הציידים – פרק 1: נשמות אבודות – פרק הבכורה!

פרק 1: נשמות אבודות

"קדימה, ריי, זה לא כזה נורא." קאי אמר כשהוא לא מרפה מכוס הקפה שלו. הלכנו שנינו ברחובות פארקס, זה השעה ביום שאנחנו צריכים לעשות בעיירה כולה סיור בכדי לוודא שאין יצורים שמאיימים על התושבים כאן.
אה, יצורים, למקרה שאתם לא יודעים או שעדיין אין לכם את המוח המפותח לראות את הכול, יש יותר זנים של יצורים מכם, בני האדם.
ואני לא מדברת על צמחים, או בעלי חיים, הלוואי ואלה היו האיומים עליכם.
אני מדברת על יצורים על טבעיים אמיתיים: ערפדים, אנשי זאב, רוחות ושדים, זה הכול נכון. הם קיימים והרשימה הרבה יותר גדולה ממה שאתם חושבים שאתם יודעים. כמה במאי סרטים וסדרות נחשפו אליהם כשפגשו אותם בחלומות, אך בזכותנו, הציידים, אתם לא האמנתם שזה אמיתי ואתם בטוחים שזה רק מהדמיון.
אני והשותף המאוד מעצבן והחדש שלי ציידים. זה אומר שהמטרה שלנו היא לשמור עליכם מהאויבים שאתם לא יודעים שאפילו קיימים, מהאויבים החומריים, ה"אמיתיים".
"קאי, אתה לא יודע מה זה להיות במצב שאני נמצאת בו." נאנחתי בעצבים. הוא נחר בבוז, עיניו הירוקות הסתכלו על הרחובות ועל האנשים שהתהלכו בשבילי הדרך. הוא היה לבוש בחולצה טריקו מחוספסת ואפורה וג'ינס כחול שנראה חדש היה לבוש על רגליו הארוכות. "אני חיכיתי שנים לטקס הזה, תמיד דמיינתי איך זה יהיה לשמור ולהגן על עיר גדולה כמו ניו יורק או מוסקבה, אבל במקום זה נתקעתי כאן." נאנחתי. "בעיירה מוזרה באמצע שום מקום."
קאי לגם עוד שלוק מכוס הקפה שלו. "היי, את עם הצייד המדהים ביותר שקיים כנראה. ואת התחננת מאבא שלך שישבץ אותך בחודש האימונים שלך לאמריקה."
"נו באמת," גלגלתי את עיניי. שנאתי שהוא התחיל להחמיא לעצמו.
"את ביקשת מאבא שלך להיות באמריקה ואת נמצאת באמריקה. פשוט במדינה לא כל כך מוכרת, זה הכול. תפסיקי להסתכל על הכול בצורה כזו… פסימית." הוא המשיך לדבר. "וחוץ מזה, את ידעת שקרג'ייט מורכבת משבעה עיירות גדולות שונות, ומסיבה כלשהי אף אחת מהעיירות, שמכילה יותר מעשרים וחמישה אלף תושבים, לא רוצה להפוך לעיר. כל שאר העיירות במדינה הזו הם מוזנחות מאוד."
"מוזר." מלמלתי בשקט, זה לא מה שהעסיק אותי.
הוא לגם עוד שלוק והעביר את ידו החופשייה בשערותיו השחורות, הסתכלתי עליו והבחנתי בשקיות השינה שלו, הם היו כהות ועם אור השמש שהאיר עלינו בקושי ניתן היה להבחין בהם.
כשהוא הבחין במבט הממושך שלי בו הוא שאל. "מה קרה? הבחנת כמה מדהים אני נראה רק עכשיו?"
דחפתי אותו והחזרתי את מבטי לרחובות. "מטומטם."
"ואם את באמת רוצה להיות ציידת טובה, כמוני למשל, את צריכה למצוא סיפור גדול. משהו מסתורי ועל טבעי שקשה לפענח." הוא אמר. "ואם לומר את האמת, דיי נמאסו עליי הערפדים הממורמרים בניו יורק."
"לפחות שם יש יצורים, פה אין כלום!" לחשתי לו בעצבים. אסור שבני אדם ידעו עלינו
הוא לגם שלוק נוסף ונאנח אחריו. "ריי, ריי, ריי. את חושבת שפיטר מלדבורן אמר שירושלים משעממת מדיי בשביל שיהיו בה יצורים?"
