הפעימה השביעית – וובנובל – פרק שני

גילעד ראובן 29/09/2024 63 צפיות אין תגובות

פרק שני – צמיחה כואבת
ארטון הלך על מרצפי האבן המצוחצחים של רחובות השוק בעיר הבירה
קיהיון. על פניו הרחבות הייתה הבעה חסרת מנוח בעוד ש נשך את שפתו
התחתונה .
אוי לא, הרגזתי את טריאן. אין לי כוח לעוד רצף של צעקות בלי סוף.
הוא ניסה למצוא פתרון לבעיה שמחכה לו ב משרד שאורב לו בסוף
הרחוב. ריבים עם טיראן היו הדבר האחרון שרצה שיקרה לו כרגע, הם
תמיד כל כך מתישים. היא תמיד מאיימת עליו שאם לא יפסיק עם
התנהגותו האלימה היא תוציא אותו מהצבא האפור , הם משוחחים קצת
ובסוף היא משחררת אותו עם אזהרה לקראת הפעם הבאה שלא עומדת
להתממש.
הרחוב שבו הלך היה רחב דיו כדי להכיל כעשרים אנשים זה לצד זה בבת
אחת. לשמחתו של ארטון הוא היה ארוך בהתאם, סופו היה כל כך רחוק
שאפילו אם מיקד את מבטו הוא לא הצליח להבחין בו.
משני צדדיו היו דוכני אוכל וחנויות בלי הפסקה, אדם שלא הכיר את
רחובות השוק בקיהיון היה כנראה מתחיל לתהות האם הוא בלופ ללא
סוף .
מדי פעם הוא ראה בצד הדרך פסלי עץ של המונרך האפל, כיאה ליום
נפילת הרודן. פניו היו מכוסות תחת ברדס, דבר שארטון מצא למתאים
לרודן אפל שכוחותיו קוראים למוות.
למה הם לא יכולים לעשות את זה עכשיו? אחריי ששורפים את הפסלים
בלילה תמיד קשה לי לישון בגלל הריח.
הוא נאנח אנחה עמוקה וקבר את ראשו בשתי ידיו בעודו ממשיך ללכת.
אני יודע מראש שהיא לא תשחרר אותי עד הערב עם האיומים וההטפות
האינסופיות שלה. אין לי כוח ללכת ישירות אחר כך לארוחה עם גראנום.
למרות שקצת אלכוהול לא יזיק אחרי שיחה איתה…
רגע, גראנום! הוא צחק עלי ובסוף הוא עוד רוצה שאשלם עליו!
הוא קמץ את אגרופיו והרים את ראשו מבין ידיו כאשר צמרמורת עברה
בכל גופו.
אוי לא. אני כבר רואה את סוף הרחוב.
בשונה מהרגלו, הוא החל להאט את צעדיו עד לכדי כמעט עצירה.
עיניו הסתכלו לשני הצדדים ללא הפסקה בתקווה למצוא ישועה.
הוא המשיך להסתכל עד שלפתע עיניו נפתחו בהתלהבות.
כן! כן!!
הוא הכניס את ידו לכיס מכנסיו והחל לפשפש עד ששמע קליק מתכתי,
הוא המשיך לחטט בכיסו עד שאצבעות ידו הצליחו לאחוז במה שחיפש.
בידו היה שקיק קטן עם עשרים מטאר בעלי בסיס אבן. משכורת שקיבל
כל מעגל קסם , כ70 לילות בזה אחר זה שהוא עובד קשה כחלק
מחולייתו.
חיוך קטן ומלא בהקלה טיפס על פניו בעוד שהוא מתקדם לחנות בובות
הבלינקס שהייתה מצידו הימני.
עכשיו סוף סוף אבין כמה הטעם של טריאן יקר, חתיכת מפקדת מפונקת.
הוא פתח את דלת הזכוכית הצבעונית ונכנס לחנות בבת אחת במטרה
לסיים עם החוויה כמה שיותר מהר. צליל פעמונים צפצפני נשמע כאשר
פתח את דלת ה.
הדבר הראשון שתפס את עיניו היה התור הארוך שנמשך כמעט
מתחילת ה, ארטון כמעט נשך את שפתו בשנית.
בפנים החנות עמדו כארבעה עמודים המגיעים לגובה המותן שעל כל
אחד מהם עומדת בובה צבעונית בעלת עיניים שהרגישו גדולות מידי
לראשה, דבר שהעלה בו מעט חלחלה.
קירות החנות כוסו כולם במדפים על גבי מדפים שכמו חברי הם העמודים
גם עליהם היו מונחות בובות הזויות ובעלות פרטים מוקצנים. ארטון
כמעט עזב את החנות כשראה בובת חתול ירוקה עם שש רגליים ובטן
שהייתה יותר גדולה מכף ידו.
הוא בלע את רוקו והתקדם לדלפק המכירה עם בובה אקראית שמשך
מהמדף כאשר עבר לידו. הוא נעמד בתור, מלפניו חיכו שישה אנשים
בסבלנות יתרה.
הבובה שבידיו הייתה בובה של חייה שלא הכיר, לא יפליא אותו אם היא
אפילו לא הייתה קיימת במציאות ופשוט עוד המצאה מעוותת של היוצר.
מה ב מונרך האפל?! למה טריאן אוהבת את הזבל הזה?
הבובה הייתה סגולה ורחבה מספיק כדי שארטון יוכל לחבק אותה בשתי
ידיו. כמו החתול שראה קודם לכן גם ביטנה הייתה גדולה באופן קיצוני.
היא נעמדה על ארבע בדומה לסוס, אך בשונה מן החיה האלגנטית ראשה
של הבובה היה גדול ומפלצתי בעוד שקרן עיטרה אותו.
ארטון הסתכל שוב קדימה, התור שמלפניו לא נראה קצר יותר. להפך ,
כאשר הסתכל לאחור הוא ראה שמאחוריו גם התווספו כשני אנשים.
עובדה שמצא למטרידה הייתה שרוב האנשים שבתור היו בגילו. הוא
הרכין את ראשו בניסיון ל מחוק את זהותו מהקהל הילדותי שסביבו.
לאנשים עם כסף יש הרבה יותר מידי זמן פנוי.
הזמן המשיך לעבור בעוד שהתור התקדם רק באדם אחד. הוא החל לרקוע
ברגלו בחוסר סבלנות.
הוא כבר הרגיש את חיוכה המאיים של טריאן בעוד שינסה להסביר לה
למה התעכב. אם בהתחלה הבובה המטופשת הייתה ניסיון חיפוי שבחר
לעשות , כעת היא כבר פתרון שבלעדיו הוא ימות.
"אתה יכול בבקשה להפסיק לרקוע ברגל שלך?"
ארטון הרים את ראשו והסתכל על הדובר, האדם שמלפניו היה נמוך ממנו
כמעט בראש אבל גופו היה שרירי ורחב למדי. על הבעתו הבעה שכללה
חוסר סבלנות אך גם עדינות.
"להפסיק לרקוע, הא?"
"כן, אני אשמח אם תפסיק לרקוע ברגל שלך. זה מפריע לי לדבר עם
אשתי." האדם שמלפניו השיב לו בקול מבולבל.
"אה… אני מתנצל." הוא הניח יד על רגלו ועצר את רקיעות יו בעוד
שהחזיר את מבטו לרצפה.
לאחר שנשבר עולמו הקטן הוא החל לשים לב לקולו של האדם שמלפניו
כאשר דיבר עם אשתו.
"אני אומר לך, העתיד נמצא בגילדה העצמאית. אני מוכר להם הרבה יותר
משאני מוכר לצבא האפור בשנים האחרונות."
אזכור הצבא האפור גרם לראשו להתרומם במיידית.
