הצדפה

שחייה לילית, אהבתו הגדולה של אדם. הוא היה נער בודד, בלי ידידים קרובים, שחיין מצויין, שחום וגבוה. מצפונו נקי, וידיו נטולות חרטות. החוף אותו הוא העריץ היה מבודד. חול לבן, וסלעים מחודדים הנחים יציבים במקומם. אין בקרה, וכמובן אין מתרחצים. הוא שנא ילדים. הוא שנא את ההמונים. הוא אהב את הים, ואת האפלה. אבל הכי הוא אהב אותה. הוא אהב אותה יוצר מהכל. יותר ממשפחתו, יותר מעצמו, או לפחות ככה הוא חשב. אותה ישות אותה הוא כה אהב עוד לא נגלתה אליו, אבל הוא ידע שהרגע קרוב. הוא הרגיש את זה. כל לילה הוא שחה בים, הכי רחוק שידיו החזקות יכלו לנשוא את גופו עם המחשבה עליה. הוא לא פחד, הוא לא חשש. כל פעם שהרגיש חלש, גופו התעורר מהמחשבה על קולה היפה. הוא דמיין אותה במחשבתו. הוא העריץ אותה עם עיניו העצומות, דמיין את שמו נהגה על שפתיה הרכות. כל היום הוא חשב עליה, וכל הלילה הוא חיפש אותה. הוא התגורר לבדו. בודד, בלי אף אחד להיות תלוי בו. הוא שנא מחויבויות וחברה בכללי, לבדו הוא הרגיש עצמו, לא מנסה להתחבב על אף אחד. באותו לילה סוער, הוא מצא את עצמו עירום ממותניו ומעלה עומד אל מול המים האפלים. הלילה הזה היה שונה מאחרים. הים כעס. ולא סתם כעס, הוא זעם. גלים לבנים מקצף התרוממו, משרתיה הנאמנים של אהובתו. הרוח שרקה כקוראת לעזרה, מכאיבה לפניו, וגורמת לרעד בגופו. הגוון האפל של המים היה להעתק מדויק של כיפת השמיים הרחבה שנפרשה מעל לראשו, ריקה מאורות. היא זימנה אותו אליו. הוא יכל להרגיש את זה. מגע המים על עורו גרם לו לאבד תחושה בזרועותיו, אבל הוא המשיך בתנועותיו המדויקות, חותר קדימה במהירות, ומשאיר את החוף האפל מאחוריו. ליבו מאיץ למרות גופו הקפוא. הוא מיהר, הוא התרגש. הוא כבר ציפה להודיע לה על החדשות המסעירות, הוא עשה את מה שהיא בקשה ועכשיו תורה לתת לו את מה שהוא ביקש. אחרי קילומטר של שחייה ממושכת הוא הרגיש את שריריו מאבדים מתנועותיהם. הוא האט, עד שהוא לא יכל לשחות יותר. הוא נשכב על גבו, צף על פני המים הקפואים, מרגיש כל פעימה ברקתו. קול שירה גרם לו להזדקף. זו הייתה היא. דמו החל לזרום לאורך ורידיו, ועוד פעם הוא החל בחתירה מהירה. אחרי כמה דקות, ערפל החל לכסות את שדה ראייתו, ושורה של סלעים חדים החלה להופיע בפניו. קול השירה התחזק. הזמן הגיע. הוא הולך לפגוש אותה, עד עכשיו הוא העז רק לחלום על הרגע הזה. הוא עשה את כל מה שהיא בקשה ממנו, ועכשיו היא מממשת את חלקה בעסקה. הערפל הסמיך סבב אותו, והוא לא ראה דבר. לפתע אבן חדה רחבת ידיים הופיע לפניו. קול השירה המתוק התרעם, וגרם לאדם לעצום את עיניו ולהתחיל לשקוע. אך הוא ניער את עצמו, והמשיך לשחות. זוג עיניים שחורות ומאוכזבת צללו בחזרה למעמקים. הוא שמע כמה קולות, מכמה כיוונים. מדי פעם הבהוב תנועה לכד את עיניו, אך הוא התעלם והמשיך לחתור אל עבר המנגינה המתוקה, אותה הוא הבדיל משאר המנגינות. למרות שגם הן היו יפהפיות, הן לא השתוו לא בנעימות ולא בחוזקה של המנגינה שלה. קולה שנשמע כמו כינור, כמו מים זורמים, גרם לאדם לצאת מדעתו. הוא כבר לא הרגיש את פעימות ליבו, כל שהוא הרגיש היה תשוקה עזה לגעת בה, לראות אותה. משמע קולה גרם לו להרגיש