הפעימה השביעית – וובנובל – פרק שישי

פרק שישי – עבר מעומעם
"המפקד ! למה מגיע לי לרוץ עוד חמישה סיבובים בדיוק?!" אמר ורדיאן
בעודו רץ מאחורי אראיינה וסירניקס במגרש האימונים.
"הא – תשתוק טיפש, הוא רק יוסיף עוד סיבובים וילך לנוח בפינה!"
גריסל צעק עליו בחזרה בתקווה שישתוק, כל זאת תוך כדי התנשפות
כבדה.
"תשתוק פוץ עשיר! אתה אפילו לא רץ!" ורדיאן הצביע בדרמטיות על
גריסל, ששכב על אדמת המגרש עם פנים אדומות ממאמץ.
"אתם מדברים יותר מידי. עוד חמישה סיבובים אחריי שתסיימו את אלו."
זה היה הרגל שפיתח, ארטון נשען על עמוד והסתכל על השמיים בפנים
מלאות ייאוש תוך כדי שהוא מוצא שלל סיבות שטירונו ירוצו -ויעזבו אותו
בשקט.
"אתה רואה! אמרתי לך שהוא יעשה בדיוק את זה! הא- הא."
"גריסל, בדיוק אמרתי לא לדבר – עוד עשרה סיבובים אחריי אלו."
גריסל לקח נשימה עמוקה וקרס על האדמה סופית, החול הגרגירי
שהרכיב אותה כיסה את כל פניו והוביל אותו לפרץ שיעול.
מעגל הפלטינה בהק בשמיים, הוא לא האמין שכבר עברה פעימה שלמה
מאז שהתחיל לאמן את חבורת חסריי היכולת האלו.
הוא הביט בפניהם האדומות בתסכול, פניהם האדומות של כולם חוץ
משל נובריס – שלו היו כחולות בעודו רץ בכל כוחו עם "חרב הצדק" שלו.
למה, בשם כל האלים שבשמיים – למה?! למה שקי הזבל האלו לא
פורשים?!
תחושה של תסכול עברה בגופו, מאז שהועבר מתפקידו כחייל לוחמה
מתקדמת בחולייה של קווארצו שום דבר לא הלך לא טוב.
פעימה שלמה! אני בגיהינום הזה מאז יום קרא – ביקסור האחרון!
היום היה יום אלבדו – היום האחרון במחזור מעגל הקסם והאחד שאחריי
יום קרא – ביקסור , לאחריו תתרחש אחת משבע הפעימות של מעגל
הפלטינה.
עוד פעימה ומתחיל מעגל האמטיסט! אני צריך ללכת לחפש בגדים
קצרים, עוד מעט מתחיל להיות חמים.
מבטו נשלח אל טירוניו בשנית, מחשבותיו מלאות התסכול חזרו.
אני לא מאמין שאני עובר איתם מעגל! ועוד לאחד שבו מתרחשת תקופת
הקידומים!!
הוא התעלל בהם כבר כעשרה ימים שלמים אך שום דבר לא קרה. דבר
שלא פחות מתסכל מזה הוא שתוכניתו השנייה – קאשר, גם לא צולחת
כלל וכלל.
מאז שראה אותו ביום אלבדו הקודם הוא לא הופיע בקלשון הזהוב – דבר
שסנורק אמר שלא טיפוסי עבורו.
אבל הדבר הכי גרוע היה שהיום מתקיימת פגישת המפקדים של טריאן,
ארטון לא היה מסוגל שלא לגלגל את עיניו כאשר ניסה לדמיין את רצף
ההסברים המשעמם של מפקדתו.
בשם המונרך האפל! מה עשיתי שמגיע לי הדבר הזה!
הוא הכה את העמוד שנשען עליו – דבר שעיקם אותו מספיק על מנת
שיהיה לא נוח בעליל.
"אההה!" הוא בעט שוב ושוב בעמוד מתסכול וכעס. עיניהם של טירוניו
נחתו עליו בשקט.
"על מה אתם מסתכלים!? – עוד עשרים סיבובים!!!"
אראיינה גלגלה את עיניה למשמע יללותיו הילדותיות של מפקדה. לקחו
לה כמה ימים אך ההבנה שמפקדה חמום המוח אפילו לא טרח לחשוב
לרגע אחד על אימונם לא איחה מלבוא.
סירניקס הביטה בה בפנים מלאות תשישות, זה היה סיבובן ה47 –
למרות כבר למדו שאין טעם לספור את הסיבובים כשמדובר בארטון.
"למה – המפקד – כל – כך – רע…" בהתנשפויות קצרות וחלשות
חברתה בעל השיער הארוך והשחור מלמלה מילים אחרונות לפני תבוסה.
"הכל יהיה בסדר סירניקס! אני מבטיחה! דיווחתי עליו ל מזכירה של
מפקדת המחלקה טריאן – בינתיים , כל מה שאנחנו צריכות הוא רק
להמשיך לסבול אותו כדי שהוא לא יחשוב שמשהו לא בסדר."
צליל של חמור גוסס נשמע מאחורי שתי הטירוניות הרצות.
"קנזי?! מה אתה עושה פה?" בהבעה המומה אראיינה הסתכלה לאחור
– לא מבינה מדוע חמורה המנוח נמצא מאחוריה.
"מי – זה – קנזי!" פניו האדומות של ורדיאן נראו מאחוריהן, גל חלש של
אכזבה עלה באראיינה.
"ורדיאן… זה אתה… אני מתנצלת שהתבלבלתי בינך לבין החמור שלי
קנזי – פשוט נשמעת כל כך דומה אליו!"
"את התבלבלת ביני לבין חמור?! איך אני יכול להיות דומה אפילו במעט
לחמו-" לאחר שהצליח כמעט לסיים משפט שלם, נשימות כבדות תקפו
את הטירון התשוש.
ורדיאן נשאר במקומו ונופף להן לשלום בעודן ממשיכות להתקדם –
בתנועה דרמטית הוא הניח את ידו על מצחו וקרס אל האדמה, מוכן לחזור
אליה כבר היום.
"אנחנו עוד נזכור אותך ורדיאן!" סירניקס צעקה בעודה מנופפת ל חברה
הנפול.
נובריס ניסה לרוץ ברקע, חרבו נגררה והשאירה פס שחפרה באדמה
מאחוריה. לפתע ראשו קפץ כאשר שמע את צעקתה של סירנ יקס, כאילו
תפס בו שד – הוא החל לרוץ במהירות מדהימה כלפי שתי מכרותיו.
"ש-שלום לכן, אראיינה וסירניקס!" קולו העייף נהפך בן רגע לצווחני ברגע
שהגה את שמה של סירניקס, דבר שגרם לה להירתע לצד. מבטה היה
מבולבל ומופתע לחלוטין .
"שלום גם לך נובריס! איך אתה מסוגל לרוץ עם החרב שלך? הבהלת
אותנו!" אראיינה אמרה בעודה טופחת על גב חברתה שקיפצה מעט
מהמגע הפתאומי .
כמו סירניקס, גם פניה היו בשוק – במהירות מדהימה חברה לחולייה
הצליח לעבור ממצב שבו נגרר עם חרבו לריצה מהירה להפליא.