"עדיין, הם לא שומרים על כל הממלכה מהמתקפות של החרוכים האלה?
שמעתי שהם דיי מסוכנים." אשתו של האדם שמלפניו השיבה.
"אני אומר לך, העתיד של הצבא האפור הוא לקרוס. מכר שלי מהגילדה
חיסל עשרה חרוכים רק בפעימה האחרונה! רק בפעימה!"
שערות צווארו של ארטון החלו לסמור בעוד שפניו האדימו לאט לאט.
האיש שמלפניו המשיך.
"שלא נדבר על כל פרשיות הפרת הסדר שלהם, חיילים לוקחים שוחד
ועושים עסקאות כדי לעלות בדרגות. הכל מזויף אצלם, אני אומר לך!"
ארטון הזדקף בבת אחת והסתכל בעיניים בוערות באדם שמלפניו.
"בבקשה תחזור על זה שוב, מה אמרת?"
"על מה אתה מדבר?" הוא השיב בעוד שהחזיר לחייל הרועד מכעס
שמולו הבעה מבולבלת.
"הצבא האפור, מה אמרת עליהם?!" ארטון העלה את קולו, דבר שגרר את
עיני האנשים בחנות ישירות אליו. ידו החלה להתקמץ לאגרוף משקשק.
"בסך הכל אמרתי שהם מושחתים עד לתחתית. יש בזה בעי ה?"
לפני שהספיק לסיים את דבריו, אגרופו של ארטון כבר פגש בפניו בכל
עוצמתו. אשתו הסתכלה על האיש המשוגע שהרביץ לאהובה בהלם
מוחלט.
"שלא תעז לדבר ככה על הצבא האפור! כל המפקדים שלנו אנשים
מדהימים שיכולים להוריד את כל הגילדה העצמאית החובבנית הזו אם
היו רוצים!"
ארטון הפנה את ראשו והתחיל לצאת מהחנות, משאיר את כל האנשים
שנעמדו בתור בשוק.
צליל צעדים מהיר נשמע מאחוריו, הדבר היחידי שהספיק לראות לאחר
שסובב את ראשו אחורנית היה אגרופו של האיש שהכה.
זמן רב עבר, ארטון היה צריך לחזור לסוף התור לאחר המאורע. במשך כל
הזמן שהמתין הוא לא יכל שלא להתעלם מהכאב הפועם בלחיו הימנית
וממבטיהם של שאר האנשים שבתור.
הוא הגיע למוכר, הבעתו הייתה תשושה ומלאה ברחמים. הוא רצה להגיב
על מבטו השיפוטי אך עצר את עצמו לפני שיכנ ס לקטטה נוספת.
הוא הטיח את הבובה המוזרה שלקח בדלפק בעוד שניסה לא ליצור קשר
עין עם המוכר.
"רק את זה, לא יותר. האם במקרה יש ברשותך קריסטל הוספרה שאוכל
להשתמש בו?" אמר והצביע על הסימן הכחול החדש שרכש על פניו.
"לא.. לצערי אין לי קריסטל הוספרה למצב שלך, אין לי שמץ של מושג על
המילים הקדושות. בנוגע לבובה של חד הקרן, היא עולה שבעה מטאר
מוטמע אבן."
"שבעה? אתה רציני איתי?" הוא נאנח בקולניות והחל לחטט בשק הכסף
שברשותו.
" הנה, שבעה. אתה מרוצה?" צליל הטחת המטבעות בדלפק נשמע בכל
החנות, האנשים שעמדו אחריו בתור לקחו צעד אחורנית כל אחד.
הוא הסתכל החוצה, אורו הלבן של מעגל הפלטינה בשמיים החל לדעוך.
כמה זמן הוא כבר היה כאן?
"מעולה, אתה קונה את זה לבת הזוג שלך? יש לך טעם טוב." המוכר אמר
בעוד שעוטה על פניו חיוך מתפשר .
"הייתי מעדיף למות, שייקח אותי המונרך האפל אם איי פעם אחוש רגש
אחד כלפיה!"
ארטון כמעט הקיא מפנים. מעבר לזה, טריאן כבר הייתה בזוגיות במשך
שנים עם בת זוגתה נוריאל.
אם כבר נוריאל עלתה, אני חושב שאקנה לה גם משהו קטן. טריאן הרבה
יותר נחמדה כשנוריאל שמחה.
"לפני שאני משלם, תגיד לי מה השטות הכי זולה שיש לכם פה."
המוכר שמבטו רמז על כך שהוא רוצה לסיים את השיחה שביניהם לא
פחות מארטון עצמו הצביע בלי לומר מילה נוספת על קופסא קטנה
מתחת לקופה. הקופסא הייתה מלאה בבובות משונות כמו שראה בכל
החנות רק שאלו היו זעירות, כנראה שהיה מסוגל להכניס בובה שלמה
לכף ידו הסגורה. לכל בובה היה מחובר חוט במקום שבו היה אמור להיות
ישבנן.
"מה זה? למה יוצא מזה חוט?"
"אלו מחזיקי מפתחות, כל אחד עולה שני מטבעות מטאר מוטמע אבן."
ארטון הוציא משקיק הכסף שלו עוד שני מטבעות והניח אותם ליד
חבריהם בדלפק.
"תשעה מטבעות, בבקשה תביא לי שקית ותן לי ללכת."
ידו כבר נחה לה על ידית הדלת הצבעונית, צליל מגעה עם הפעמונים רק
גרם לו לרצות לצאת מהחנות כמה שיותר מהר.
"שיהיה לך יום טוב!" אמר המוכר והוסיף בלחש "בשם הקדושה, אני
מאחל שהוא לא יחזור לפה בחיים."
ארטון סובב את ראשו לכיוון המוכר במהירות ונעץ בו מבט יוקד, בתגובה
המוכר נפנף בידו לשלום.
הוא יצא מהחנות לרחוב המחשיך ומלא ההמונים. כמו גחליליות , פנסי
הרחוב מבוססי המילים הקדושות החלו להאיר לכל עבר .
הרחוב הסואן התמלא באינספור הצללים של ההולכים והשבים.
ארטון החל לרוץ בכל כוחו לכיוון משרדה של טריאן. מפלס את דרכו בין
האנשים.
לפתע הרגיש פגיעה קלה ברגלו, צליל של יצור קטן נופל נשמע. הוא הבין
ישר מה קרה בעוד שפניו החלו להלבין.
הוא הסתכל סביב עד שמצא את מי שחיפש. ילד קטן ישב על האדמה
בעודו חובק את רגלו ובוכה בקולי קולות.
"אני כל כך מתנצל! איך אני יכול לפצות אותך על זה?!" אמר בעודו
מתיישב ליד הילד ומחפש כיצד להסיח את דעתו מהכאב.
הוא הסתכל על השקית שבידיו למספר רגעים וידע מה הוא צריך לעשות.
למרות שידע, הוא לא הרגיש שמח מהידיעה. הוא נשך את שפתו
התחתונה בעוצמה בעודו מנסה לחייך לאדם הצעיר שמולו.
"יש לי פה שתי בובות בלינקס. זה הכי שווה, אתה יודע? בבקשה תבחר
את זו שאתה הכי אוהב."
הבכי של הילד החל לדעוך בעוד שחיוך נלהב טיפס על פניו.
"יש לך את הבובה של חד הקרן? כל החברים שלי רוצים אותה!"
ארטון כיווץ את אגרופו בעוד שכמעט בכה ואימץ חיוך רחב על פניו.
"אז נראה שמר חד קרן מצא את הבעלים החדשים שלו!"
אני שונא הכל.
"באמת?! החברים שלי יקנאו בי ממש!" הוא אמר בהבעה נלהבת כמו
שרק ילד יכול לעשות, נקודה של אור בכל הסיפור הזה.
