הערפדים של ג'ורדון (שם זמני, אשמח אם תציעו רעיונות לשם) – פרק 1

פרק 1: פיילוט
– נקודת מבט ג'ורדון –
כל הכיתה שומעת כבר את הטקטוקים של השעון המעוגל עם המסגרת השחורה מעץ, מחכים. מחכים לצלצול שיכה באוזני כולם ואף תלמיד לא יחכה אפילו לא רגע אחד ויפצח בריצה יחד עם תיקו היישר מן הכיתה אל מחוץ לבית הספר.
בכל זאת, סוף שנה ט', סוף חטיבת הביניים. וכנראה גם ההתחלה החדשה שלי בניסיון להשתלב יחד עם ה'מקובלים.' המחוג מצביע על שתיים עשרה, והמחוג הקטן יותר מצביע גם הוא על שתיים עשרה. "תהנו בחופש-" המורה אמרה, מזיזה את משקפיה הלבנות המלבניות ופורמת את הקוקו המתוח שלה. וכמובן שהצלצול קוטע את דבריה. מיד כולם רצים מיד הכיתה, חלקם שמים את הכיסאות על השולחן וחלקם פשוט רצים בחוסר נימוס. "גמרנו את הביניים!" קרא חברי הטוב ביותר, פטריק.
לא התרכזתי בו, התרכזתי בה. ברייצ'ל. הנערה שאני מאוהב בה מכיתה ז' זאת עם השיער הג'ינג'י המתולתל והעיניים הכחלחלות היפות להפליא ועם השפתיים האדומות הדקיקות.
"שוב?" שאל ונאנח, נענעתי את ראשי בקצרות מספר פעמים במהירות והבטתי בו, הוא היה נער דיי שרירי עם שיער מגולח בצבע חום בהיר, עיניו היו כחלחלות ושפתיו דקיקות ומעט יבשות.
"שוב מה?" שאלתי,
"הקטע הזה עם העיניים" הוא הצביע על העיניים שלו,
"איזה עיניים?" שאלתי שוב, הוא לקח נשימה עמוקה.
"לא חשוב."
"מוכן לצאת מכאן סוף סוף?" שאל פטריק, מחייך אליי בצפייה להתחלת החופשה. "אני אשים רק את הספרים בלוקר ואני מגיע, תחכה שתי דקות." הרמתי את שתי אצבעותיי על מעט להדגים לו שזה יהיה רק שתי דקות. 'קדימה, קדימה' חשבתי לעצמי, עולה במדרגות במהירות ומתקרב אל הלוקר האפור עם השריטות עליו.
הגעתי למולו 'ולהפתעתי' גיליתי שיש שריטה נוספת על הלוקר שלי. עוד 'מתנה' מהבריון הראשי, כריס.
הכנסתי את המפתח אל המנעול וסיבבתי אותו לצד ימין, קול פתיחה נשמע לאחר כמה שניות והכנסתי את כל הציוד שלי לתוכו, הוא היה דיי ריק מה שנתן לי מיותר מקום להכניס את הספרים.
לפתע שמעתי את המקל של המטאטא נופל על הרצפה ונוקש בה בהפתעה, ממש כמעט קפצתי ממקומי מרוב בהלה.
הבטתי למקום ממנו הופק הרעש וראיתי שזה רק המטאטא אז נשמתי לרווחה. החזרתי את מבטי בחזרה ואז זה קרה. הרגשתי תחושת חנק בגרוני, ניסיתי לגעת בגרוני אבל הרגשתי קור עז. לא הספקתי בכלל לקחת נשימה לפני שהוא התחיל לחנוק אותי.
אני מאוד מקווה שזה לא כריס.
הוא גרר אותי לאחור אבל הצלחתי להשתחרר מהאחיזה שלו בדיוק שהוא התכונן להדק אותה. הסתובבתי מיד לראות מי זה היה אבל כל מה שיכולתי לראות הוא רק גוף, גוף של אדם. דיי גבוה. לפתע הגוף נהפך לטשטוש ואז הרגשתי את הכאב החזק ביותר שהרגשתי אי פעם,
כאילו דקרו אותי בגרוני מספר פעמים, אך עדיין זה מרגיש כאילו כבר הרגשתי זאת בעבר. רגליי לא יכלו להרים אותי עוד ונפלתי על הרצפה, הכול נהיה ממש מטושטש והחל לזוז בצורה בלתי הגיונית.
ואז כל מה שראיתי היה שחור ככה.

"הוא מתעורר!" שמעתי קריאה מעליי, הרגשתי דיי חלש אך שמיעתי הייתה מצוינת. ידיי בקושי יכלו לזוז ובקושי שלא נדבר על הנשימה הכבדה שלי. -"מה זה, מה הולך פה?" שאלתי חלושות,
"בקרוב הכול יגמר." שמעתי את אימי, פקחתי את עיניי היא ישבה לצידי ואחזה בידי. מלטפת אותה עם האגודל שלה, עיניה היו כחלחלות כשלי ושפתיים דקיקות אדומות. שיערה היה בצבע בלונדיני והיא חייכה אליי חצי חיוך שמנסה להסתיר רגש אחר. מהיכרות עם אימי הייתם יודעים שהיא כבר עצובה או מדוכאת.
"…אני יודע טוב מאוד את הסיכונים." שמעתי את הקול של אבי, קול מחוספס ועמוק. אבל הוא לא היה בחדר, אני דיי בטוח שזה חדר של בית חולים. ולא בגלל המיטה הלא נוחה, אלא בגלל מכונת פעימות הלב המציקה.
הבטתי דרך החלון, הראייה שלי התחדדה ויכולתי להביט טוב יותר מבעד לחלון מאיזו שהיא סיבה. כנראה נתנן לי איזה שהוא תרופה או משכך כאבים והוא בהחלט משפיע. אבי היה במסדרון, מתהלך ומדבר בטלפון.
"תאמין לי פורטר, אני יודע מה אני עושה." הוא אמר אל הטלפון, הוא התהלך סביב המסדרון כולו לחוץ ומזיע. "ג'וני?" שאלה אימי, הבטתי מיד בה. "הכול בסדר?" שאלה
הנהנתי קצרות ושאלתי "איפה אבא?"
"הוא פה במסדרון מדבר עם הרופא שלך." למה שהוא ידבר עם הרופא שלי בטלפון? ולמה שהוא יגיד שהוא יודע את הסיכונים?
"הם פתחו פצעים ישנים ושנינו יודעים זאת." הוא אמר, הפעם לא יכולתי להביט בו כדי שאימי לא תחשוד בי יותר מדיי. "אני אלך לדבר עם פיטר, הוא ימצא את הוינרין המטומטם הזה שנשך את הבן שלי למטרת רעב והוא יטפל בו. ואם לא, אני אפתח במלחמה שוב." קולו היה דיי מבואס, כאילו הפורטר הזה שכנע אותו שלא לעשות את מה שהוא רצה לעשות.
'וינרין? נשך למטרות שובע?' חשבתי לעצמי.
"מה קרה לי?" שאלתי, אימי השפילה מבט ואמרה "תקף אותך סוג של חיה. אין לנו מושג איך היא נכנסה לבית ספר ואנחנו נתבע אותם על כך ו.." היא הידקה את אחיזתה אבל איבדתי ריכוז כבר.
היא משקרת, זה היום הראשון שתפסתי אותה משקרת לי, ולא פעם אחת. אלא פעמיים.
ואני אגלה מה הסיבה ומה באמת קרה לי.