"א-אני הבהלתי אתכן?! אני מצטער – בשם הורי וכל חמשת אחיי אני
מתנצל!" הוא הרכין את ראשו בפתאומיות והתגלגל על אדמת המגרש
בצליל רועש – מבטן של אראיינה וסירניקס הצטמצם בכאב עם כל חבטה
של גופו בקרקע.
"אתה בסדר נובריס?!" אראיינה רצה אליו במהירות בהבעה מלאת
דאגה, בידה גולה כחולה וקטנה.
צליל החבטות העיר את ארטון משנתו, הוא ניסה להסתיר את התסכול
בפניו בעודו מתמתח – רק על מנת להיות בשוק מוחלט ממה שראה.
איך – בשם המונרך האפל וכל דבר מקולל שדרך על אדמת העולם! איך הן
עדיין רצות?!
מולו הוא ראה את אראיינה ממשיכה במסלולה יחד עם סירניקס בעוד
שנובריס התגלגל על האדמה בקולניות.
אוח, זה נראה רע – אני לא בטוח שנשארה בהוספרה שלי מספיק אנרגיה
כדי לרפא את זה…
טריאן לא תעניש אותי אם מת לי טירון – נכון??
הוא עמד להתקדם לכיוון טירונו בעודו רואה את סירניקס ואראיינה רצות
אליו במהירות, נובריס שכב דומם על האדמה.
ידיה של סירניקס ניערו את הטירון הגוסס בעוד אראיינה סתרה לו שוב
ושוב בעוצמה מצלצלת.
פניה הכועסות של טריאן צפו בראשו ויחד איתן צמרמורת חריפה, אם
הוא ייתן לנשמת טירונו לעזוב את העולם כנראה שמכות יהיו הדבר
האחרון שיצטרך לדאוג ממנו כשיראה אותה.
הוא הכניס את ידו לכיסו ותפס את קריסטל ההוספרה שלו בכוח בעודו
מתקדם אל נובריס, יחד איתו הוא היה מסוגל להבחין גם בורדיאן שקם מן
האדמה והחל להתקדם בדאגה.
לפתע הוא הבחין בניצוץ כחלחל מידה של סירניקס – ניצוץ חזק ומוכר.
מאיפה היא השיגה את הסכום לקריסטל שכזה? היא לא מתכננת לאכול
כל מעגל הקסם הקרוב?
בידה היא אחזה בקריסטל הוספרה בעל צבע כחול וחזק, כמעט בעוצמתו
המקורית של האחד שברשות ארטון.
קריסטלים כאלו שווים המון! מי האיש המוזר שיקנה אחד כשהוא רק
טירון?!
"שיו – ארלפפו"
אך האישה המוזרה עמדה מולו – כל זאת בעודה אומרת את המילים
הקדושות ומניחה את ידה על בית החזה של מכרה.
מאיפה היא למדה את המילים הקדושות לריפוי אחר? לקחו לי לפחות
חמישה מעגלי קסם עד שהצלחתי להגות נכון את המילים מספר הלימוד!
ניצוצות כחלחלים הסתחררו סביב כף ידה הנוגעת בנובריס – כמו פעימות
לב, לאחר כל סחרור מקבץ מהם עזב את ידה וחדר לגופו הפצוע.
אין סיכוי שהיא למדה את זה במהלך פחות מפעימה! הכנסייה אולי? לא,
אין שמץ של סיכוי שהפוצים האלו ילמדו מישהו שהוא לא אחד מאוזני
הגיבורה או מהמתלמדים שלהם.
אבל מה שראה מול עיניו אכן קרה, הניצוץ האחרון עזב את כף ידה ועבר
לגופו – לא עבר אף רגע אחד ונובריס קם כחדש.
"נובריס! אתה בסדר? אראיינה – תפסיקי בבקשה לסתור לו!" מבט רציני
נשלח אל אראיינה מחברתה הטובה. מבטה של הטי רונית שזופת האור
נפל אל האדמה במרמור.
"כן סירניקס! אני בסדר – קרה משהו?" הוא קם בבת אחת בעודו מחייך
חיוך גדול אל סירניקס, הבעיה היחידה הייתה שכל פניו היו מכוסים בדם.
"האימה!" ורדיאן קיפץ לאחור והסתתר מאחורי גופה החזק של אראיינה.
נובריס הביט בו במבט נעלב ומבולבל בעודו סוקר את הסביבה לשאר
תגובות חבריו.
אראיינה גיחכה לעצמה בעודה מחטטת בכיסיה ומהר מאוד שלפה ממנו
מפית קטנה ולבנה.
"כל הפנים שלך מרוחות בדם חבר, הייתי מציעה לך לנקות אותו – אתה
תבריח את ורדיאן"
בבלבול נובריס נגע בפניו עם כף ידו וכמעט התעלף כאשר ראה שכעת
היא אדומה לחלוטין.
"ובכול יום מחדש אהבת הגיבורה נשלחה אל נתיניה – כי חבריה הם!!!
מטרותיה מכוונת רק לדרך השמיים – אך היא אוהבת את ילדיו של
כסייפר ואהבתה נצחית!" בעודו מנגב באגרסיביות את הדם מפניו הוא
כמעט צרח את התפילה מהשוק, כל זאת בעוד שאראיינה טפחה על גבו
בניסיון כושל לנחם את הטירון המבועת.
"תהיה בשקט טירון." ארטון לקח נשימה עמוקה בעודו מנסה להתעלם
מתפילותיו של טירונו, דבר שנאלץ לעשות כבר מספר פעמים מאז יום
אלבדו הקודם.
"כן! המפקד צודק עלוב עני שכמוך!" שיערו הכתום של גריסל נצנץ באור
מעגל הפלטינה, דבר שהיה יכול להיות אלגנטי לולא כל פניו ושיערו היו
מכוסים בחול גרגירי.
"עוד לא למדת כלום? כשאני משתיק את אחד מכם זה דבר שחל על
כולכם." נראה שטירונו כתום השיער עמד להשיב אך כל מה שארטון היה
צריך לעשות הוא להניח את ידו על נדנו כדי שפיו ייסגר בן רגע.
הוא יכל להבחין בקצה מבטו במבטה החודר כסכין של אראיינה, הוא גלגל
את עיניו כאשר דמיין אותה מוחאת בליבה.
את זו שהחלטת להיות פה, למה אני צריך להיות אחראי ונחמד כלפיכם –
תלמדו לבד!
"יש לך משהו שאת רוצה לומר טירונית?"
אראיינה נשכה את שפתה בתסכול אך הנידה את ראשה, מבטה נע אל
חבריה לחולייה.
"כפי שחשבתי. נתראה פה מחר ישר לאחר שפעמון התקומה מצלצל!"
לפתע הוא שמע מאחוריו את צלילה של חרב מתנגשת באדמה בעוצמה.
"המפקד!"
מאחוריו עמד לו נובריס, פניו עדיין אדומות מהדם אך נראו פחות
מרתיעות לאחר שניקה אותן. במבט מלא מרמור הוא סובב את ראשו
כלפיו של טירונו המצטדק.
"אני מאמין בכל ליבי שאתה עושה את הדבר שהוא אמת עבורך! אך בכל
זאת עלי למחות – יחסך אלינו מתנגש עם מטרת הצבה האפור שנתנה
הקדושה!"