"ברור, מר חד קרן ראה שכואב לך אז הוא רצה לבוא לעזור. אבל כל כך
כיף לו איתך שהוא כבר לא רוצה לחזור אלי." ארטון אמר בעודו מזייף
הבעה עצובה.
"זה ממש לא נחמד מצידך מר חד קרן! אבל תודה לך שאתה רוצה להיות
איתי!"
"מר חד קרן אומר שהוא רוצה שתתן לו שם."
עיניו של הילד נדלקו בן רגע, הוא הרים את בובת חד הקרן לגובה
והסתכל עליה בהתלהבות.
"אני אקרא לך תום!" הבעתו של ארטון התעקמה ממשמע השם המוזר
שבחר אך הוא לא יכל שלא לקחת חלק בשמחתו הרבה.
הוא תפח על ראשו של הילד והחל לקום מן האדמה כשלפתע הילד חיבק
אותו. גופו של ארטון השתתק בבת אחת.
באיטיות קיצונית הוא הזיז את ראשו והסתכל על עליו לכמה רגעים של
שקט מוחלט. החיוך שבנה על פניו החל להישמט בעוד שהילד הסתכל
עליו בבלבול.
"בבקשה תעזוב אותי."
חיוכו של הילד דעך מעט אך הוא הנהן ופסק את חיבוקו. ארטון קם על
רגליו ונופף לילד לשלום. הילד המבולבל נופף לו בחזרה ורץ במהירות
לתוך ההמונים שמילאו את הרחוב.
הוא המשיך לנופף לו לשלום עד שכבר לא היה מסוגל לראות את הילד
יותר, שקיתו הייתה ריקה משתכנן, מבטו נדד לחנות שעמדה במרחק.
או שארכוש עוד יצור מוזר או שאוכל לקנות אלכוהול לשארית מעגל
הקסם . אני מצטער טריאן, תצטרכי להסתפק במחזיק המפתחות המוזר
שלך.
הוא הוציא את מחזיק המפתחות מהשקית ושם אותו בכיס מכנסיו, את
שקית הקרטון הוא קיפל לכדור וזרק אותה לפח הזבל שהיה לידו. לפני
שהספיקה להיכנס לחלוטין לפח, השקית החלה להעלות להבות
ובמקומה נשאר רק עמוד עשן ארוך.
יש למלוכה נטיי ה לבזבז את כספה על שטויות מוחלטות, אני לא חושב
שאיי פעם אבין את זה.
לאחר כמה רגעים נוספים שבהם פילס דרך בין האנשים הרבים שמילאו
את הרחוב משרדה של טריאן נגלה במרחק.
בלוק האבן המלוטש שטמן בתוכו את משרדה נח לו על כעשרה עמודי עץ
רחבים וחזקים. בין עמודי העץ המפוארים עמדו להם מספר שולחנות
שאובזרו בכיסאות מקושטים וחינניים. על כל שולחן ושולחן נחו להן מפות
משובצות וצבעוניות שהוחזקו במקום על ידי אגרטל פרחים שהונח
מעליהן.
נוריאל נופפה לו בשלום מהדלפק שעמד ליד גרם המדרגות המוביל
למשרדה של בת זוגתה המפקדת, על פניה חיוך שובב ורחב שהמשיך
לצמוח ככל שארטון התקרב אליה והלך בין שולחנות בית הקפה שניהלה.
על דלפקה היה פאי שנראה טעים להפליא המכוסה בוויטרינת זכוכית
מהודרת.
"טריאן אמרה לי שאתה אמור להגיע כבר בצהרי היום. כדאי לך להזדרז
ולהגיע אליה, הצלחת לגרום לה לקלל בכמות שלא חשבתי שאפשרית."
"עד כדי כך, הא? אולי שווה לי לברוח?"
"גם אני וגם אתה יודעים שגם אם תברח בשיא מהירותך היא תצליח
למצוא אותך ולתפוס אותך עוד לפני שהגיע הלילה."
"כן, את צודקת. " אמר בעוד גופו נשמט לאחר שכל שאיריות כוחו פרחו
לאוויר הפתוח.
"אתה מסוגל, אני בטוחה שהיא רק תנזוף בך כרגיל. אתה מוצא חן בעיניה
יותר משאתה חושב."
"אני עדיין לא מסוגל להבין איך אישה מקסימה כמוך מצליחה לחיות עם
המפלצת הזו." אמר ארטון, דבר שגרר צחקוק משועשע מנוריאל.
"אתה יודע שזה לא יפה לזבל את הפה שלך על טריאן כשאתה עומד לפני
החברה שלה."
היא טפחה על גבו בעוצמה שלא ציפה שמנהלת בית קפה יכולה להפיק.
שערה הכתמתם נצנץ באור פנסי הרחוב שגם פגעו בעיניה, לאור
התאורה הוא יכל להישבע שהוא קלט ניצוץ אדמדם בהילה החומה
שהקיפה את אישוניה.
הוא התכווץ מהכאב ונופף לה להתראות בעוד שהחל לצעוד בצעדים
איטיים ככל שיכל במעלה המדרגות המובילות למשרדה של טריאן. צליל
החריקה של העץ ממנו היו עשויות רק הוסיף לתחושת הלחץ שהרגיש.
היא הולכת להרוג אותי, אני לא רוצה לשער אפילו בכמה איחרתי.
רגלו דרכה על קצה המדרגה האחרונה. מלפניו, עמדה דלת מהודרת
שעליה הייתה חריטה איכותית בצבע ירוק של סימן ההיכר של הצבא
האפור – חרבה של אלבדו. תחת החריתה נכתבו אותיות גדולות בצבע
כתום חזק, צבעה של טריאן.
משרדה של טריאן – מפקדת מחוז צפוני של העיר קיהיון.
הוא ניסה לדפוק בדלתה, אך ידו לא הצליחה להפסיק לשקשק. הוא אחז
בידו הרועדת ובכל כוח הרצון שהצליח לעזור הוא דפק כשלוש פעמים על
דלת משרדה.
"תיכנס." הקול מצדה השני של הדלת לא העמיס במילים, כמויות חוסר
הסבלנות והכעס שנשמע מהקול היו ניכרות.
ארטון בלע את רוקו ונכנס למשרדה. הדבר הראשון שעלה במבטו היו
המדפים על גבי המדפים של בובות הבלינקס שמילאו אותו. לא היה קיר
שלא היה מכוסה באינספור בובות בכל הצבעים והגדלים. נקודת הנשימה
היחידה בכל החדר הייתה חלון קטן לשמאלה, אך גם הוא היה מעוטר
במספר מדבקות של אותם היצורים הלא מזוהים.
עיניו התיישרו אל פניה המחודדות, טריאן הסתכלה עליו כאשר חיוך רחב
ומאולץ לחלוטין על פניה. היא ישבה על כיסא והניחה את ידיה על שולחן
השיש מכוסה הנירות שלה.
"שב." אמרה בעודה מסבה לכיוון כיסא מצידו השני של השולחן. קולה
היה נשמע מתוק להחריד בעוד שחיוכה רק התחרב לגדלים חדשים.
ארטון הנהן בחיפזון והחל להתיישב בעודו מחפש בכיסו את מחזיק
המפתחות כמו אדם רדוף שיגעון.
"אני… אני הבאתי לך משהו קטן!" אמר בעודו מניח את הבובה במהירות
על שולחנה ומזיז את ידו על מנת לוודא שהיא תראה מה הביא לה. זו
הייתה בובה משונה כמו כל אלו שראה עד כה, כלב כחול בעל ראש
ועיניים ללא שמץ של פרופורציה או הגיון.
לרגע אחד , עיניה הכחולות של טריאן נפתחו לרווחה. ידה נשלחה כחיה
טורפת אל הבובה חסרת האונים, היא הרימה אותה והחלה לבהות בה
למספר רגעים שקטים.
