנשר השחור, אף אחד מהציידים המשגיחים לא מתעסקים איתם כי הם דיי משוחדים." ענה לו במהירות.
"אז למה אתה לא עושה משהו?" שאל כריס.
קאי נאנח. "אני צריך לשמור על ריי שלא תסתבך בצרות. הגעתי לפארקס לפני כמה ימים, אני לא רוצה שאת כל חודש הבחינה שלה היא תהיה בבית החולים."
כריס היה מופתע. "הם עד כדי כך קשוחים?"
"יש שם שדים שונים, משני צורה." קאי השיב לו. "אני אלך אליה. אתה מצטרף אליי עכשיו או שאתה צריך להודיע על זה קודם במועצה?"
"מועצה." כריס גלגל את עיניו. "אבל אני לא ארפה מהסיפור הזה. אני מרגיש שיש כאן משהו גדול."

כשקאי חזר דרך שער המעבר, ניסיתי להיראות כמה שיותר טבעית. קניתי פעם נוספת את מאפים – אחרי שהקודמים נפלו לי במאבק עם יצורי הקולטום המעצבנים האלו, וישבתי על הספה הירוקה והמיוחדת שלנו כשאני אוכלת אותם בהנאה מרובה.
קאי הביט בי ועיניו נפערו בתדהמה. "מה קרה לך?" שאל מיד.
"מה אתה רוצה? משעמם כאן, בדירה, אז ירדתי לקנות מאפים במאפייה. הייתי רעבה." הודתי ונגסתי פעם נוספת במאפה.
הוא נאנח וגלגל את עיניו. "התכוונתי, מה קרה לך בפנים?" הוא הבהיר את עצמו.
"נפלתי על המדרכה." שיקרתי לו. לא יכולתי לשמוע על הטפות המוסר שלו בנוגע להתעסקות עם יצורים בזמן שהוא לא לידי.
הוא התקרב אליי. "ספרי לי את האמת."
נאנחתי בכבדות. "בסדר. נכנסו למאפייה שני גברים גדולים, מאוד. שיצאתי משם הם עקבו אחריי וזיהו שאני ציידת. הם היו יצורי קולטום." הודתי.
גבותיו הזדקרו. "יצורי קולטום? הם תקפו אותך באור יום באמצע הרחוב?"
"למזלי, הם תקפו אותי ברחוב מוזנח, לא היו שם אנשים." עניתי לו וראיתי איך יורדת לו אבן ענקית מהלב. "וג'רמי הציל אותי."
"ג'רמי?" הוא שאל והתיישב על השולחן מולי שהיה קרוב לספה. "ג'רמי וון? המכשף הראשי?"
"כן." עניתי.
הוא גירד את ראשו בעצבנות. "למה יצורי קולטום תקפו אותך?"
"כי הם –" אמרתי אבל הבנתי שעדיף לי לא לספר לו שהם מהכנופיה. הוא הרים את גבותיו וסימן שהוא רוצה שאני אמשיך לדבר.
"כי הם – מה?" שאל בעצבנות.
"הם מכנופיית הנשר השחור." כיווצתי את פניי.
עיניו נפערו, מה שעד עכשיו היה נראה בלתי אפשרי בגלל ריסיו הרפויים והפנים שלו שתמיד היו נראות עייפות. לא ראיתי אותו מופתע ככה אף פעם ומיד אחרי שפער את עיניו הוא אגרף את אצבעותיו בעצבנות. "מה- למה את לא –" אני כמעט בטוחה שהוא חטף באותם רגעים התקף עצבים. הוא קם מהשולחן והתחיל ללכת מקצה אחד של הסלון לשני בעצבנות. הוא נשם כמה נשימות בכדי להרגיע את עצמו והסתכל עליי.
"מה?" שאלתי.
"עדיף לך לשתוק עכשיו, ריי." הוא אמר בשקט, יותר דיבר לעצמו מאשר אליי. "אני לא רוצה שתתעסקי עם הכנופיה הזו!" הוא נעצר וקרא בזעם. "לא לבד!"
"למה? כי אתה, הצייד המדהים ביותר בתולדות הציידים, היית מציל אותי?" התחצפתי בכעס. לא יכולתי לתת לו לכעוס עליי מבלי לתת לעצמי להתבטא. זה נוגד את העקרונות והאידיאולוגיה שלי כציידת וכאישה.
"לפחות הייתי מגן עלייך, ריי!" הוא צעק. "למה את לא יכולה להקשיב לי שאני אומר לך להישאר בדירה? למה?"
"נסה אתה להישאר במקום אחד סגור, בלי שום דבר, למשך כמה השעות שלא היית פה!" השבתי. "אני לא התחלתי את המאבק איתם."
"לפחות זה." מלמל קאי. "בכל מקרה, אני מבין שאסור לי להשאיר אותך לבד. זו הייתה הטעות שלי, ריי." הוא אמר והלך לכיוון החדר שלו. רטנתי בכעס והכתי עם כף ידי בספה במהלומה חזקה שגרמה לזרמים חזקים בשורשו.