נים החל להתבלט במצחו של ארטון, הוא הרגיש כיצד בית החזה שלו
החל להתחמם כתנור בעוד שפנו האדימו.
"מי אתה – שתלמד אותי מה הגיבורה רוצה כאילו זו האמת! כל מה שיש
למילים שלך להציע הוא משמעות ריקה ומסוכנת!" צעד לאחר צעד הוא
התקדם לכיווניו של נובריס – יחד עם כל צעד עוצמת קולו התגברה
במידתה. לפני שטירונו הספיק להגיב, שתי ידיו תפסו בקולר חולצתו
והרימו אותו לאוויר.
"אתה איבדת את דרכך, הא המפקד ארטון?"
הוא הביט במבט שונא אל עיניו מלאות החיים של טירונו כשלפתע לקח
צעד אחורנית ועזב אותו.
רחמים, זה מה שהשתקף בעיניו של נובריס כאשר הביט בו.
אתה בדיוק כמו כל כלב אחר מהכנסייה, כולכם נוטפים מצדקנות – אבל
מה יש לכם להראות יחד עם כל הנאורות?
ארטון אחז באגרופו והפנה את גבו אל נובריס בן רגע.
מי אתה ארטון? הא – נשמה אבודה שכמוך?
תשתוק! אני לא נשמה אבודה! אני ארטון – מי שיהיה הגנרל הבא! אחד
שאף אחד לא יוכל להחליט מיהו!!!
הוא אחז באגרופו כל כך חזק שהוא התחיל להרגיש כיצד ידו מאבדת
לאיטה תחושה, טעם הדם משפתו הפצועה טפטף באיטיות ובחמימות
אל פיו – משרה את חושת הזעם שחולפת בו.
"טירונים… שלושים סיבובים!"
בשונה מכל פקודותיו הקודמות התגובה היחידה שקיבל הייתה שלל
מבטים מבולבלים ומלאי רחמים שחש כיצד הם ננעצים בגבו.
אפילו פה – מולם?
"אני הולך עכשיו לפגישת מפקדים כדי לדווח על כל השטויות שאתם
מעבירים בהן אותי, תסיימו את האימון ונתראה כאן מחר." כבר לא היה לו
אפילו כוח לצעוק, ידו המאוגרפת נשמטה מטה בעודו הולך אל כיוון חדרו
של גראנום.
לא לקח הרבה זמן לאחר שארטון הלך לטירונים להפסיק את ריצתם
המתישה.
אראיינה וסירניקס ישבו על אדמת המגרש החולית עם פנים כחלחלים
בעודן מתנשפות ומניחות כל אחת את ידה על כתפה של חברתה בניסיון
לתמוך זו בזו. ורדיאן נשאר שוכב על האדמה ונאנח כתחביבו בעוד
שגריסל כבר קם והלך.
"נובריס! למה אתה לא מפסיק לרוץ? אתה היית הראשון שביקר את
ארטון." סירניקס הביטה בחברה לחולייה במבט מבולבל שאותו העבירה
אל חברתה בתקווה לקבל תשובה.
בין התנשפות להתנשפות נובריס הרים את ראשו והביט בה בעודו מנסה
למשול בעצמו הסבר מספק.
"… אני מרגיש שלא קיבלנו את ארטון בתור מפקד ללא סיבה – בתור
מאמין בגיבורה ובצדקתה אני אעבור כל מכשול שהוא מציב ביני לבין
נכונותה המדהימה."
"אז האמונה שלך היא הסיבה שלך, הא?…" היא השיבה בעניין בעודה
מחבקת את תיק העור הקטן שלה.
"לא רק, אני גם מרגיש שהוא זקוק לנו משום מה – יש לו מבט כזה
בעיניים."
עיניה של אראיינה נפתחו לפתע בעוד שמבטה נהיה חסר סבלנות יותר
ויותר מרגע לרגע.
"אז אני לא היחידה ששמה לב לזה – הא? אבל תן לי לשאול אותך את זה
– למה זה מגיע לנו בדיוק?! זה ברור שיש לנו מפקד עם ראש לא במקום,
אבל מה אנחנו עשינו שאחריותנו להתמודד עם התינוק המגודל הזה?"
עם ידה החופשית היא חבטה באדמה בייאוש .
מבלי להסס לרגע נובריס השיב לה.
"דרכי הגיבורה אינן ניתנות להבנה לעיניי האנוש."
אראיינה נאנחה והפסיקה להביט בו.
"זה מה שאתם תמיד אומרים. ורדיאן – מה אתה חושב?"
ראשו של ורדיאן קפץ מיד ברגע ששמע את קולה הרציני של אראיינה.
"אני… אני חושב שיש לנו מפקד חמום מוח – אתם קוראים אותו יותר
מידי . מהניסיו ן שלי במכירות אני יכול לומר לך – יש אנשים שהם פשוט
חמומי מוח, זה הכל."
"אתה לא חושב שזה לא פייר שלחוליות אחרות יש מפקדים נהדרים כמו
גראנום או הלדיין ואנחנו תקועים עם גוש הכעס הזה? מילא אם
האימונים שלו היו טובים – כבר עשרה ימים שהוא פשוט אומר לנו לרוץ!"
ורדיאן הביט בחול שעליו ישבו בעודו מעביר את ידו בו ונאנח גם הוא.
"אני יכול לומר לך רק מהניסיון שלי – אבל בהשוואה לכל הזמנים
האחרים בחיי זה הנחמד ביותר, הייתי מעדיף שלא להתעסק איתו."
"הזמן הכי נחמד? אתה האחרון שחשבתי שיחשוב ככה…"
אראיינה הסתכלה עליו במבט מבולבל בעוד שסירניקס החלה לדבר
ולענות לתהיותיה.
"לפעמים אנשים לא בהכרח אומרים את מה שהם מרגישים – אנשים הם
שקרנים נהדרים את יודעת."
מבטה של סירניקס היה במקום אחר כאשר שיתפה את תהיותיה,
אראיינה הרגישה זאת ומחשבותיה נשלחו גם הן אל אותו הזמן. היא
השפילה את ראשה עם שפה רועדת.
נובריס הביט בהן בבלבול בעוד שראשו קפץ כאילו קיבל פרץ אנרגיה.
לצידו עמד ורדיאן שהביט בו במבט מבועט וסתם את פיו במיידיות.
נובריס החזיר לו מבט נעלב וסגר את פיו.
"למה מצב הרוח שלכן נפל כל כך? הכל בסדר, החיים שלי לא היו כאלו
מדכאים – סתם רצף של כישלונו ת בזה אחר זה, כמו רוב האנשים."
אראיינה הרימה את ראשה באיטיות וחייכה אליו חיוך קטן ומנחם.
"אתה לא כישלון – אני בטוחה שיש לך המון סיפורים מקסימים לספר!"
"על מי שנינו עובדים, אני מספיק בוגר כדי להיות אבא שלך ואין לי שום
דבר להראות שמצדיק את גילי – חוץ משיער אפור."
אראיינה השתתקה וחזרה להשפיל את מבטה, ורדיאן גם הוא הוריד את
מבטו אל האדמה והחל למרר את ליבו.
סירניקס הביטה בשני חבריה בפאניקה ובחיפזון בעודה מחבקת את
תיקה בחוזקה.