"לא! אבל ירושלים היא עיר היסטורית, עתיקה, לפי מה שקראתי – פארקס הוקמה לפני חמישים שנה. זה שום דבר בהשוואה לערים ומדינות שונות!" קראתי בכעס והתיישבתי על ספסל שהיה לצד הדרך. הנחתי את ידיי על ראשי ונאנחתי בכעס.
"אולי יצורים אוהבים עיירות חדשות ומפותחות מאשר ערים ישנות?" קאי אמר וגרם לי לתהות על דבריו. "טוב, עזבי את זה. אנחנו נמצא סיפור טוב שיגרום לכולם לדעת מי זו ריי פוקס."
מבין כמות האנשים שהסתובבו ברחובות הצלחתי להבחין באדם שלא היה נראה בסדר. זיעה מילאה את חולצתו והכתימה אותם, לא יכולתי להבחין בצבע עיניו כי הייתי רחוקה מדיי ממנו. "היי, תסתכל עליו." תפסתי בחולצתו של קאי וכשהוא הסתכל עליי הצבעתי לכיוון האדם עם ראשו. קמתי במהירות מהספסל ולא הורדתי מאותו אדם את המבט. הוא חיבק את עצמו והצלחתי לשים לב לזיעה שמילאה את בגדיו, כאילו כבשן נושף לו בעורף.
"בואי." קאי אמר וקם אחריי. "אני הצייד שמלווה אלייך, ואם תחושת הבטן שלך אומרת שמשהו כאן לא בסדר, אני אעזור לך." הוא אמר בנחמדות וחיוך עלה על זווית פי. "חוץ מזה, אני רוצה להראות לך כמה טוב אני בציד מעשי."
החיוך נעלם מיד וגלגלתי את עיניי. "כמובן."
חצינו את הכביש במהירות ועקבנו אחרי האדם, היה לו שיער שחור ונעלי נייק, מכנסיו היו משופשפות וגבו היה ספוג מזיעה, כאילו הוא רץ מינימום מרתון, שמתי לב לרעידות שעברו בגבו. "מה ההשערה שלך?" שאל.
"לפי כמות הזיעה יכול להיות שהוא אחוז בדיבוק שדים,"
"או שאולי הוא סתם לחוץ." מלמל קאי.
"האוויר יבש בפארקס, מה שאומר שקשה מאוד להזיע כאן. ואם הוא הגיע למצב הזה – זה לא יכול להיות משהו טבעי." אמרתי במהירות והבחנתי במבט המופתע שעלה על קאי. "לא רק אתה חקרת על המקום הזה."
האיש פנה בצומת לכיוון שמאל ומיהרנו להגיע אליו, וכשהגענו קרוב מספיק יכולתי להבחין בקעקוע עגול ושחור שהיה צרוב על עורו, הקעקוע היה חרוך עליו ובמבט שני הוא היה נראה יותר כמו צלקת מאשר קעקוע. "שד," לחשתי לקאי כשהוא הבחין גם הוא בקעקוע שהיה על שכמו השמאלית.
"אני מתכונן להעביר אותנו מימד," קאי הודיע לי בשקט.
"חכה," אמרתי. הייתה סמטה כמה מטרים בהמשך הדרך. "יש כאן סמטה, אולי אנחנו אפילו לא צריכים לעבור מימד."
קאי תפס את מפרק כף ידי. "את רצינית? את מוכנה לקחת סיכון שבן אנוש יראה אותנו?!" שאל בלחישה עצבנית, האדם סיבב את ראשו מאה שמונים מעלות והבחין בנו.
"ציידים." הוא נהם בכעס והתחיל לרוץ ולברוח.
הבטתי בקאי ורטנתי בכעס. "נו באמת!" דחפתי את קאי בכדי לשחרר את אחיזתו בכף ידי והתחלתי את המרדף אחריו. הוא פנה בכמה פניות בכדי לנסות לבלבל אותי אבל הצלחתי להינעל עליו. קצב דפיקות ליבי הואץ והרגשתי טיפת זיעה יורדת במורד הלחי שלי.
כשהגעתי מספיק קרוב ליצור זינקתי עליו קדימה כמו עיט שעט על טרפו ועטפתי את כתפיו הרחבות עם זרועותיי. שנייה לפני שנחתנו על המדרכה הרגשתי שליבי צנח לרצפה. הכול נהיה חשוך והיה לי כאב ראש חזק, הכול הסתחרר בקצב מהיר והרגשתי שאני נופלת ממטוס וצונחת אל מותי.
