העץ שיודע

אני מסתכל על העץ ההוא, שעומד לו בחוץ, שענק בגודלו, מרהיב את כל צופיו. פעולותיו מועטות מאוד ורצונותיו אינם ידועים, אך ידועה העובדה הבאה: אין הוא מביא אלא חדש.
לפני זמן מועט, היה לי האומץ, לאדם הקטן שכמוני, להתקרב למדהים שבמדהימים ולמוערץ שבמוערצים, ולנסות להבינו. להבין את יעודי, היעוד שנאמר לי, העץ יודע. יודע הכל.
העץ לא דיבר, אבל הייתי קרוב אליו, כעשר מטר מרווח בינינו. המרווח הזה, הוא כלום לעומת האורך של העץ, נראה כי כמעט ונוגע בשמיים, חוצה את העולם, מרחיב את האופק, שובר את האמיתות.
עצים מדברים. זו עובדה ידועה, ידועה בכל רחבי תבל – אז כמובן שבמקום המחייה הקטנטן שלי, חסר הפואנטה, ברור שגם אליו תגיע העבודה, שעצים מדברים.
ובחורשה, יש עוד כמה עצים. אין אלה עצים גדולים, אבל אלה עצים קטנים לעומת העץ הגדול, המדהים והמוערץ. ואני הולך על הגבוה ביותר, על העץ שלא ידעתי, לא ידעתי אם יענה לי.
ואני שואלו, "מה יעודי? מה מטרתי?"
והוא לא עונה.
ואני מנסה להתקרב אליו עוד, מתמודד עם הפחד. ושואל שוב, "מה יעודי? מה מטרתי?"
והוא לא עונה.
ואני מתקרב ומתקרב, כבר כמעט ונוגע בו, והוא לא עונה. לא מגיב. אף לא עלה נפל. ואף לא ענף זע. הוא נשאר במקומו, לא משנה הבעתו.
"ואם אשאלך למטרתך, ליעודך, תענה?"
ועלה נופל. הוא נופל, אך אין באפשרותי לתפוסו, הוא מהיר מידי, מהיר יותר מהרוח – אין זו הרוח שמניעה את העלה, הוא מהיר, מהיר יותר מציפור – אף יותר ממהירות נפילתו של גוזל מקנו.
העלה לא נופל מטה, הוא זע הצידה והצידה. והעץ מת.
אבל העלה! הוא עוד חיי! נשאר בו מעט מן החוכמה שבעץ המוערץ, והוא נוחת על רגלי עץ גדול אחר. עץ לא מוערץ. לא מדהים.
העץ הזה, לימים, ילמד מהעלה. והוא ילמד אותי. הוא מלמד אותי, כבר שנים כה רבות, נער טיפש שכמותי, מלמד אותי את יעודי.