"נ -נובריס, אולי יש לך פסקה מספרי הקודש שיכולה להתאים למצב?"
ראשו התרומם בן רגע – הוא נעמד בין שלושתם והחל לכחכח בקולו
ברעש.
"תודה רבה לך על ההזמנה העלמה סירניקס! יש לי את הפסקה
המושלמת – היא מדבר ת על זינוקה של הגנרלית קלימרה ממאבקה
הגדול ביותר במהלך הכפירה השנייה!"
"רעיון מצוין! הכפירה השנייה מופיעה בספר שלי – היא מאוד מעניינת!"
היא הצביעה על תיקה עם חיוך שרעד במקצת .
"אני זוכרת שכל הזמן היא הייתה האחת שבחרתי להיות כששיחקנו
יחד!" אראיינה קפצה לשיחה בחיוך , מחבקת את חברתה.
"כן! תמיד רציתי להיות אלבדו כי אהבתי את הקסם שלה, אבל כולם היו
הולכים בשנייה שהתחלתי לדבר עליו…" ראשה של סירניקס צנח מטה,
חיוך מריר על פניה.
"א-אני מתנצלת שהעליתי את זה." מבטה של חברתה נפל גם הוא.
"זה בסדר, אני מתנצלת שהורדתי את ה-"
"או! הטרגדיה שבדחייה החברתית!" באנחה דרמטית ורדיאן נשען לאחור,
מלטף דמעה שלא זלגה מפניו.
"ורדיאן, אתה לא רואה שזה לא הזמן להצגות שלך?" פניה עדיין הופנו
כלפי האדמה, קולה המאיים של אראיינה רעד ב כעס .
פניו של הטירון הלבינו בן רגע, הוא החל לגמגם.
"ז- זה לא מה שהתכוונתי – אני מביע הזדהות!!! חמישה אחים נוראיים
והורים שלא נותנים טיפה של תשומת לב לאף אחד ! כל זה בזמן שקאיוס
הבן של השכנים צוחק עלי כל יום שאני עקר בית!!!"
"הא – קאיוס הזה נשמע כמו ילד מגעיל…" מבטה של סירניקס עבר אליו.
חיוכה המריר טיפס מעט לכדי גיחוך .
"כן, הוא גם גדל להיות גבר מגעיל – גובה חובות של הממלכה!"
"מאיפה ילד מכפר משיג את האמצעים להיות גובה חובות?" סירניקס
שאלה בסקרנות.
" היו שמועות שהוא הילד הלא חוקי של האציל האזורי, נראה שהן היו
נכונות כי הוא נעלם מהכפר אחריי סיור של האציל באזור – פעם הבאה
שפגשתי את הפוץ, הוא דפק לי בדלת פה בקיהיון!"
"וואו, איזה פוץ – אני רק יכולה לדמיין את החיוך המטופש על הפנים שלו
כשהוא דפק לך בדלת."
"תפסת את האישיות של קאיוס לחלוטין – הוא חיכה לי בדלת עם חיוך
ענק!" הוא ירק על הרצפה בעוד שנזכר בפניו.
"תגיד לי בפעם הבאה שתראה אותו – אני אבוא בריצה רק כדי לסתור לו
בפנים." אראיינה הצטרפה לשיחה בחיוך.
צחקוק קטן נשמע מכיוונו. "בסדר גמור, אני אומר לך."
"אז, ורדיאן – איך בדיוק איש בגילך הגיע לצבא האפור? אני רואה שכבר
גרת בתוך קיהיון אז אני מנחשת שלא בגלל התמיכה הכלכלית של
הצבא."
כמו נדנדה, מבטו של ורדיאן ירד בשנית כלפי אדמת המגרש.
"לא, זה היה בדיוק בגלל הקושי הכלכלי. העיר הזו לא מזמינה תחרות
כלכלית במיוחד… אשמח שנדבר על זה בהזדמנות אחרת."
שתיקה מילאה את חלל המגרש, כולם הביטו על האדמה בשקט מביך.
"אנשיה, ילדי כסייפר עצמם – התהפכו ברוחם והתנגדו לאחיהם!
פעימה לאחר פעימה – אך שינוי לא נראה. ומשם היא הגיעה – היא
וששת אחיה לנשק כולם –"
"נו-נובריס, אני לא חושבת שבסוף זה הזמן המתאים…" סירניקס קטעה
אותו בטון מתנצל.
"מה? למה?!" הוא הביט סביבו במבט מבולבל ועצוב.
"זה פשוט לא מרגיש לי מתאים לכולם ברגע זה, נכון?"
כל חבריו הנהנו בהסכמה – הוא הרגיש רטיבות קלה בעיניו.
"ב-בסדר. אני אלך להרצאת אוזני הגיבורה הקרובה – אתם תמיד מוזמנים
להצטרף מאוחר יותר!"
הוא קם וגרר את חרבו אחריו אל האופק, מביט לאחור מידי כמהה רגעים
בתקוות שווא.
"להתראות נובריס – שיהיה לך המשך יום טוב!" סירניקס צעקה לכיוונו –
לחייה סמוקות .
ראשו הסתובב במהירות הבזק – הוא נפנף לה, על פניו טיפס חיוך גדול.
"נראה שכבשת לפחות לאיש אחד את הלב – הא חברה?" אראיינה
נשענה על כתפה, על פניה שרוי מבט שטותי ומתגרה.
כל גופה של חברתה התיישר כאחד – פניה הלבנות והצחות נהפכו
לאדומות כולן.
"ע-ע-על מה את מדברת?! הוא פשוט חבר לחולייה!"
"חבר לחולייה שהציע לך נישואין, לא יפה להתעלם מנובריס המסכן."
"לא הייתי חושבת על ז- זה אם לא היית מזכירה לי…"
"אז למה את כל כך אדומה, הא – סירניקס שוברת הלבבות?"
היא טמנה את ראשה בידיה, כל כך נבוכה שעשן כמעט עלה מאוזניה.
"אז…" ראשו של ורדיאן בצבץ בין שתי החברות.
"שנלך למסבאה אולי? אני מכיר אחת נהדרת קרוב לפה."
אראיינה הביטה בו במבט נגעל ומבולבל, מה שהפתיע אותו היה שמבטה
של סירניקס היה זהה.
"אתן עד כדי כך שונאות אלכוהול?"
"משקה השורש זה בין המשקאות הכי דוחים שיש! אני לא מאמינה
שאתה אוהב את הגועל הזה."
חץ דמיוני פגע בבית החזה שלו.
"כ -כן, יש לך בעיות בחוש הטעם ורדיאן?"
יותר מידי, הוא נפל על האדמה מפצעיו.
"אפילו את סירניקס? מי אתן חושבות שאני בדיוק שאני אוהב גועל
שכזה?"
"זקן מרושש." אראיינה השיבה במיידיות – סירניקס הסיטה את ראשה,
קולות צחקוק חלשים נשמעו מכיוונה.
"ג-גם! למרות שאני רק בן 30 – אבל!" הוא הרים את אצבעו לאוויר
בדרמטיות.
"למה אני כל כך מרושש אתן בטח שואלות את עצמכן! – בגלל אלכוהול
טוב!!! המשקאות שטעמתן בכפר שלכן רחוקים הר לים מהמשקאות
שיש לעיר להציע – אתן עוד תראו!"