בבקשה תציל אותי אלי, מי שלא תהיה!
הוא התאפק להגיב לאינסטינקט הראשוני שלו להצמיד את ידיו לתפילה
ובמקום זאת נתן לרגלו לקפץ במקומה.
עיניה של טריאן חזרו למצבן המקורי, היא פתחה מגירה בשולחנה
והכניסה את הבובה באיטיות ועדינות שלא הייתה מביישת הורה עם
ילדיו.
היא הזיזה את גופה העליון לצד שמאל והצביעה על ווי המתכת הקטנים
שישבו על הקיר שעמד מאחוריה. עשרות בובות היו תלויות עליו מחוטיהן
אך עיניו של ארטון נתפסו רק באחת בעוד שפניו החלו להלבין, בובה זהה
לשלו נחה לה על וו מבריק.
"זה שוחד ממש מתחשב מצדך, לצערי יש לי כבר את הבלינקס הזה
בדיוק אבל אני בטוחה שנוריאל תשמח לקבל אותו."
ארטון השתתק בעוד שניסה לחשוב על צירוף מילים חזק מספיק כדי
לשחרר אותו מהביצה העמוקה שהחל לטבוע בה.
"דרשתי ממך להגיע בצהריים. אני רק לא מבינה דבר אחד, אם צהרים
עכשיו אז למה האור היחידי שאני רואה הוא מפנסי הרחוב?" חיוכה גדל
לגדלים שכבר אינם נראו אנושיים.
זו לא מפקדת, זו מפלצת! אין סיכוי שאדם יהיה מסוגל להביע הבעות
כאלו! אני באמת הולך למות!
"אני עברתי במקרה ליד החנות של הבובות המוזרות האלו שאת.."
"בלינקס." הוא לא ידע איך אבל אדם בגילו גרם לו כמעט לקפוץ אחורנית
בזה הרגע.
"אז עברתי ליד החנות של הבלינקס ולא יכולתי שלא לקנות למפקדת
האזור האהובה והמדהימה שלי את אחת מהשטויות שהיא או."
"שטויות?!" ארטון כמעט פלט צרחה קטנה.
"את אחת מיצירות המופת שאת כל כך מעריכה. התור היה ארוך במידה
מגוחכת אבל אני אדם שמחויב להחלטות שהוא לוקח על עצמו, אז למרות
שידעתי שארגיז אותך לקחתי על עצמי את המשימה להעניק לך את השי
הראוי לך."
"זה סיפור מעולה, התורים בחנות הזו באמת שערורייתיי ם. אם רק כל
המעריצים המזויפים היו מפסיקים להגיע אני בטוחה שהעולם היה מקום
טוב יותר. .."
מעולה! היא התחילה לדבר על השטויות שלה, עוד קצת והיא תשכח את
מה שרצתה לומר ותעזוב אותי בשקט!
"את כל כך צודקת! היו לפחות עשרים אנשים לפני!" אמר בעוד שטריאן
הנהנה בראשה באישור. הוא יזם אגרוף ניצחון קטן תחת השולחן.
"אבל. אם זו הסיבה שבגללה כל כך התעכבת אז למה בדיוק יש לך את
זה?" אמרה בעוד שהסבה מראת שולחן קטנה לפניו.
עינו ולחיו הימנית היו כחולות ונפוחות לחלוטין.
אז זה למה נוריאל חייכה חיוך כזה גדול כשהגעתי! הנוכלת הזו!
חיוכה של טריאן סוף סוף דעך, היא פתחה את מגירת שולחנה בשנית
והוציאה ממנה קריסטל הוספרה קטן ועגול.
"לפני שנדבר, קח את זה."
ארטון אחז בקריסטל והסתכל עליו לכמה רגעים לפני שכף ידו נסגרה
סביבו. לפתע תחושה חמימה החלה לעבור בכל גופו. פרץ האנרגיה
מהקריסטל שבידו התחילה להתווסף ל נשמתו עצמה, כאילו ים שבתוכו
הלך והתמלא יותר ויותר . הוא לקח נשימה עמוקה ואט אט פרץ האנרגיה
מהקריסטל החל להיעצר כאשר כל מה שנשאר בגופו הייתה תחושת
הערנות המבורכת.
"שיו – עצר."
מיד לאחר שצמד המילים הקדושות נפלט מפיו הוא הרגיש כיצד האנרגיה
שבגופו מכורסמת במהירות עצומה עד שחזרה למצבה הטבעי. תחושת
הקלה החלה לקחת עימה את הכאב הפועם שחש בלחיו, כאשר הביט
במראה הוא ראה כיצד הכתם הכחול שקישט את פניו אט אט הלך
ונעלם.
"תודה. הייתי צריך את זה."
"אל תודה לי, עשיתי את זה אך ורק על מנת שלא אצטרך לראות את
הפנים מעוררות הרחמים שלך כל הזמן שאתה פה."
טריאן כחכחה בגרונה והביטה בארטון במבט חודר ורציני לחלוטין שגרם
לשערו לסמור.
"המבחנים היום, היו טירונים שתפסו את תשומת הלב שלך?" אמרה
בעוד שארטון הביט בה במבט מבולבל לחלוטין.
זה כל מה שהמשוגעת הזו רצתה? אני יודע שאני טוב בלקרוא קרבות
אבל משהו מרגיש לי פשוט לא נכון כאן.
"המבחנים הא?" הוא אמר בהיסוס בעוד שנשען על כסאו וניסה לספק
תגובה הולמת.
"כל מי שהיו שם היו חיילים למופת, לא יכולתי שלא להריע עם כל שאר
הקהל לאור שלל התקוות החדשות שעומדות להצטרף אלינו."
טריאן נאנחה אנחה עמוקה ולפתע סתרה לו בלחיו הימנית.
"בבקשה תפסיק לנסות לרצות אותי כל הזמן, אתה שחקן נוראי. שנינו
ראינו את הביזיון שהלך שם היום. לכן אני אשאל שוב, היו טירונים
שתפסו את תשומת הלב שלך?"
הוא פשוט הביט בה, כל מה שיכל לעשות הוא להניח את ידו הרועדת על
לחיו בשוק. מבטה של מפקדתו היה רציני וממתין, במן צחקוק מגומגם
הוא החל לדבר.
"כן, היו כמה. הייתה אחת שלא הפסיקה להתפלש בגועל שעל החרב
שמצאה, היא באמת הייתה הזיה מהלכת!" המבט שעל פניה לא נע
אפילו במעט, לאחר שהבין שהיא לא תגיב עד שיסיים את דבריו הוא
המשיך.
"היא… היא הייתה פשוט הזויה! ברגע שהקרב התחיל זה היה כאילו
משהו בתוכה התהפך, הטכניקה שלה הייתה מעולה… אני חושב
שקוראים לה אראיינה."
"אוקיי, אז אראיינה. אבל כשהתחלת לדבר אמרת שהיו כמה, בבקשה
תמשיך."
"הייתה את המשוגעת של הכנסייה, היא לא הייתה מסוגלת לעזוב ספר
עם הסימן של אלבדו. היא הייתה פחדנית בכל רגע שלא אחזה בספר
שלה, ראיתי שהיא יודעת גם כמה מהמילים הקדושות אבל היא לא
השתמשה בהן כל כך טוב."
"הבנתי, אז היא לא הייתה משהו מיוחד. זה מה שאתה אומר, כן?"
ארטון אחז בכוח בידו הרועדת ולקח נשימה עמוקה.
"לא בדיוק… היא לא השתמשה בהן טוב אבל כשהיא נדחקה לקצה היא
הצליחה לפוצץ את הראש של אל המת, חתיכה אפילו נפלה על גראנום
הטיפש!" הוא צחקק צחוק נבוך.