כמה שניות לאחר מכן, שמעתי את דלתו נטרקת בעצבים, כמעט יוצאת מציריה.

כשאתם נמצאים עם צייד עם אגו מאוד נפוח, קשה מאוד להרגיע אותו מבלי להחמיא לו. לכן נתתי לו זמן להירגע לבד עם עצמו בתקווה שאני לא אצטרך לרדת נמוך בשביל להמשיך את המסע שלי. אני ממש לא רוצה שיחליפו לי צייד, אני רואה את קאי כמבחן נוסף שלי להסתדרות עם אנשים ששונים ממני.
ירדתי למכולת לקנות כמה בקבוקי שתייה וקפה גרוס לקאי, אם יש משהו שיותר מפחיד מלהילחם בשדים ורוחות נקמניות – זה לראות את קאי בלי קפה על הבוקר.
כשעליתי חזרה ראיתי שהדלת שלו עדיין סגורה, הנחתי את השקיות עם המצרכים על השולחן והכנסתי אותם למקרר במהירות. כשסיימתי, החלטתי ללכת אליו.
עצרתי קרוב למפתן ודפקתי על הדלת בכדי לבקש להיכנס.
"זה לא נעול." שמעתי אותו אומר מבעדה.
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי אל החדר שלו. "היי," אמרתי והעפתי מבט בחדר הקטן שהיה לו. מלבד מיטה עם מצעים כחולים נקיים, אפופים בריח אורנים, לא ראיתי שום דבר. הוא שכב על המיטה וחיבק את צלעותיו.
עיניו הירוקות הסתכלו על הקיר במחשבות ותהיות רבות. "היי."
פסעתי לכיוון המיטה והתיישבתי על הקצה שלה, הרגליים שלו היו קרובות אליי ופניי הביטו על פניו, לאחר כמה רגעים הוא הסתכל עליי. "אני לא רוצה שנריב." הודתי.
"אני גם לא." קולו היה צרוד מעט.
חיוך קל עלה על שפתיי. "אנחנו הולכים להעביר חודש ביחד,"
"מי יודע? אולי אפילו יותר." מלמל לעצמו.
גיחכתי והמשכתי לדבר. "בכל אופן, אני בטוחה שאתה לא רוצה שנעביר את זה בריבים וכעסים אחד על השנייה וגם אני לא. אני יודעת שלא הייתי בסדר והייתי צריכה להקשיב לך, אבל אתה לא יכול לצפות ממני לשבת על הספה ולהשתעמם למוות עד שתבוא."
הוא נאנח. "ריי, אני מבין. אבל אני לא רוצה שתסתבכי ככה יותר. את חשובה לי," הוא לחש בקול שגרם לי לצמרמורת קלה. "אני לא רוצה שיגידו שבמשמרת שלי נהרגה ציידת."
הוא הזדקף והתיישב לידי, הוא הניח את אצבעותיו על עצם הלחי הימנית שלי והרגשתי כאב חד מגיע משם. זה היה אותו המקום שהקולטום שחור השיער הכה אותי בו, הוא ראה שנרתעתי מהמגע שלו אך הוא חייך חצי חיוך קר. הרגשתי חום קל, כמו אותו חום שהרגשתי כאשר ג'רמי ריפא את הגרון שלי, לאחר כמה שניות הוא הוריד את אצבעותיו.
"את מוזמנת לבדוק את הפצע שלך." הוא אמר והביט לרצפה. הנחתי מיד את האצבע שלי על המקום והוא היה חלק ונעים, ללא כל חבלות או כאב בשום מקום. הסתכלתי עליו והוא עליי ולאחר חילופי מבטים מביכים קטעתי את הרגע ממבוכה.
"א-אתה מצאת משהו? על השד שהתפוצץ?" שאלתי.
הוא סידר עם ידו ברשלנות את השיער השחור ואת חולצת הטריקו האפורה שלו. "אקוורדו." הוא אמר בלשון מתגלגלת.
"מה?" שאלתי כלא מבינה.
"אקוורדו. זה אומר ברית, הסכם," הוא חיפש מילים טובות לתאר את המילה. "זה הפירוש לקעקוע שהיה על השד המתפוצץ שלנו."
"אקוורדו? מאיזה שפה זו?" שאלתי בהתעניינות.
"ספרדית." הוא ענה והמשיך. "בגלל שהאדם הראשון שהסמל היה עליו, כאות לברית עם שד, היה ספרדי, הוחלט לקרוא לקעקוע בשפתו."
"רגע – אדם?" שאלתי בשביל להיות בטוחה.
"כ-כן. אדם. בדרך כלל שדים לא חותמים עם שדים אחרים הסכמים, בטח שלא מקעקעים –" הוא אמר והבין את המחשבות שרצו בראשי.
"זה לא היה שד." אמרתי והסתכלתי על תווי פניו, הייתי קרובה אליו ויכולתי להרגיש את ריח הקפה החזק שלו על עצמות הבריח שלי.
"זה לא היה שד." הוא חזר אחריי והביט היישר אל תוך עיניי. "זה היה בן אדם. בן אדם חתם על העסקה עם שד כלשהו."