"טוב, אנחנו תמיד יכולות לבוא מבלי לשתות – נכון סירניקס?"
הוא לא חשב שהוא יוכל ליפול יותר – אך עוד חץ קטן ודמיוני פגע בו.
"כ -כן, אני מקווה…" מבטה נע אל חברה שרקד בשמחה לצידה.
"אין לכן מה לדאוג עלמותיי! אני לא הולך להציק לכן עם האלכוהול. טוב,
אולי אבקש מכן לטעום את שש הסוגים האהובים עלי אבל זהו…"
"אמרת משהו ורדיאן?"
"ל -לא! שום דבר!
"כמה זמן לוקח לו להגיע? אני בטוח שהוא תקוע עוד פעם באיזו
נפחייה…"
ארטון רקע ברגלו, סביבו עמדו להם מאות מבני המגורים של אזור זה של
הצבא האפור.
הוא נשען על דלת ביתו של גראנום – בית אבן קטן הזהה בחיצוניותו
לשלו.
לפחות אני לא הולך לשטות הזו לבד, רק מתי האיש המרגיז הזה יגיע?
"ארטוןןןןן!"
במרחק הוא ראה את גראנום רץ אל כיוונו. הוא התמתח בעודו נאנח
בקולניות.
לפתע חיוך שובב עלה על פניו.
"גראנום! – אל תתקרב!"
"מה? למה בדיוק?" חברו שאל בעודו ממשיך להתקרב.
"הם הגיעו! כל שאר האנשים התפנו! חיכיתי לך כי לא רציתי שתישאר
לבד!"
"מי – בשם המונרך האפל הגיעו, ארטון?"
"… ה… המפלצות מהצפון!"
"ארטון, אתה משועמם מידי."
חיוכו נפל בעודו מסתכל על מבטו השיפוטי של גראנום.
"… ברור שאני משועמם, אני כבר פה הרבה יותר מידי זמן – שוב נאבדת
בנפחייה?"
"אני לא הולך לענות על זה –" גראנום נקטע במיידיות על ידי חברו הרוטן.
" – ולמה בדיוק אתה לא הסתכלת כדי לבדוק? מה אם הייתי דובר
אמת?– אתה כישלון בתור מפקד!"
"דיי להעמיד פנים שזו הייתה הסיבה שעשית את זה, אתה סתם
משועמם."
"תהיה בשקט."
גראנום מצא את עצמו מצחקק אל מבטו העצבני של חברו.
"מה אתה רוצה ממני?" ארטון הביט בו במבט מבולבל.
"שום דבר ארטון, שנלך לפגישת המפקדים?"
"ברור, אני בכלל לא מבין למה עצרת."
"הא – זה המצב?"
שיחתם המשיכה אל תוך הרחובות מלאי החיים.
ארטון מצא את עצמו מעכב את חברו עם כל עניין שמצא – מטרתו
ברורה.
כל מה שאני צריך זה רק עוד כמה רגעים שקטים לפני שאני מגיע לקרקס
של טריאן.
"תראה גראנום! בחלון הראווה יש נשק מוטמע שנראה נהדר!"
ראשו של חברו נורה כלפי מעלה כקליע.
"מה? בוא נלך לראות עכש-" דבריו של גראנום נקטעו בפתאומיות לאחר
שהתנגש בעובר דרך.
"מעולה, אז בו נל…" מבטו של ארטון נע באיטיות כלפי האדם שהתנגש
בחברו, עיניו התרחבו בפראות כאשר הבין שזיהה את האיש.
לא – לא – לא – לא – לא!!!!
כל שיערות גופו סמרו יחד עם גל הכפור שחלף על נפשו.
גופו היה גבוה וזקוף, למרות היותו אדם בוגר וגבוהה מהממוצע צילו של
האיש עדיין כיסה את כולו.
"ט-טראסוס… אני רואה שאתה עדיין לובש את המדים של הכנסייה."
האדם שמולו היה מסוגל להיות מתואר במילה אחת – לבן.
מבגדיו, לשערו הקצר ועד לצבע עורו – הכל היה לבן כשלג, אפילו יותר
משזכר.
הוא הרגיש כיצד טיפה של זיעה קרה זלגה על מצחו.
"כמובן! אני עדיין נותן את כל נשמתי בתפקידי כאוזן הגיבורה! גדלת מאז
הפעם האחרונה שהתראינו – אבל למרות כל השינויים, המבט העלוב
בעינך לא חלף."
"ארטון, מי זה האיש הזה? אתם מכירים?" גראנום הביט בהם בבלבול .
"כן זה –" ארטון החל לדבר רק כדי להיקטע במיידיות.
"שלום לך, אני טראסוס קזיילור. אוזן הגיבורה השישית ומי שהיה אחריי
על ארטון בשהותו בבית היתומים." הוא התקדם כלפי גראנום בעודו
מושיט את ידו, על פניו חיוך רחב ידיים.
גראנום הביט בחברו, ארטון הסיט את ראשו והסתכל על מרצפות הרחוב
בדממה.
"כ -כן. נעים לפגוש אותך, אני גראנום פורג'ן – חבר של ארטון וקולגה שלו
בצבא האפור."
"המ – קולגה מהצבא? כל הכבוד לך על שמירת רצון הגיבורה." מבטו נע
אל ארטון.
" – ועל שמירה על הנשמה האבודה הזו מלגרור אנשים אל התהום שבה
הוא נמצא."
גראנום זז אחורנית בציפייה לפרץ האלימות הקבוע של חברו – אך מבטו
עדיין היה כלפי הרצפה בעודו שותק.
"ארטון הוא חייל מצוין – אנחנו בדיוק בדרך ל -"
ארטון קטע אותו בפראות והביט בטראסוס במבט שגראנום לא ידע שהיה
מסוגל לעשות.
" – היינו בדרך לפגישה בנוגע לקידום שלי! אני חייל ביחידת לוחמה
מתקדמת אחריי הכל!"
פלאק!
ארטון לקח צעד לאחור והרכין את ראשו בשנית , לחיו אדומה וכואבת
מהסטירה שקיבל.
"ילד טיפש שכמוך! אתה יודע מצוין שהגיבורה אוסרת על קטיעת דברי
מאמיניה!"
"א-ארטון!" גראנום הביט בכעס בטראסוס.
הוא החזיר את מבטו לחברו, מצפה לתגובה – אך ראשו נשאר ירוד.
"אני מתנצל על החוצפה של הנשמה הטועה הזו, אפילו אחריי עשרה
מחזורי מעגלים תחתי הוא עדיין נשאר חמום מוח."
"אם הוא היה תחתיך – איך אתה יכול להתנהג אליו ככה? אתה לא אחד
מאוזני הגיבורה…?" מול חזותו של האיש שמולו גם גראנום מצא את
עצמו מסיט את מבטו.
"על מה אתה מדבר? בדיוק בגלל שאני אחד מאוזני הגיבורה – אני חייב
להביא את הנשמות הטועות אל הדרך הנכונה!" טראסוס פתח את ידיו,
נוכחותו הרגישה רמה אף יותר וחיוכו הקודם לא השתנה.
"זה למה אף פעם לא הצלחתי להישאר בהרצאות שלכם. ארטון – שנלך
לפגישה?"