"איך קוראים לטירונית המוזרה הזו? אתה זוכר במקרה?"
"קוראים לה סירניקס…!" עיניו נדדו לאיטן לידיה של טריאן, בידה היא
החזיקה נוצה טבולה בדיו שאיתה כתבה הערות על דף יחד עם דבריו.
"יש עוד שתפסו את תשומת לי בך?" היא שאלה בחיוכה המזויף הרגיל.
לא, לא! לא!!! זה לא יכול להיות מה שאני חושב שזה.
"זה לא מה שאני חושב, נכון?" הוא לא שאל את כל השאלה במלואה כי
אפילו לא רצה להגיד את המילים האלו בקול.
"אתה מבין מהר. בדיוק כפי שציפיתי ממך בתור מי שבחרתי למפקד
חוליית טירונים חדש ."
"בבקשה אל תצחקי אלי! זו חייבת להיות בדיחה, נכון?!"
"לא, זו לא. אז האם יש עוד טירונים שתפסו את תשומת ליבך?"
הוא החל לגמגם ולרעוד יותר ויותר, ידיו תפסו בקולר חולצתה בצורה
שאילצה את שניהם לעמוד.
"את. את לא יכולה להיות רצינית איתי!"
לפני שהצליח למצוא המשך הולם לדבריו מהלומה חזקה הוטחה בו
והעיפה אותו לקצה המשרד, הכיסא שעמד מאחוריו התרסק לחלוטין
בעוד שגבו פגש את דלת הכניסה הקשה והעמידה. צליל של עץ הולך
ונסדק צרם באוזניו. מספר בובות נפלו מהמדפים אל הרצפה.
"בדיוק. בגלל. זה." היא סדרה את קולר חולצתה והחלה להתקדם לעברו
לאחר שעברה את שולחנה.
"עשרה מקרי אלימות כלפי חברי החולייה שלך, ארבעה מקרים של
אלימות כנגד אזרחים במס באות . כל זה רק בתקופת שני מעגלי הקסם
האחרונים."
"מי היה האחד שדיווח?! זה בטח המפקד קווארצו השקרן הזה, אני
אגרום לו לשלם על כך!" קולו הרועד הפך לצועק בעוד שפניו החלו
להאדים לגוונים חדשים.
היא בעטה בעוצמה בבטנ ו, דבר שגרם לו להתקף שיעולים קיצוני .
"זו ההזדמנות האחרונה שאני נותנת לך, עוד פעם אחת שאני שומעת
שאתה אלים כלפי אנשים בלי סיבה. לא רק שאתה הולך לעוף מהצבא
האפור, אתה גם הולך להיענש בצורה הכי רצינית שאצליח לוודא
שתעבור."
"אני…"
"צא לי מהמשרד בבקשה. מחר בזריחה אתה הולך להגיע למגרש
האימונים הרגיל, הטירונים שלך יחכו לך שם. מיד אחרי שתסיים אתה
הולך להגיע למשרד שלי ולדווח לי איך היה, אני לא אהיה כזו סלחנית אם
תאחר עוד פעם."
גבו ובטנו פעמו מכאב. הוא הביט בעיניה כמו חיה מובסת, הבעתה לא
השתנתה אפילו במעט.
הוא הניח את ידיו על המקומות הכואבים והחל לקום בזהירות. הוא פתח
את דלת העץ הסדוקה ויצא ממשרדה, נזהר שלא למעוד במדרגות הרבות
בדרכו למטה.
נוריאל חיכתה לו שם , חיוכה המקורי התחלף בהבעה דואגת כאשר
ראתה את מצבו.
"הרגזת את טריאן עד כדי כך, הא?"
"את לא יכולה לנחש אפילו, כואב לי בכל הגוף."
"תסמוך עלי שאני יכולה, לטריאן יש את הרגעים שלה. זה תמיד מפחיד
לראות אותה ככה אפילו שהיא אף פעם לא מוציאה את זה עלי." היא
פתחה מגירה בדלפק והוציאה משם קריסטל הוספרה נוסף, צבעו הכחול
היה חלש יותר משל מקבילו שהיה אצל טריאן אבל הוא יעשה את
העבודה.
"תודה רבה לך." הוא הושיט את ידו ועמד לתפוס את הכדור הקטן כאשר
נוריאל צקצקה בלשונה לשלילה.
"אתה חשוב לטריאן אז אתן לך הנחה, רק מטאר מוטמע אבן אחד."
"רואים שאת בעלים של עסק בליבך, תביאי לי גם פרוסת פאי יחד עם
זה." הפאי שעל דלפקה נראה מנחם יותר ויותר עם כל רגע שעבר.
"מוטמע אבן ושבעים מטאר מוטמעי עץ."
"יש לי רק מטאר מוטמע אבן, תוכלי לתת לי עודף?"
"בוודאי."
הוא הניח שני מטאר על דלפקה והסתכל על בעלת בית הקפה שמולו
לוקחת אותם בשמחה ושולפת שקיק עם שלושים מוטמעי עץ ממגירה
שתחתיה.
"תודה."
הוא התקדם בצליעה איטית לכיוון שולחן, כשבידיו אחז בצלוחית קטנה
עם פאי דובדבן עסיסי עליה וקריסטל הוספרה שהיה קריר למגע.
"ארטון!"
מבין העמודים הוא קלט את פניו המודאגות של גראנום בעודו רץ אליו
ותומך בו כשהתיישב על כיסא העץ החמוד שלידו. נוריאל חייכה
כשראתה אותו ונופפה לו לשלום, דבר שעשה בחזרה לאחר שארטון
הצליח להתיישב.
"זה הלך עד כדי כך רע עם המפקדת טריאן? מה עשית הפעם?"
הוא הסב בידו על מנת שחברו הדואג יעצור עם פרץ שאלותיו לרגע אחד.
"שיו – עצר"
ההקלה הייתה כל כך מתבקשת, כל הגוף שלו כבר צרח. הקריסטל הקטן
שבידו התפורר לאחר השימוש.
"אני לא כל כך רוצה לדבר על זה כרגע, תוכל לחכות שאסיים לאכול את
הפאי שלי ונלך לקלשון הזהוב? אני מתנצל על העיקוב המשמעותי."
"ברור, ברור." ברגע שאמר את זה מבטו של גראנום עבר לנוריאל.
"את נראית מצוין היום נוריאל! כמה תעלה חתיכה אחת של הפאי שלך?
הוא נראה מעולה!"
"תודה רבה לך! הוא עולה חמישים מטאר מוטמע עץ."
"במחשבה שנייה אני וארטון הולכים לקלשון הזהוב עוד רגע, אני אוותר."
ראשו של ארטון קפץ כשהמחיר שנתנה לחברו נקלט.
"היי! אני שילמתי שבעים ! איך זה פייר בדיוק?"
"אני עשיתי לך הנחה משמעותית על ההוספרה, הייתי חייבת להרוויח
איכשהו." היא השיבה, על פניה הבעה תמימה.
"לפחות את לא מרביצה לי כמו החברה שלך."
נוריאל השתתקה לכמה רגעים, ההבעה השובבה שהייתה על פניה
התפוגגה.
"אני חושבת שהיא כל כך קשה איתך כי היא רואה את עצמה כשהיא
מביטה בך."
"אז אפילו סיבה מוצדקת יותר למה לא להרביץ לי! ובנוסף לזה, איפה אני
והיא דומים בדיוק?!"
גראנום פלט צחקוק קטן, ארטון הביט בו במבט יוקד והוא השתתק
במיידית .
"קדימה, אני סיימתי את הפאי שלי, בוא נלך לקלשון הזהוב." הוא השאיר
את צלחתו על השולחן המקושט וקם בעודו מתמתח.
