העיר ללא צבע.

חיוך, דמעות, יד מאוגרפת. שנאה, עצב, שמחה. עולם שבו דברים כאלה נצבעו בצבע חדש שאף פעם לא נראה. יד נשטמת ונשימה שנעלמת, ואני כאן אחראית, אני כאן המוות, אני זו שצבע אתכם מחדש. שמי כבר ממזמן נשכח וכולם קוראים לי אותו הדבר, סיכון של זהותי כבר ממזמן נעלם ואני אפילו כבר לא נחשבת בת אדם. תרקדו ותצחקו עם שמחה מזוייפת כי מבפנים כבר ידוע שגורלכם קבוע, תמשיכו להחזיק חזק אל הפחד, כי הוא יבגוד בכם ועוד תרגישו את זעמי, על כל מה שעשיתם ועל כל אובדני. רק צבע אחד נשאר בליבי אבל הוא המניע לחיים שלקחתי, הסוף הצבוע בלבן עוד קרוב, רק אל תשכחו אותי, המוות, הצבוע באדום.

הם המשיכו לקרוא לי, הם המשיכו להתסכל בעיניי. מה הייתי אמורה לעשות? הקולות רק העצימו את הרגש שבתוכי. צבעתי אותם בצבע הריק, בצבע ללא חיים. אני הפכתי להיות המוות השחור, ההופך את כל השאר לצבע הריק והלבן. אבל לא הייתה לי ברירה, לא הייתה לי עוד דרך ללכת בה, הם לקחו הכול, הם הפכו אותי למשהו רחוק מבן אדם, ועל כל מה שהם יעשו הם יעונשו. הכתם השחור שמסתובב בניהם לעולם לא יעלם, ותמיד ירדוף אותם, המוות ישאר לידם קרוב, וימשיך להראות להם את הצבע השחור שלו, צבע הפחד, הצבע שבו החזקתי חזק והפכתי לבגדיי, לדבר שעוטף אותי ושומר עליי מכל דבר. אני למדתי להשלים עם הפחדים שלי ולהפוך אותם לנשק, משהו שאף אחד בעולם הזה עדיין לא הצליח לעשות.

בעיר החשוכה הזאת המנהיג כבר מת. הרחובות מסוכנים אבל האנשים הולכים להם שם בכל זאת, בלי חוש סכנה. האנשים איבדו את השפיות שלהם ממזמן, רק צבועים בצבע השחור והלבן. אך אחד מהם לא הצליח להתגבר על כלום, כולם חלשים ובגדנים, זו המציאות כרגע של אנשים. רק אני הולכת לי בין האיזורים, האיזורים השקטים והמתים, והאיזורים הרעשניים והמגעילים. כל מי שעובר לידי בסופו של דבר ימות. בעולם הזה, הצבעים האחרים כבר מתו, שמחה עצב וכעס כבר לא כאן, אנשים פשוט חיים עם רגשות שקריים ואשליות שהם חיים. אני לא מרגישה רע על מה שאני עושה, הרי האנשים שאני לוקחת את החיים שלהם כבר איבדו אותם ממזמן. לרוב אף אחד לא רואה אותי, וכשרואים אותי מתעלמים ממני, אני טיפוס שמעדיפים להימנע ממנו.

האנשים של פעם לא יודעים כמה מזל היה להם, כמה מדהימים החיים שלהם היו. לשבת על דבר נוח שנקרא "ספה" או לראות אנשים זזים וחיים מהבית במכשיר שנקרא "טלוויזיה"…לראות אנשים כל יום, להתלונן על שטויות, לכעוס, לבכות, לשמוח, ויותר מזה, לעשות את הכול ביחד עם אנשים אחרים. העולם שהיה אז, אנשים רצו עוד, הם היו רצוניים מידי, הם לא הבינו שמה שיש להם כבר מדהים ולא ברור מאליו בכלל. העולם שלנו עכשיו הרוס וריק, אנשים הולכים ברחובות כמו רוחות, ללא שום רגש. יש את האנשים שמתנהגים באשליה כאילו יש להם רגשות, אבל זה רק שקר שהם ממציאים כשהם מחזיקים חזק בפחד. הפחד מרחיק אותם מהריקנות, אבל לא נשאר להם מספיק ממנו כדי להתרחק מספיק מהריקנות, לא כמוני.

אני כל כך לבד, תקועה בחשכה…למה אני לבד?…למה אף אחד לא כאן?..הקול של המחשבות שלי מהדהד בחדר. איך זה שאנשים אחרים רואים את האור אבל אני לא?…אני רוצה לצאת מכאן, אני רוצה לצאת אל האור, למה אני לא יכולה?. את לא יכולה….למה לא?. האור לא טוב, האור יסנוור אותך, תישארי בחשכה ותעטפי אותה סביבך, העולם השתנה, והחושך עכשיו הוא הצד הטוב, קחי את החשכה איתך ולכי, ולעולם אל תסתכלי אל האור.