מיליוני תמונות זריזות רצו במוחי והצבע הכתום היה כמעט בכולם, לא ראיתי דבר מלבד חושך כבד.

כשהתעוררתי, לא הייתי ברחוב, אלא על ספה ירוקה ומחוספסת ובתוך חדר מוכר. קאי נשען עם אגנו על שולחן העץ שהיה רחוק מהספה בכמה מטרים. היינו בתוך דירת הסטודיו שהשכרנו לחודש הבחינה שלי וריח נעים מילא את החדר.
הוא שפשף את עיניו ונאנח.
"כמה גרוע זה?" שאלתי והזדקפתי במהירות. "בני אדם גילו על מה שקרה? היצור ברח?" שאלתי בכדי להבין את חומרת המצב. תפסתי בשערותיי החומות ועצמתי את עיניי בתסכול. "הרסתי הכול." לא נתתי לו זמן בכלל לענות לי ונכנסתי לפאניקה.
"זה בסדר, ריי. את חדשה בכל העניין הזה, זה לא אומר שאת תיכשלי בבחינה שלך." הוא אמר ושמעתי את קול פסיעותיו מתקרבות אל הסלון ואליי.
"מה קרה ברגע שהתעלפתי?" פקחתי את עיניי ושאלתי מבלי להביט בו. הזדקפתי על הספה והסתכלתי אליו לאחר כמה שניות.
"הוא התפוצץ." אמר ונעצר קרוב לכורסא שהייתה מאונכת לספה בה ישבתי.
"התפוצץ?" שאלתי בהלם. "איך זה אפשרי? ממתי שדים מתפוצצים?"
קאי הביט באוויר, כנראה ניסה להיזכר בכמה שיותר פרטים. "יצא לו אור כתום מהפה והעיניים שלו – הם, הם נשרפו." הוא אמר בקול לא בטוח.
"נשרפו? התפוצץ? איך הצלחת לגרום לכל האנשים ברחוב להאמין שאלה היו מנסיבות טבעיות? מה אמרת למשטרה? איך הם לא לקחו אותך לחקירה?" פרקתי את הלחץ שלי בשאלות והייתי מבועתת.
הוא שילב את ידיו ברוגע. "התקשרתי לג'רמי וון, המכשף הראשי של פארקס, הוא השתמש בלחש זיכרון ומחק את הזיכרון מהאנשים שראו את הפיצוץ. למזלנו, לא היו אנשים קרובים לפיצוץ. אף אחד לא נפגע. המכון של קרג'ייט שלח ציידים שיחקרו את הגופה שלו לפני שהשוטרים הגיעו." חיוך קל עלה על שפתיו. חיוך מרוצה מעצמו.
"א-אני מצטערת, קאי. אני יודעת שאם בני אדם היו נפגעים המצב היה גרוע יותר ומועצת הציידים היו אפילו שוללים ממך את היכולת להיות צייד." אמרתי ואגרפתי את ידיי בכעס על עצמי.
הוא התיישב על הכורסא ותפס את ראשו בשתי ידיו. "בואי פשוט נשמח שזה לא קרה. היה לנו מזל." הוא לקח נשימה ונשך את שפתיו. "אני מתכנן ליצור שער מעבר למכון בניו יורק. אני חייב להגיע לספרייה שם, לבדוק מה המשמעות לשד שהתפוצץ." הוא גירד את עצמות לחיו ונאנח. "את תוכלי להישאר פה לכמה שעות?
"ב-בטח." אמרתי בבושה. "רגע, אמרת שהוא התפוצץ. איך זה לא פגע בי?"
הוא קם על רגליו. "אני לא יודע." הוא התקרב לכיוון הקיר הלבן שהיה מול הספה והושיט את ידו. הוא לקח נשימה עמוקה ונשף באיטיות. הוא הושיט את ידו השמאלית קרוב לקיר, הוא התרכז ולאט לאט אנרגיה כתומה בהירה עלתה מאצבעותיו ומכף ידו והתחילה להתרחק ממנו.
האנרגיה הייתה בהירה ויפה, צבעיה היו צבעים חמים וטהורים והתמלאתי בקנאה שהוא יכול לעשות את זה ואני עוד לא. זו יכולת שיש רק לציידים בוגרים שעברו את טקס הבגרות שלהם.
וכמו שאני רואה את זה, חודש הבחינה הזה הולך להיות סיוט מתמשך ולא נגמר שבסופו אני לא אהפוך לציידת שתמיד רציתי להיות.
האנרגיה הפכה לעיגול מדויק שהיה בגובהו של קאי, הוא עבר דרך השער שיצר ואז השער נסגר במהירות.

"אדון.." אותו אדם שברח מריי בפארקס הגיע לטירתו של אדונו.
עיניו החומות של אותו אדם היו קטנות וגופו היה נראה שברירי וזיעה כבר לא מילאה את בגדיו והסריחה אותו. "מכרתי את נשמתי אלייך, אדון." הוא נפל על ברכיו בייאוש ובחולשה. האדון שלו ישב על הכס הכהה ואגרף את ידו בחוזקה. להבות אש הופיעו פתאום על ידיו המתכתיות. "תן למשפחה שלי עכשיו את מה שהבטחת לי." שערותיו סמרו מפחד ופרקי אצבעותיו רעדו.
"אתה לא פגעת באף אחד." האדון שלו היה נשמע זעום. "איך אתה מעז לבקש ממני עוד משהו?"
"א-אדוני, העסקה הייתה שאני אתפוצץ ואמות ואתה תיתן למשפחה שלי בתמורה חיים טובים יותר." התייפח האדם המסכן. "אני רק בן אדם פשוט, לא הייתי מוכן לברוח מציידים!" הוא התחנן. "אנחנו חתמנו על הסכם ברית." הוא הזכיר לו והצביע על הצלקת שיצר על שכמתו השמאלית, כאות לקיום העסקה שלהם.
"אני נתתי לך את כל הכלים והדרכים. הייתה לך משימה אחת וזה להביא אליי כמה שיותר נשמות אבודות. אני לא רואה פה דבר מלבד אדם שמתחנן לרחמי משפחתו." האדון השפיל אותו.
"זה לא מה שקבענו, דו-" הוא התכוון לומר את שמו אך מיד האדון שלו השליך כדור אש חזק ועוצמתי עליו.
האדם נפגע מהאש והתגלגל בחוזקה על האדמה, עורו התקלף ממנו וכמויות דם נשפכו מפניו ומילאו את הרצפה. עיניו נפערו והוא כבר הפסיק לנשום.
"דאג!" צעק האדון בעצבים.
הוא שמע מיד את קריאתו של אדונו ונכנס לחדר, לדאג היה שיער בלונדיני בהיר שבחושך הרב שמילא את החדר, היה נראה שטני. הוא לבש מעיל עור שחור וצמידים שחורים עיטרו את מפרקי כפות ידיו.
"כן, אדוני?" שאל דאג בזהירות והביט בו בעיניו האדומות.
"מתחיל להימאס לי מבני האדם שלא מפסיקים לעשות טעויות." הוא כעס. "שאר היצורים בקושי יכולים לחזק אותי כמו נשמה אבודה של בן אנוש."
"מה אתה רוצה שאעשה למענך?"
"המימד שלי עומד להיהרס," אמר והביט בכפות ידיו המתכתיות. "האש שלי כבר לא מכלה ושורפת את הנשמה של האנשים, אלא רק את העור שלהם." הוא ירק בכעס והידק את כף ידו לאגרוף חזק, עיניו הביטו בגופה של אותו בן אנוש שהרג. "זה רק עניין של זמן עד שאני אהיה חלש ואמות." הוא המשיך ואמר. "אני צריך נשמות אבודות, דאג. בני אדם שמוכנים לעשות הכול בשביל המשפחה שלהם. אני צריך יותר בני אנוש שיתנו לי את הכוח שכבר מתחיל להיעלם לי."
"משאלתך, היא לי פקודה, אדון עליון."
חיוך קטן על שפתיו. "הציידים הגיעו לפארקס. אם פעם היינו צריכים להתמודד עם משגיחים קטנים שהיו עושים סיורים פשוטים, עכשיו יש גם את הנערה. היא עוברת את הבחינה שלה שם וזה חשוב שלא נעשה טעויות, דאג." הוא התרווח על הכס שלו.
"לא צריך לומר לי את זה פעמיים." הוא השתחווה כלפיו.