"שיהיה לך ערב טוב נוריאל! שמחתי לראות אותך!" גראנום צעק בעודם
מתחילים לצאת מבית הקפה שלה, היא נופפה לו לשלום.
ארטון הפנה אליה מבט אחרון והוציא את לשונו.
"קדימה, בקצב הזה נגיע בבוקר הבא."
הקלשון הזהוב עמד במלוא יופיו מלפני זוג החברים. ארטון לא היה מסוגל
שלא להעלות חיוך למראה בקתת העץ הקטנה והחמימה.
דלת הכניסה המוכרת שעליה היה מצויר הקלשון הזהוב – סימן ההיכר
של המקום ופריט אגדי מסיפורי האגדות של הכנסייה, חיכתה להם
בחינניותה ובפשטותה.
"אחרי יום ארוך, הנה אנחנו כאן!" אמר ארטון בעודו מנ י ף אגרוף תשוש
אל האוויר.
"תיזהר לא להוציא את כל הכסף שלך על אלכוהול כרגיל."
"מאוחר מידי להגיד לי את זה, היית צריך להזהיר אותי עוד בבוקר לפני
שכל היום הנוראי הזה עבר עלי."
גראנום פלט אנחה עמוקה ופתח את דלת הכניסה החורקת.
רצפת העץ המטונפת של המס באה העניקה לו תחושה נעימה של בית.
השולחנות העקומים שנעשו אחד אחד על ידי הבעלים של המקום קראו
לו כבר לשבת לצידם ולשתות את כל צרות היום יום. כמעט כולם היו
תפוסים, המקום היה מלא חיים.
"שלום לכם חברים, לא ראיתי אתכם ביחד כבר תקופה!"
"קצת קשה לבוא ביחד כשאני מפקד חבורה של טירונים שאננים והוא
חייל בחוליית לוחמה מצליחה!" עוד לפני שהספיק להגיב גראנום כבר
דיבר בעוד שתפח לו בשאננות על גבו, ליבו נצבט כאשר עלתה העובדה
שהוא בחוליית לוחמה מתקדמת, דבר שעד הערב היה גאוותו הגדולה
ביותר.
"שתי כוסות של הוויסקי החזק ביותר שלך עם דבש!" ארטון ניסה לחייך
והניע את זרועו בתנועה ציורית בעודו מרים שתי אצבעות.
"מגיע ישר! חכו רגע ליד הדלפק וזה מיד שלכם!"
לאחר כמה רגעים סנורק הגיע עם שתי כוסות נמוכות ורחבות, הנוזל
הכתמתם יצר פס עבה שנע עם כל צעד שעשו לכיוון השולחן. קו עדין של
דבש זרם מקצה הכוס עד לתוך הנוזל הכתום והיפה שמילא אותה.
עוד לפני שהספיקו להגיע לשולחן ארטון הרים את כוסו ושתה את כל
תוכנה ברגע אחד. גראנום הביט בו במבט יבש, היה ברור שהוא מתאפק
להגיב על התנהגות חברו.
"עוד בבקשה!"
"מיד מגיע חבר!"
הוא קיבל כוס נוספת ורק לאחר מכן התיישב יחד עם גראנום בשולחן פנוי
שהיה לידם.
גראנום הסתכל על פניו ומלמל שוב ושוב בקול עמום, כל פעם שנראה
שסוף סוף עמד להגיד משהו וקולו עלה הוא התחיל לגמגם וקולו דעך
שוב. ארטון הביט בו בחוסר סבלנות.
"אם יש לך משהו שאתה רוצה לומר פשוט תגיד לי אותו, אני לא נושך
אתה יודע."
"אז… המבחנים היום! הם היו הכי מוזרים שאני ראיתי עד עכשיו!" הוא
השיב, על פניו הבעה נבוכה. ארטון הרים גבה והסתכל עליו בחשדנות.
"כן… היו עוד אנשים מעניינים אחרי שהלכתי?"
"לא ממש. אולי רק אחד, אבל אני לא חושב שהוא ימצא חן בעיינך."
"למה אתה חושב ככה?"
"הוא פשוט חבט באל המת שוב ושוב עם החרב שלו בזמן שהוא צרח
בקולי קולות פסוקים מספרי הקודש."
ארטון מעך את פניו בייאוש, עוד טיפש של הכנסייה נכנס לצבא האפור
השקט שלו.
"הפנאטים האלו מספיק מרתיחים לי את הדם כשאני עובד ליד המגייסים
שלהם ברחובות. עוד כוס סנורק!" הוא הרים את ידו והיה מסוגל לראות
את הבעתו הטרודה של חברו שישב מצידו השני של השולחן בעוד
שסנורק סימן לו לאישור מאחורי הדלפק.
"אז הלכתי אחריי המבחנים לנפחייה של ההורים שלי, זו לא הייתה חוויה
מדהימה…" הוא הרכין את ראשו בעודו דיבר. זה היה כואב אבל גראנום
החליט לשלוף את הקלף האחרון שבשרוולו.
"הם עדיין כועסים למרות שעברו כמעט ארבע שנים? זוג זקנים עקשנים
שכמותם ."
" נכון? תסתכל עלי! אני הדבר הכי רחוק מנפח שאפשר לדמיין, לפעמים
הייתי רוצה שהם פשוט לא יהיו פה יותר!" ניסיונו של גראנום להעביר את
הנושא נכשל קליל, עיניו של ארטון נעשו מרוחקות ועצובות. עוד לפני
שהספיק לומר דבר נוסף חברו הוריד קליל עוד כוס של וויסקי.
"עוד , סנורק!" גראנום הביט בו בעודו מנסה לאזור אומץ ולגמגם לחברו
את דאגותיו.
"אתה… אתה לא חושב שזה רעיון לא טוב ארטון? זו כבר הכוס הרביעית
שלך!"
"בבקשה אל תתערב לי בכיף, אתה גם האחד שרצה שנגיע לפה מראש."
"זה לא אומר שאני רציתי לראות אותך משכר את עצמך לעילפון! כמה
כבר הפגישה עם טריאן הייתה יכולה להיות גרועה?! דבר איתי בבקשה!"
סנורק הגיע עם כוס הוויסקי שהזמין לשולחנם, הוא הביט בגראנום כאילו
שאל האם להתערב אך הוא הניד בראשו לשלילה.
ארטון הביט בכוס מלאת הנוזל הכתמתם שמולו בריקנות והחל לדבר.
"טריאן… טריאן העבירה אותי להיות מפקד חוליית טירונים."
"זה הכל? עם השקט שלך כבר חשבתי שהיא הוציאה אותך מהצבא!
להיות מפקד טירונים זה תפקיד ממש מהנה, אני בטוח שתלמד לאהוב
אותו מהר מאוד! סוף סוף נוכל להיות מפקדים ביחד!" חיוך מאושר הופיע
על פניו שהיווה ניגוד מוחלט להבעתו המרירה של חברו שעדיין בהה
בשקט בכוסו.
"שנינו יודעים שזה לא ככה. אני מאז ומתמיד הייתי חייל שפועל לבד."
"זו, זו הזדמנות מצוינת לצאת מאזור הנוחות שלך! אפשר ללמוד כל כך
הרבה מהם, זה תפקיד שממש נותן משמעות!" עם חיוך מעודד על פניו,
הוא הניח את ידו על כתף חברו. ארטון לא טרח להשיב והחל ללגום
באיטיות מהמשקה שלו.
"החולייה שלי הייתה מובחרת. בלעדיה אין סיכוי שאצליח להפוך לאחד
מששת הגנרלים, לא הבאים ולא אלו שאחריהם!" ידו החלה לרעוד בעוד
שאחז בכוסו בכוח רב, פניו החלו להתעקם בגועל .