חברו הנהן בשקט ונעמד מאחורי גבו – כל שיכל הוא להביט בו בשוק.
האם האיש שלצידו הוא חברו ארטון?
הוא תפס בידו והחל למשוך אותו אל תוך ההמונים כאשר לפתע הוא חש
בכוח מתנגד.
ידו של טראסוס אחזה בזרועו השנייה של ארטון בעוצמה שלא היה מצפה
לה מאיש כנסייה.
"ארטון. שמחתי לראות אותך, אני מקווה שהפגישה הקצרה שלנו עזרה
לך קצת להיזכר מה באמת חשוב."
ארטון לא השיב. ברגע שטראסוס שחרר את ידו הוא פשוט הצטרף אל
חברו – יחד הם החלו להתרחק מהאיש הלבן.
הם התקדמו בדממה אל אזור הפגישה, מבטו של ארטון לא שינה את
מקומו למרות מעבר הזמן.
ניסיונות ההסחה שלו פסקו גם כן, כל שעשה הוא ללכת כנוע קדימה.
"ארטון… הכל בסדר? אתה רוצה לדבר על מה שקרה?"
למשמע שמו ראשו קפץ, הוא הביט בגראנום בעיניים ריקות מתוכן.
"הכל בסדר. אין לך מה לדאוג, פשוט אין לי כוח לפגישה המטופשת של
טריאן."
"אתה בטוח? אתה לא נראתה כמו עצמ-"
"הכל בסדר."
"הבנתי… אז תדבר איתי כשאתה רו-"
"אמרתי לך שהכל בסדר אז הכל בסדר!"
מבלי אזהרה מוקדמת, הוא דחף את גראנום והחל להתקדם במהירות
כלפי הפגישה – משאיר את חברו מאחור.
גראנום הביט בגבו המרוחק של חברו והניח את ידו על המקום שבו ארטון
דחף אותו.
"אאוץ', זה כאב…"
ארטון לקח נשימה עמוקה ואחז בידו הרועדת – מולו היה מבנה אבן גבוה
ורחב ידיים , חסר פרטים וחסר אישיות .
"אני מבין למה טריאן העבירה את המשרד שלה מהמקום הזה – הוא
משעמם לחלוטין."
דלתות העץ השמיעו חריקה כתגובה להפעלת כוחו הפתאומית.
הוא נכנס פנימה במהירות. פנים המבנה היה משעמם כחיצוניותו, קירות
אבן חסריי חיים – הפרט היחידי שעיטר אותם היה לפידי שמן,
הטכנולוגיה המיושנת ביותר בספר.
במרכז החלל היה שולחן עץ רחב ודיים שסביבו כ12 כיסאות . כחמישה
מהם היו מאוכלסים באנשים שחזותם הייתה משעממת לא פחות –
מפקדי הטירונים תחת טריאן.
מבט חלוף מצד שלושה מן המפקדים עבר עליו מיד לאחר שנכנס, עוד
לפני שהספיק להתיישב שיחתם חזרה לסדרה.
"שמעתם על המקרה המסתורי של כפר קונוא בצפון? " מפקד כתום
שיער מהשלושה שאל את חבריו.
אתם לא יכולים לשתוק?
ארטון תמן את ראשו בין ידיו ונשען על השולחן.
"לא במיוחד, מאיפה שמעת על זה?"
"קרוב משפחה שלי קיים יחסי מסחר עם איזה חקלאי מהכפר . הוא בא
ביום הקבוע שלו וגילה מכתשים ענקיים במקום שבו הוא היה – הוא לא
יכל להאמין למה שהוא ראה!"
"וואו! לא נשאר ממנו שום דבר? איזה מפחיד! מקווה שהחולייה שלי לא
תקבל משימה בצפון בזמן הקרוב…"
"כן – אפילו לא מבנה אחד! אפילו הגופות של הכפריים לא נמצאו
במקום! נשארו רק מכתשים. "
תחושה קרירה חלפה על עורפו, הוא הרגיש כיצד שערותיו החלו לסמור.
"מכתשים אמרת? זה נשמע מוכר, שמעת על המקרה של כפר יאמה
מלפני חמישה עשר מחזורים?"
בום! ידיו הכו בשולחן בעודו מביט בשלושתם.
"ע-על מה אתה מדבר …? אתה יכול לצרף מפקד שותף לשיחה?"
הוא דיבר בעוצמה הרבה יותר גבוה משהתכוון אך באותו רגע זה היה
הדבר האחרון שהפריע לו.
"הא? מי אתה בכלל? האחד החדש שטריאן הזכירה פגישה קודמת?"
המפקד כתום השיער הסתכל עליו בבלבול והחל לדבר – נראה שהוא
היה המרכז החברתי של קבוצתם הקטנה.
"ב בקשה – תגיד לי על מה אתה מדבר." הוא הקיא את המילים מפיו, כל
תוכנו הסתחרר.
"מה הוא רוצה טאג-" החל לומר אחד מחבריו – רק כדי להיקטע בחדות
על ידי טאג המחויך .
"בסדר מפקד חדש, אשתף אותך – מה תיתן לי בתמורה?"
"מה הכוונה?"
למה דווקא עכשיו? בבקשה תראה לי שאני טועה.
"כסף, אולי איזו אחות נחמדה שמחפשת בן זוג – דברים שכאלו, אני לא
מדבר סתם."
בלעכס – איש מגעיל. קדימה, תהיה מאיים – כמו שאתה תמיד עושה.
"מה, מה אתה אמרת עכשיו?" כל חדר הכינוס רעד לצליל קולו. המפקד
כתום השיער קיפץ לאחור עם צווחה קלה.
"אני – אני סתם התלוצצתי, ז- זה כל מה שזה היה – התלוצצות בין
חברים!" הוא התקרב אל ארטון ותפח על גבו שוב ושוב, לאחר מספר
רגעים ידו נתפסה .
לאחר נשימה עמוקה הוא הסתכל על פניו של "חברו" החדש וניסה
לחייך.
אני מתחנן – אל תאריך את זה יותר.
"זה בסדר … רק בבקשה – תגיד לי על מי דיברתם ."
"ד -דיברנו על המקרה של כפר יאמה – הוא היה כל מה שיכלו לדבר עליו
מלפני חמישה עשר מחזורים!"
אש, מוות וכאב. הוא כבר הרגיש כיצד הקיא עולה במעלה גרונו.
הוא הרגיש את היובש על שפתיו, הוא שמע את הצרחות וראה את העשן
– לרגע אחד זה היה כאילו חזר להיות הוא בן השש.
אנחנו תמיד נהיה איתך.
הלוואי הייתם צודקים , אתם בוגדים בדיוק כמו כל השאר.
"כן."
"אז בדיוק דיברנו על מקרה דומה – כפר קונוא נעלם כאילו הוא מעולם לא
היה קיים , כל מה שנשאר מאחור אלו מכתשים."
יד לאחר שכתום השיער סיים את המשפט חבריו קפצו אל השיחה כאילו
ארבעתם היו חברים משכבר הימים.
"זה נשמע מאוד דומה למה שהיה בכפר יאמה בזמנו! אני חושב שזה
מקושר – בטח איזה משוגע מתלמידי סולמג'ן היה אחראי על שניהם!"