כאילו הוא מרחף בין הסלעים, מתעלם משחורות העיניים ששחו מסביבו. ואז היא נגלתה. אבן ענקית עליה היא ישבה וסירקה את שערה. עירומה כביום היוולדה, שדיה חשופים בעיניו. שערה החום הקלוי בצדפות היה ארוך ביותר, מגיע עד לזנבה. פניה נראו כעל טבעיות. לא היה יופי כזה בעולם, היא לא יכלה להיות בת אדם. יופיה כישף אותו. הוא התרומם מעל לפני המים ודרך על הקרקע הסלעית. הוא התקדם לעברה, שומע את קולה הרך, נאנק מהתרגשות ושמחה. היא ישבה על הקצה, זנבה משתלשל אל תוך המים. הוא התיישב לידה. היא הפסיקה את שירתה והסתכלה עליו. הוא ניסה להילחם בדחף שלו לנשק אותה. יופיה האגדי כמעט גרם לו למעוד ממחשבתו ופשוט להתפאר מיצירת הטבע הזו, אבל הוא ידע מה היא רוצה. ״עשיתי את מה שביקשת״ הוא אמר. עיניה עוצרות הנשימה נשארו יציבות, מתבוננות בפניו הנאות. הוא הוציא את הצדפה, והושיט אותה לפניו. ידה העדינה התרוממה ולקחה אותה. עיניה כעת נחו על הצדפה היפהפיה. צבעה היה לבן כקצף. היא קלעה אותה לשערה. והיא חזרה לשיר, מתעלמת מקיומו . אחרי רגע של בלבול אדם נתקף כעס – מדוע היא לא מקיימת את חלקה בעסקה? איזה מחיר הוא היה צריך לשלם על המתנה הזו ובשביל מה? ״הייתה לנו עסקה״ הוא אמר במרירות. היא הסתובבה לעברו בתנועה חדה. היא פתחה את פיה. ״לעולם אל תעשה עסקאות עם המדוזה״ היא אמרה בקול עמוק ויפהפה שגרם לאדם לרצות להטביע את עצמו במי הים. ליבו התמלא בחרטה על מעשיו. הצדפה, אותה היה יכול להשיג רק על ידי הקרבת האדם החשוב לו מכל. זה היה מאוחר מדי. כעס ותיעוב החליפו את התשוקה שהוא חש לגבי היצור הזה. מבלי לחשוב הוא הושיט את ידו, ותלש את אחת מהצדפות משערה. זו הייתה טעות. עיניה הפכו לשחורות ושיניים חדות כתער נגלו. לא עבר רגע ואדם קפץ אל מי האוקיינוס. הוא החל לחתור, מהר כמו שהוא אף פעם לא חתר. נס על נפשו, מנסה להימלט מהמפלצת. הוא ראה המוני יצורים דומים מצטרפים למרדף אחריו, כולם נשים יפהפיות, שיופיין הוא אשליה. הסערה התחזקה אפילו יותר ואדם הרגיש שהוא מאבד את עצמו. אבל הוא הצליח. החוף נגלה. הוא כבר היה כמה מאות מטרים ממנו, אבל נראה שהוא פשוט מתרחק. לא משנה כמה הוא שחה, החוף לא זז. שעות רבות הוא חתר בידיו הארוכות, עד שהוא נעצר. ליבו פעם בעוצמה ושריריו כאבו. הוא לא יכל להמשיך. הוא נשכב על גבו ועצם את עיניו. הוא ראה את פניו של אחיו. הוא הצטער, אבל זה לא עזר. זה היה עונשו של אדם. הוא נענש על ידיהן. ״הצדפה לא פועלת״ לפתע הוא שמע קול. הוא הסתובב וראה אותה. היא צפה לידו. הוא שם לב שהוא עדיין החזיק את הצדפה בידו. ״אני עשיתי את מה שביקשת״ הוא אמר. ״לא״ היא ענתה, פניה חסרות כל הבעה. ״היית צריך להקריב את האדם היקר לך ביותר״ היא הוסיפה. אדם נזכר באחיו והזדעזע מעצמו. ״האדם הזה הוא אתה״. היא אמרה בקול עמוק וחסר רגש. רגע של השלמה עבר בגופו של אדם. היא צדקה, זה היה הוא. הוא היה אנוכי ובודד. אחיו מת לשווא. הדבר האחרון שאדם זכר היו עיניה היפהפיות. הוא הרגיש את גופו מתקשה ושוקע, ואת הצדפה נלקחת מידו השמאלית. הוא הרגיש ידיים נושאות את גופו, ואת הזוהר של הצדפה בידה של היצורה, או שמה האמיתי, מדוזה, היפה שבסירנות. היא חייכה.