"תמיד אפשר להתקדם ! כל מה שאתה צריך לעשות זה להיות רציני
מספיק ואולי אחריי כמה שנים…"
ארטון זרק את כוסו על רצפת המסבאה והיא התנפצה לחתיכות קטנות
ורבות סביבם. המשקה שמילא אותה נשפך לכל עבר והכתים את חולצתו
מעט. מבטו היה כל כך קודר ואגרסיבי שגראנום מצא את עצמו קם ולוקח
צעד אחורה מחברו.
"כמה שנים?! כולם רק הולכים לקחת אותי אחורה! חבורה של טירונים
מלוקקים ומסכנים שאצטרך לנגב את ישבנם אחריי כל צעד שהם עושים,
אתה צוחק איתי?! אני אגמור אדם מעורר רחמים! אם אומר שאני בצבא
האפור זו תהיה פשוט בדיחה!" יושבי הבר האחרים הביטו באדם הבוגר
שהחל לגעוש מכעס לידם. לאחר כמה רגעים הם חזרו לשיחותיהם
האישיות מבלי להשקיע בארטון עוד טיפת תשומת לב.
"…אדם מעורר רחמים, הא?" גראנום השפיל את ראשו ובהה בשבבי
הזכוכית שכיסו את הרצפה.
"בדיוק! כמו הלדיין, כמוך, כמו טריאן! אתה מבין כמה זה עצוב שהיא כבר
בת ארבעים ועדיין רק בתפקיד של מפקדת אזור?!"
גראנום הפסיק להשיב, ידיו החלו לרעוד.
"כולם פה מעוררי רחמים! לא פלא שאנשים חושבים שהצבא האפור
חלש ורקוב! אם רק אהיה הגנרל אני אראה לכולם איך עושים את הדברים
נכון! ועכשיו בגלל המפקדת העלובה שלי אני לעולם לא אוכל להגיע
לשם! אני לא כמוכם! !! במונרך האפל אני לא!" הוא דחף את שולחן העץ
העקום שביניהם ונעמד מול גראנום הרועד.
בכמעט לחש, חברו המשקשק השיב.
"אולי סוף סוף תצליח להבין שבדידות רק הורסת אותך, פחדן שכמוך."
"מה אמרת לי?!" הוא החל לקמוץ את אגרופו בזעם.
"תוכלו להיות בשקט בשם המונרך?! אני רוצה לבכות על מר גורלי בלי
שכל ההזויים האחרים יצעקו באוזניי." הצעקה הגיעה מאדם כחוש שישב
על שרפרף ליד הדלפק, סביבו היו כבר שמונה כוסות ריקות של יין. האדם
שישב לידו היה עטוי ברדס ונשאר שותק בשונה מחברו הצעקן.
"תהיה אתה בשקט! אתה לא היחידי שעבר עליו יום רע!" ארטון צעק
עליו בחזרה.
"שמעתי מספיק ממך כדי להבין שחייל מפונק ואליטיסט כמוך לא חווה
יום אחד של קושי בחיים שלו עד כה!"
"למי קראת אליטיסט חתיכת!" ארטון החל להפשיל את שרווליו כשלפתע
הוא קלט שהאדם עוטה הברדס נעלם .
"לאן נעלם החבר שיש לידך? האחד עם הברדס?" כעסו המתפתל
התחלף בבלבול לאור המקרה המוזר.
"על מה אתה מדבר? הוא בדיוק פה לידי…?" האיש הסתכל לשמאלו
והבעתו השתנתה למופתעת בבת אחת. ארטון הביט לסבבו על השולחן
הזרוק והכוס המנופצת , מבטו של גראנום עדיין היה לכיוון הרצפה. הוא
לקח נשימה עמוקה.
מה אתה עושה עם עצמך?! אתה לא יכול להיות כל כך מעורר רחמים!
"לא משנה… מצטער על הרעש."
"אתה תהיה בשקט!… רגע מה?"
מבלי להשיב, ארטון הרים את השולחן שזרק במבט אטום . הוא הסתכל
אל בעל המסבאה המבוהל שהסתתר מאחורי דלפקו.
"סנורק, אפשר בבקשה מטאטא? יש שברי זכוכית על כל הרצפה."
סנורק הזדקף בבת אחת.
"כ -כן! המטאטא נמצא ליד הדלת."
הוא לקח את המטאטא והחל לטאטא את שברי הזכוכית אל מחוץ
ל מסבאה בשקט מופתי.
לאחר שסיים עיניו גלשו בחזרה לגראנום , מבטו עדיין תקוע על הרצפה
בעוד שגופו רועד באגרסיביות . ארטון לקח נשימה עמוקה ונשך את שפתו
עד זיו דם.
"אני מתנצל על מה שאמרתי, לא התכוונתי לזה."
"זה בסדר…"
ארטון התיישב על כיסאו בחזרה, לאחר כמה רגעים גראנום עשה כמותו
בדממה מוחלטת.
"תביא לכאן תפוחי אדמה מבושלים !" הוא אמר ונעצר לכמה רגעים כאילו
נורה נדלקה בראשו.
"גם עוגת פירות, בבקשה!"
"עוד רגע זה אצלך!!!" סנורק עדיין נעמד זקוף באופן לא טבעי, הוא מצמץ
פעמים ורץ אל המטבחון שמאחוריו.
עברו מספר רגעים וסנורק הגיע אל שולחנם בריצה עם שתי המנות
שהזמינו. ניחוחם החזק והמרעיב של תפוחי האדמה המבושלים גבר על
הניחוח העדין והמתוק של עוגת הפי רות . שניהם נראו מזינים , יחד עם
האדים החמימים שיצאו מהם ריר החל לטפטף מפיו של ארטון. למרות
זאת, הוא לקח את שתי הצלחות שעל שולחנם ודחף אותן לכיוונו של
גראנום השותק. מבטו של חברו נע באיטיות למנות שלפניו.
"הבטחתי לך תפוחי אדמה מבושלים או לא? הבאתי גם עוגה על הבלגן
הקטן שעירבתי אותך בו…"
חיוך קטן הופיע על שפתיו של גראנום, מבטו עדיין התמקד באוכל.
"נכון. אתה באמת הבטחת לי." הוא אמר בעודו מצחקק בחולשה.
עברו עד כמה רגעים שקטים ומבטים נבוכים בין שני החברים. לפתע,
ארטון הזדקף במהירות.
"אז ראיתי סכין מוטמעת מרשימה ב פעימה שעברה!"
עיניו של גראנום החלו להתרומם ממנותיו.
"היו מוטמעות בה המילים איטא – אדו או משהו כזה. אבל כשאני חושב
על זה, קריסטל ההוספרה שבה היה נראה עמום מאוד."
"תן לי לחשוב…" המבט שבעיניו של גראנום היה חלש בעודו מלטף אז
זקנו הקצרצר ושקוע במחשבות.
נראה שמשהו בו נדלק מחדש, החיוך שעל פניו המשיך לגדול.
"אז מה אתה חושב שהמילים אומרות?"
גראנום הרים את אצבעו לאוויר כאילו עמד להתחיל להרצות הרצאה
ארוכה והתחיל לדבר.
"אני חושב שגם אתה וגם אני מזהים את המילה אדו, נכון?" ארטון חשב
לרגע והנהן.
"המילה לאחר , נכון? להפעיל את האפקט על האדם שבו הקסם נוגע."
גראנום הנהן לאישור והמשיך את דבריו.
"אבל המילה שפחות מוכרת היא איטא, אני מודה שגם אני לא זכרתי ישר
כשאמרת אבל אז חשבתי על קריסטל ההוספרה העמום. אילו מילים
שאני מכיר לא דורשות הרבה אנרגיה לשימוש בהן?"
"המילים אגרו, קסא, פלייר וגרוג אלו המילים היחידות שעולות לראש
שלי." גראנום חייך כאילו ציפה לתשובה זו בדיוק.