"כן – כן! זה חייב להיות קשור! אבל איזה מפחיד זה – אתה לא חושב?"
בשם המונרך האפל! למה דווקא עכשיו!
"…" ארטון ישב במקומו משותק, כל גופו רועד ללא שליטה בעוד
שנשימותיו נעשו כבדות.
" האם האחד הזה בסדר ?"
"כן – האחד הזה בסדר…" הוא ענה בחיוך מאולץ.
"על מה אתם מדברים שם? משהו מעניין?" שני המפקדים הנוספים
בחדר לקחו את כסאותיהם והיישבו ליד החבורה.
"כן – אבל ממה תית ן לי בתמורה למידע?" טאג שאל בשמחה.
ארטון זיהה את ההזדמנות והתרחק מהקבוצה – מרכין את ראשו על
השולחן וסותם בכוח את אוזניו.
לפתע הוא הרגיש משיכה קלה בחולצתו, אחת מוכרת.
"גראנום."
"שלום גם לך ארטון, זה לא היה מנומס איך שעזבת אותי מקודם."
ארטון תפס את ידו הרועדת ולקח נשימה עמוקה.
"אני מצטער, הייתי צריך זמן לעצמי."
"ניחשתי שזה משהו כזה – ההתנצלות התקבלה!"
לפתע הוא הרגיש תחושה קרה על צווארו, כאשר הסתכל על חברו הוא
הבין מה היה מקורה – שני בקבוקי משקה קרים.
"חשבתי לקנות משהו נחמד לפני הפגישה, איזה חבר טוב אני – הא?"
הוא לקח את הבקבוק מידו של גראנום וסדק של חיוך הופיע על פניו.
"כן, אתה באמת חבר נהדר." כל שיכל למשול בעצמו הייתה לחישה.
"אמרת משהו?"
"שום דבר – איש נהדר וקדוש שכמוך."
"גם פעם אחת אתה לא מסוגל להחמיא לחבר המקסים שלך? בו הו – אני
בוכה."
גראנום משך כיסא והתיישב לידו בעודו לוגם מבקבוקו.
ארטון התיישר ולקח לגימה גם הוא.
"מה זה הדבר הזה? זה חריף ומתוק!" הוא אמר בעודו יורק את המיץ
בשוק.
"אני דווקא מוצא את זה לנחמד, זה זיקוק התמצית של קקטוס חדש
שהתגלה במדבריות של הדר -"
הדלת נפתחה בבת אחת, הוא מצא את עצמו בולע את רוקו בקול.
"ארטון! כל הכבוד שעלוב כמוך טרח להגיע – לא ראיתי אותך מאז
ההתרפסות שלך אצל טורגים!"
שיערה הלבן שאין מקביל לו בכל ווארוקל התנפנף ברוח הקלילה של
הרחוב. פגיונה הלבן והמרשים – שופץ במהירות מפתיעה ונח על מותנה,
עכשיו עם מילים קדושות חרוטות על להבו .
"…"
"מה קרה? המכות שהרבצתי לך בפעם הקודמת מקשות עלייך לדבר?"
"שלום גם לך הלדיין…"
"שלום לך הלדיין!" גראנום הצטרף אליו בשמחה.
איך אתה יכול לאהוב את השדה הזו?
"שלום גם לך גראנום! איזה יופי שיש לפחות מפקד אחד ששווה משהו
כאן."
"היי!" טאג הרים את ראשו מהשיחה שבה היה.
"מה היה הדבר האחרון המרשים שעשית טאג? שום דבר , אתה בקושי
מעל רמת טירון."
" הלדיין, אני חושב שזה לא מנומס – טאג עדיין מפקד ."
פניו של טאג הוארו לנוכח הגנתו של גראנום.
"- אפילו אם הוא לא כל כך מרשים."
טאג קרס על השולחן, שני חבריו שקשקו אותו בפאניקה.
הלדיין התיישבה ליד גראנום ושלפה את הלהב מחגורתה בגאווה.
" תסתכל על זה, היום בבוקר טורגים סיים לשפץ לי אותה! "
גראנום הביט בלהב כאילו הייתה תינוק שרק נולד, עיניו התרחבו
בהתלהבות.
"כ -כ -כמה בשם המונרך שילמת על זה?!" הוא כבר כמעט החל לרייר.
"זה עלה לא מעט, אבל הלהב הזו מאוד חשובה לי – מגיע לה את הטוב
ביותר."
הוא הושיט ידו כלפי הלהב כאילו לא הייתה בשליטתו. הלדיין הרחיקה את
הלהב בזריזות – על פניה הבעה כעוסה.
"א-אני מתנצל, לא חשבתי על זה…" גראנום הרכין את ראשו בבושה.
" הכל בסדר, אני לא הייתי צריכה להגיב ככה – אתה יכול לגעת."
ראשו של גראנום קפץ בשנית בעודו מלטף את הלהב הלבנה בתשוקה.
"ממה זה עשוי?? אני לא חושב שאי פעם נתקלתי בחומר הזה."
"גם אני לא יודעת, אבל במשך העשור שהיא ברשותי הלהב לא נסדקה או
דרשה שיוף – כנראה שהיא נעשתה בשיטה שלא מוכרת בווארוקל , אולי
של פולש שנפל בקרב?"
"וואו! לא חשבתי איי פעם שיש לממלכות העלובות שמסביב משהו
להציע, אולי אני צריך לבקש מטריאן אישור לצאת מגבולות הממלכה?"
"הייתי מציעה לך שלא, היצורים שבממלכות יורני וקראס אוהבים לאכול
את בשרם של בני כסייפר ."
"ברר – במחשבה שנייה אני חושב שאתאפק, בכל מקרה אנחנו לא
צריכים את הטכנולוגיה העלובה שלהם."
גראנום עמד לשאול שאלה נוספת אך באותו רגע נפתחה הדלת פעם
אחת אחרונה. ידה השרירית של טריאן פתחה את כניסתה לחדר,
מאחוריה סגנה ושלושת המפקדים הנוספים.
"קדימה! נהניתי מאוד מהשיחה אבל עכשיו צריך לעבוד – נמשיך אותה
במסבאה, בסדר?"
שלושה הנהונים וחמש חריקות כיסא – הפגישה החלה.
"שלום לכולכם! איך אני שמחה לראות אתכם גם הפעימה הזו, בואו
נתפלל לאלבדו הקדושה וכל זה על שכולכם חיים."
"אף אחד לא מתפלל פה המפקדת – אני צודק?"
ארטון הרים את ראשו והביט בדובר. מפקד שחור שיער ושזוף בשם כרום ,
הוא זכר אותו מאמן את קבוצתו עוד מאז שהוא עצמו היה טירון.
להיות מפקד ניצחי – האם זה הגורל שנגזר עלי?
"אני מבינה. אף אחד לא מעוניין להתפלל? ארטון?" טריאן הסתכלה אליו
במבט מתגרה – אפילו בפגישות היא לא עוזבת אותו.
"אני מעדיף שתתלי אותי בתור בוגד."
גררר, הנהמה מכיוון הלדיין גרמה לשערות ידיו לסמור.
"בסדר, בסדר – אז אין צורך בתפילות." היא אמרה בעוד שקמה מכיסאה
בדרמטיות עם חיוך שטותי.
נראה שמצאתי את בית הגידול של השדה, זה כאילו היא נולדה לעשות
שטויות מול חבורת טיפשים.
"אז זה מוביל אותנו – הפגישה של היום היא לשתי מטרות, הנחיות לזמן
הקרוב והכרות עם המפקד החדש – למרות שנראה שארטון עשה את זה
בלי שביקשתי ."
"…" כל שיכל לעשות הוא לקלל בשקט ולטמון את ראשו בין ידיו.
זה ממש לא הזמן כרגע טריאן – תקראי את הסיטואציה.
"ארטון היה ביחידת הלוחמה של המפקד קווארצו אבל לאחר מחשבות
רבות החלטתי להעביר אותו לכאן – אני מצפה שתכבדו אותו ות למדו
אותו איך הדברים כאן עובדים."
בלי לחכות כל המפקדים הנהנו בראשם יחד, אפילו ארטון מצא את עצמו
מצטרף א ל הרוב.
" תוכל לספר לכולם כמה דברים על עצמך לפני שנמשיך?" היא פקדה
עליו במסווה של שאלה.
"כן. אני ארטון – אין לי שם משפחה. הדברים האהובים עלי הם לאכול
ולהרביץ למי שמגיע לו – מרוצה?" הוא אמר בעודו מחייך בציניות.
פניה החלו להאדים בעודה מהנהנת בנחרצות – חיוך מזויף על פניה.
"תודה רבה לך ארטון! כולם למחוא לו כפיים! ארטון הוא המפקד של
חולייה 12 החדשה!" היא אמרה בקול רם למדי ומתוק להחריד.
"טוב, לאחר שכולכם הכרתם את ארטון הגיע הזמן להתחיל בפגישת
הפעימה! אני הולכת לתת לכם את הנחיות ההתנהלות לפעימה הקרובה
ולאחר מכן יהיה זמן לשאלות."
"כן המפקדת טריאן!" כולם אמרו פה אחד, נוגעים בסימן החרב הירוקה
שעל פלטת החזה שלהם עם שתי אצבעות.
טריאן נשענה על הלוח שמאחוריה והחלה לדבר.
"אני שמחה לבשר שאין הרבה דברים מרגשים לדבר עליהם, נראה שמצב
הממלכה מספיק יציב כדי שלא יצטרכו לערב את יחידות הטירונים –
מלבד משמרות הסיור בקיהיון אין לנו מה לעשות."
ארטון הסתכל סביבו, מסיבה לא ברורה כחלק גדול מהמפקדים נראו
טרודים.
הפקד כתום השיער עמד להרים את ידו אך נעצר על ידי קולה של טריאן.
" – אני מנחשת על מה כולכם חושבים, עוד לא מצאנו את תלמיד סולמג'ן
שהמפקד גריי זיהה פעימה שעברה. אני רוצה שתדעו שהטובים ביותר
מאיתנו עובדים יום ולילה על מנת למצוא אותו לפני שיעשה נזק."
מחשבותיו של ארטון מיד העלו את הבחור במסכת המתכת – קאשר.
פעם הבאה שאראה את הפרחח הזה אני בוודאות אגרום לו לד –
"הבעיות הולכות ומתרבות – אתם לא חושבים?" טאג הטיח את אגרופו
בשולחן עם הבעה מרוצה.
"על מה אתה מדבר חייל כפוי טובה שכמוך? נפגעת עד כדי כך מהשיחה
של שלושתנו מקודם?" פניה של הלדיין החלו לזעוף.
"ל -לא…! כולם יודעים על מה אני מדבר. כפר שלם נעלם מהמפה
והמפקדת המקסימה שלנו לא אומרת מילה?"
ארטון שוב מצא את עצמו מתקשה לבלוע את רוקו, מבטו נע באיטיות
כלפי טריאן – מבטה היה יבש.
לאחר אנחה קלה היא החלה לדבר. "טוב, אז אני מניחה שאין טעם
להכחיש את זה – כמו שטאג אמר, כפר שלם נעלם מהמפה בפעימה
האחרונה – הצבא האפור חוקר את זה."
ארטון ניסה לדבר אך כל מה שהרגיש הייתה הצריבה בגרונו.
"זה כל מה שיש לך לומר? איזו מפקדת עלובה את . החיילים שלך
דואגים!" טאג המשיך במבט מסופק.
הלדיין זינקה ממושבה, אגרופה מכוון לפניו של טאג שקיפץ לאחור
בבהלה.
למרבה הפתעתם המשותפת אגרופה נעצר, ידה של טריאן חסמה אותו.
"הלדיין. התנהגות שכזו לא מקובלת בתור מפקדת."
"א-אבל את ראית איך הוא מדבר אלייך המפקדת! איך את יכולה לומר לי
שזה מקובל?!" היא הרכינה את ראשה – כל מה שארטון ראה הוא ידה
הרועדת.
"אני לא יודעת יותר ממך על הנושא, הוא טרי לחלוטין ולצערי אין לי עוד
מידע שאוכל לספק – האם זה מקובל חייל?"
היא הביטה בו במבט שנראה כאילו עומד לפוצץ את החלל. דוחפת עם
ידה את הלדיין בחזרה אל מושבה.
"את מפקדת כל המחוז הצפוני של קהיון, אתה חושבת שאנחנו
טיפשים? מה הסמל הזה אומר לך!" טאג עטה על פניו מבט נעלב, ידו
נגעה בלהב הירוקה שעיטרה את שריונו.
נים שמנמן התבלט בצד ראשה של טריאן.
"כמו כולם כאן – הסמל הזה מהווה את הרצון שלי להגן על ווארוקל מכל
סכנה. המקרה כל כך רציני שהוא נחקר על ידי הדרג הגבוה ביותר של
הצבא. יש לך עוד שאלות שיעכבו את הפגישה טאג?"
"ל -לא, אין לי…"
טאג התיישב ליד חברו ונשען לכיוונו.
"טריאן הזו, חיכיתי מעגלים שלמים בשביל סיפור מטופש שיהיה מספיק
טוב כדי להביא לי קצת כבוד – מי העלובה הזו חושבת שהיא!" הוא לחש
באוזנו.
ארטון הביט בהם במבט מלא שנאה.
"לא נורא, תחכה עוד קצת ובטח עוד כמה כפרים יושמדו. כולם יקשיבו לך
אחר כך."
הבנתי, אז לא מגיע לכם לחיות.
"כן, אם המזל יקרוץ לי זה יהי -"
ארטון תלש את חרבו מנדנה והניף אותה בכל כוחו אל גרונו של טאג.
עוד לפני שהספיק להגיב צליל נקישת חרבות נשמע, הוא הועף אל הקיר
– מפיל את כל הכיסאות שבדרכו.
טריאן עמדה מעליו עם חרב שלופה, המבט בעיניה היה כמו של מפלצת
– קר ומנותק.
"אתה לעולם לא תהיה ממושמע – הא? לפעמים אני שואלת את עצמי
למה אני אפילו מנסה."
טאג עמד מאחוריה במבט המום, שתי ידיו לפתו את צווארו.
כל מה שארטון עשה הוא לשחרר את חרבו על רצפת החדר ולהרכין את
ראשו לאחור.