"חום, קור, ניצוץ וחספוס הא? התשובה הזו נכונה אם היית שואל תשעים
ותשעה אחוזים מכלל החיילים, אבל נפלת על האיש שהתחביב הראשי
שלו הוא לקרוא על נשקים מוטמעים! המילה איטא פחות מוכרת אבל לא
פחות שימושית מכל אלו שציינת – כאב!"
"אז… סכין שגורמת לכאב לכל מי שהיא דוקרת? זה לא מה שסכין עושה
מראש?"
"אתה צודק אבל לא לגמרי … מעבר לכאב של הסכין, המילים האלו
מובילות לכאב נוסף ובלתי נסבל שיישאר על האדם עד שהאנרגיה
שבהוספרה תתרוקן! נשק זדוני בהחלט!"
"וואו, אני מתקשה לדמיין איזה אדם ממורמר ישתמש בנשק כזה. אני לא
רואה בזה שום טעם חוץ מלהתעלל במיוחד באויב." מבטו של ארטון נע
באיטיות לאיש שישב על הדלפק.
"אתה צודק, אבל אני רואה את הערך הטקטי בזה. זו יכולה להיות שיטה
טובה לחלץ מידע מהאויב, אנשים יותר נואשים לשרוד כשהם בכאב."
"אולי אתה צודק, אבל אני מודה שאני לא רואה מצב שבו אשתמש בזה…
האפ!" ארטון השיב ולפתע שיהק שיהוק שקולו הדהד בכל רחבי
המסבאה.
"הכל בסדר?" שאל גראנום בעודו מתקדם אליו בזהירות .
תחושת היציבות בגופו כמעט ונעלמה, ארטון נשען על הש ול חן עם שתי
ידו והסתכל על גראנום.
"הכל בסד… בלארג!" הוא הקיא על השולחן, חברו רץ ותמך בגבו בעודו
פולט את כל המזון שאכל ביממה האחרונה.
"אנחנו עומדים ללכת עכשיו! מתנצלים על הלכלוך!" סנורק הנהנן כלפי
גראנום בהבנה.
"אני צריך לשל.. בלאררג" ארטון הקיא בשנית בעוד שניסה לפשפש בכיס
מכנסיו באיטיות. גראנום שלף שקיק מלא במטאר של עצמו והניח אותו
על כיסא שלא נשטף בתוכן הקיבה של חברו.
"אתה לא צריך…" ארטון רצה למחות, אבל הוא החל להרגיש כיצד הכרתו
הולכת ומתעמעמת.
הרחוב היה חשוך מלבד לפנס המזדמן, שם מצא את עצמו גראנום כשעל
גבו חברו הכבד בן העשרים. החיוך שהחזיק עד כה החל לרדת כאשר
הבין שארטון כבר לא בהכרה, הוא החל להרגיש שוב כיצד גופו חזר לרעוד
ודמעה רטובה זלגה על לחיו.
האידיוט הזה, כל מה שאמרת היה כואב אתה יודע? אפילו לא התנצלת,
טיפש.
נחירותיו החזקות והעמוקות של ארטון היו בדיוק באוזנו, הוא התפתה
להניח אותו בפינת הרחוב ופשוט ללכת.
אזור המגורים של הצבא האפור בקיהיון היה כבר קרוב, טורים על גבי
טורים של מבני האבן הפשוטים שבהם גרו נראו באופק. גראנום כיווץ את
ידיו סביב גופו של ארטון ולאט לאט הפסיק לרעוד, מבט מנותק בעיניו.
כל פעם שאני מנסה להנות איתך בשקט אתה תמיד מוצא דרך להרוס את
זה, אתה לא? לפעמים אני תוהה אם בכלל אכפת לך.
"הלוואי שכולכם תמותו, אתם והכנסייה המתועבת שלכם…" ארטון
מלמל בעודו ישן, הוא חזר לנחור בקול מיד לאחר מכן.
חיוך עצוב עלה על שפתיו, הוא הסתכל על פניו השלוות של ארטון הישן.
אם תמיד היית יכול להיות כל כך רגוע הכל היה מושלם.
הוא פתח את דלת ביתו של ארטון באיטיות על מנת לא להעיר את חברו
ונכנס בצעדים שקטים למבנה הקטן.
ביתו של ארטון היה יותר חדר מאשר בית של ממש, כל מה שהיה בתוך
הקובייה שבה חיי הייתה מיטה רחבת ידיים, שידת עץ קטנה וארון מתכת
שכלל בתוכו אוכל, על קירו הייתה תלויה חרב כסף מהודרת.
גראנום הניח אותו באיטיות על מיטתו ונאבק לסדר את השמיכה מעל
גופו הגדול.
הוא פנה למקרר המזון שבחדרו ולקח משם תפוח ירוק וחבוט.
"באשמתך לא הספקתי להנות מהמנה שלי, אני לוקח את זה כפיצוי."
"… אל תיגע לי באוכל…" השיב לו ארטון בין נחירה לנחירה.
גראנום התקדם לכיוון דלתו ועמד לסגור אותה כאשר שמע את ארטון
ממלמל דבר אחרון משנתו העמוקה.
"תודה לך על הכל גראנום…"
הוא הסתובב לחברו פעם אחת אחרונה, על פניו חיוך עצוב.
הדלת נסגרה.
רחוק רחוק מארטון הישן היה מקום.
המקום היה רותח, מלבד מילה זו לא היו הרבה דרכים אחרות בהן היה
ניתן לתאר אותו.
עורו האפור והמצולק של ראסקוס עקצץ בכל פעם שלקח נשימה, דבר
שיצר פרצי להבה קטנים מכל סדק וסדק בגופו החבול . כתר הבזלת ישב
על שערו השחור והארוך ברשלנות, דבר שהתנגד לזהות שרכש לעצמו
בתור מלכם של החרוכים, מנהיג זעקות הכבשן.
שם הוא ישב, על כיסא מתכת גדול וכבד בעומקי המערה ששימשה
כביתם. על גופו הוא עטה בדים רבים ומלוכלכים, מפלצת המנסה להיכנס
לדמות אנוש .
עיניו האדומות והכבדות נחו להן על הנתין שעמד מולו, האש הנפלטת
מגופו פצפצה וקרקשה בעוצמה.
פיו של נתינו נפתח אך מה שיצא ממנו לא היה קול אלא להבה בוערת
ומטורפת, שפתם של החרוכים.
המלך הסתכל על להבתו של נתינו והסב אליו את ידו האפורה, אצבעותיו
השחורות והארוכות כאבו כתמיד.
" ראסקוס! המשלחת של היום התלקחה ונהרגה! אני יודע שאסור לתת
לבני כסייפר המתועבים עוד הזדמנויות!"
צליל צורם ומתכתי החל להישמע מבית החזה של ראסקוס. הוא פתח את
פיו כתגובה ופיח שחור החל לצאת יחד עם אותו צליל כואב שהשמיע
מקודם.
אט אט הצליל הצורם התחיל לגבור עוד ועוד עד שעמוד העשן החל
להיפסק. במקומו, פרץ להבות שחורות וחזקות התפוצץ מפיו.
המדווח התכווץ במקומו למראה פרץ הלהבות החזק והרועש , דבר
שהפחיד אותו כמעט כמו המילים המעוותות שאמר מנהיגו.
"כמה מבני כסייפר נהרגו?"
המדווח ניסה להשיב ללהבה השחורה בעודו מנסה לעמוד.
"מתו שלושים וחמישה מבני כסייפר וכל ששת האנשים מהחולייה
ששלחנו! זה איום ונורא!"
ראסקוס לא ענה. במקום זאת, חיוך רחב הופיע על פיו הסדוק.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
66 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך