העיר המרחפת | פרק 1 מתוך 3

מרכבת האש המתינה לו מחוץ לבית רתומה לשישה סוסי להבה. ניסן חשב שהמרכבה מהודרת מדי בשבילו, אבל לא באמת ציפה שיביאו אותו על חמור. הוא תהה לעצמו אם יש לכך קשר כלשהו לייעוד המצפה לו.
באותו לילה לא נרדם איש בכפר. אנשים, נשים וטף נדחקו מחוץ לביתו של ניסן, מבקשים להתקרב עוד ועוד אל המראה שלא מן העולם הזה. בני הכפר כבר זכו לראות בעבר הלא רחוק מעט מכבודו של המושל הקשיש, אך מרכבת האש הייתה מעבר לתפישתם המוגבלת של הכפריים.
שני אנשים לבושי לבן המתינו לו משני צידי המרכבה, תווי הפנים שלהם מטושטשים, והבעתם אדישה וחסרת רגש. אחד מהם הושיט יד לתמוך בו וסייע לו להיכנס אל המרכבה. ניסן התמקם בנוחות על הספסל הרחב והמתין.
בני משפחתו היו המראה האחרון שנחקק בזיכרונו מכפר ילדותו. אימו החבוקה בחיקו של אביו, ממררת בבכי, יודעת כי לא תזכה לראות עוד את בנה, ואביו המשתדל לשמור על ארשת פנים חתומה, אף שניסן הצליח לזהות דמעה זעירה בזווית עינו.
כשמרכבת האש הייתה רחוקה דיה, ואורות הכפר נדמו כגחליליות באפלה, החלו הסוסים להתרומם מעל הקרקע. אף שרכב במרכבת אש, היכה אוויר הלילה הצונן בפניו כשריחפה המרכבה אל מעבר להרים הגבוהים. לא חלף זמן רב והם היו מעל לעננים. הירח זהר בשלמות מעליהם, מורה את הדרך אל העיר המרחפת. הטיסה הייתה ארוכה ושקטה. פסיעות הסוסים באוויר לא השמיעו כל רחש, ושני מלוויו הלבנים לא השמיעו הגה, ותרדמה שלווה השתלטה עליו.
כשהתעורר, נפקחו עיניו למראה מרהיב. עיר זהובה זרחה לפניו תחת ירח כסוף, מרחפת מעל עננים אפלים ברום הרקיע. צריחי מגדלים הזדקרו למרום לצד כיפות זהב המסתתרות מאחורי חומה גבוהה ורחבה. קשתות אבן מחופות נחושת חיברו בין גגות בניינים. גשרים ארוכים, מקומרים ורחבים גישרו בין חלקי העיר, ומתחתם זרמו בנחת נחלים שמימיהם החזירו את אור הלבנה.
המראה שריגש יותר מכול את הנוסע היה אותם מאות תושבים שמילאו את חומות העיר ורחובותיה. הגברים עטו גלימות ארגמן מעוטרות אבני חן מנצנצות, ואילו הנשים לבשו שמלות מקושטות וענדו שרשראות זהב. את ראשיהן עיטרו נזרי זהב, ונטיפות זהב נטפו מתנוכי אוזניהן. עיני האנשים בהקו באור יקרות, מביטים בכמיהה אל מרכבת האש הקרבה לאיטה. הם נופפו בידיהם בממחטות רקמה וקראו קריאות ברכה לעבר הנוסע בשפה שלא שמע מימיו, ובכל זאת הבין היטב.
מרכבת האש צללה לעבר שערי העיר. דלתות הארזים הכבדות והעתיקות נפתחו לפני סוסי האש בלי קול. מאחורי הדלתות ניצבו שתי שורות של משמר כבוד. חיילי ראווה שמימיהם לא טעמו טעם קרב, מעוטרים ומקושטים בבגדי רהב, יצאו לקבל את פניו.
אנשי השמיים הנרגשים עמדו מצידי הדרך הראשית, מברכים את הנוסע ומטילים לעברו רצועות נייר בשלל צבעים בעוברו ביניהם במרכבת האש. הדרך הובילה אל הארמון הגבוה שניצב בלב העיר המרחפת. בשערי הארמון קיבלו את פניו עוד תריסר חיילי ראווה, מכובדים למראה אף יותר מחבריהם שבשער העיר.
מרכבת האש נעצרה בכניסה לארמון. שני מלוויו לבושי הלבן קמו ממקומם בפנים אדישות ופתחו למענו את דלת המרכבה. המלווה שסייע לו להיכנס למרכבה הושיט את ידו לסייע לו לרדת ממנה. הנוסע ירד בזהירות במדרגות המרכבה ועמד על אדמת העיר המרחפת, תוהה לעצמו איך ייעודו יכול להיות חשוב דיו כדי לזכות אותו בכבוד הזה.
קולות הברכה והגיל של התושבים השתתקו לאיטם, ודממה מוחלטת תפסה את מקומם. מתוך הארמון פסע לקראתו המושל. זקן לבן וארוך ירד מפני המושל והגיע כמעט עד קרסוליו. בגדיו הפשוטים של הקשיש היו בניגוד גמור לבגדיהם המרהיבים של תושבי העיר. אך עיקר ההבדל שבינו לשאר הבריות בעיר המרחפת היה המבט העגום שעל פניו.
הנוסע הביט ביראת כבוד במושל העיר. חלף זמן־מה מהיום שנפרד ממנו. הוא זכר את קולו הצלול ואת תבונתו העמוקה והעתיקה. אך אף שהספיק להכירו לא מעט, טרם הצליח להבין את פשר עצבותו. הוא היה מושלה של העיר החזקה בעולם, וככל הנראה, גם האדם העתיק ביותר מכל בני האדם.
המושל נעמד לפניו, הביט בעיניו והניח ברכּות את שתי ידיו הזקנות והחיוורות על כתפיו, לוחש אליו בקולו הצלול, "ברוך בואך, ניסן. ציפיתי לבואך בקוצר רוח. אני תקווה כי הנסיעה עברה עליך בטוב." ניסן הנהן בראשו וניסה לחייך, אך התקשה בכך בשל מבטו של המושל, שנותר עגום גם בשעה שבירך אותו בלבביות.
המושל שחרר את ניסן מאחיזתו והכריז בקול רם, שנשמע עד לקצה העיר, "בני העיר המרחפת מקבלים בברכה את פניו של בעל הייעוד. אלפי שנים חיכינו לבואו, והינה הוא כאן לפנינו. מי ייתן ויאיר ייעודו את פנינו לנצח!" הקהל הנרגש הריע לקול המושל בתשועות רמות.
לאחר דקה ארוכה, שבו כולם והשתתקו. ואז, כאילו עומד לפניהם מנצח נסתר, החלו כולם לשיר יחד המנון שקט, נוגה ועתיק יומין:
שכולה אכולה / למה תבכי
הנואש ליבך / מאשר תחכי
קיצי נמשך / וארך חושכי
הוחלי עניה, / לי עוד מעט, כי
אשלח מלאך / לפנות דרכי
ועל הר ניצן / אנסוך מלכי.
ההמנון הלך והתמשך עוד ועוד, ועיני האנשים הנרגשים נתמלאו דמעות. תושבי העיר המרחפת שרו את ההמנון המלא כאב וגעגועים בלב מאמין ובוטח. ניסן לא היה יכול שלא להתרגש מן המאורע. המושל, שעמד לצידו, שר ככל נתיניו את ההמנון הארוך, אך ניסן חש שההתרגשות אינה מפעמת בו כבשאר השׁרים.
בתום קבלת הפנים המרגשת, הובילו את ניסן אל חדר גדול ומפואר שהוקצה לו בראש הצריח המרכזי שבארמון. ניסן נשכב במיטה הגדולה והנוחה שהוצעה לו, אך דעתו הייתה טרודה. בני העיר שמחו לבואו בשל ייעודו, אך גם הוא וגם הם לא ידעו מהו אותו ייעוד. וכך, על אף העייפות הרבה, התקשה ניסן להירדם באותו הלילה.
ביום הבא, לא זכה ניסן לפגוש במושל. שלושה אצילים קשישים וקשקשנים היו לו למורי דרך, והוא נאלץ לסייר בחברתם שעות רבות ברחבי העיר. לכל מקום שהגיע, יצאו אנשים ונשים לקראתו, ומלוויו הסבלניים הציגו את הנוסע הנכבד לפני כל אחד ואחת מאזרחי העיר המרחפת. את סעודת הצוהריים סעד באולם מפואר במרכז העיר, מוקף סועדים רמי דרג, שרים בכירים ופקידים חשובים.
רק מאוחר בלילה תם היום המפרך, וניסן זכה לשוב לחדרו המפואר. הוא התרחץ ולבש את בגדי השינה המהודרים שהוכנו לו. הוא ידע, שגם הלילה יתקשה להירדם. והפעם, לא רק בגלל התהיות על הייעוד שלו, שכן, משהו נוסף הטריד אותו. במהלך הסיור הארוך, הבחין ניסן, כי משהו משמעותי חסר בעיר הזאת, אך התקשה להצביע עליו. הכול היה נראה מושלם וקסום, יקר ועתיק כל כך. ובכל זאת, משהו היה חסר. משהו חשוב.
בימים הבאים, המשיך הנוסע להכיר את העיר המרחפת. הוא פגש אזרחים רבים, חזה בעושרה ופארה של העיר המרחפת ולמד על חוכמתה העתיקה והעמוקה. ובכל הימים האלה, בעודו תוהה על ייעודו ועל החיסרון הנסתר בעיר, לא פגש הנוסע במושל אפילו פעם אחת.
*
באחד הלילות, כשבוע לאחר בואו העירה, בעודו מתהפך על משכבו, מוטרד ומתוסכל מהשאלות שאינן מרפות ממנו, שמע קול חבטה קלוש בחלונו. תחילה, התעלם מהקול, מניח שהוא נגרם מבעל חיים מעופף שנתקל בחלונו. אך החבטה חזרה על עצמה פעם נוספת, ואחרי כמה רגעים שוב. הוא קם לאט ממיטתו, התעטף בכתונת לילה ארוכה והתקרב לחלון. שלושה סימני שפשוף קלים פגמו בשלמות הזגוגית. משהו באמת נתקל בחלונו שלוש פעמים.
ניסן פתח את החלון והציץ החוצה, נתקל באוויר הקר. פנסי הרחוב של העיר המרחפת האירו את הלילה והתמזגו עם הכוכבים המנצנצים מעל. הוא סקר במבטו את הנוף שמבעד לחלונו. העיר הייתה נתונה בשינה עמוקה. הנוסע היה משוכנע שגם חיילי הראווה ישנים עתה על משמרתם. איש לא ירא מדבר בעיר המרחפת. שום יצור חי לא היה מסוגל להגיע אליה ולאיים על תושביה.
"פסססט…" נשמעה לחישה מלמטה. ניסן הוציא את ראשו מבעד לחלון והביט מטה. תחילה, לא ראה דבר, אך כשהביט טוב יותר, הבחין בכתם מטושטש על קיר הצריח, כמה מטרים מתחתיו, הולך ומטפס לעברו. ניסן הביט בו בסקרנות, תוהה לעצמו איזה יצור יכול להשמיע קול שכזה ולזחול על קירות. השממיות החיוורות שטיפסו על קירות ביתו בכפר הקטן עלו בזיכרונו, אך הקולות שלהן דמו לשריקות או קריאות ינשוף.
הכתם הגיע סמוך לחלונו. יד חיוורת עדינה נשלפה מתוך הכתם המדובלל ונאחזה באדן החלון. ניסן בחן את היד בסקרנות. היא הייתה שייכת ליצור אנוש! היד השנייה לא התעכבה להופיע לאחריה. ניסן זז לאחור בזמן שבעל הידיים השתחל לחדרו.
הכתם היה שמיכת צמר חומה וגסה. קוצים ושברי זרדים היו נעוצים בה, ושוליה היו קרועים. בעל הידיים הסתתר בתוכה.
"למה שלא תגלה את עצמך, אורח יקר, משמיע הלחשושים?" הציע ניסן בידידותיות.
השמיכה הוסטה לאיטה לאחור, ופני נערה צעירה התגלו מתחתיה. עיניה החומות הביטו בו בעניין, סוקרות אותו מראשו ועד רגליו. הבחינה המדוקדקת הביכה אותו, אך הוא לא אמר דבר, ורק הביט בה בסקרנות. אחרי ששבעו עיני הנערה ממראהו, פנו ושוטטו בחדרו עד שנתקלו בשאריות ארוחה קלה שהוגשה לו לפני השינה.
"זה בסדר," אמר לה, "התכבדי, אני כבר לא אוכל הלילה."
הנערה הנהנה בהכרת תודה, תלתליה השחורים מקפצים לצידי ראשה, ומיהרה אל שאריות סעודתו. ואז, בעודו מביט בגבה של הצעירה הנוגסת ברעבתנות בעוגיות הצימוקים שלו, הכתה בו ההבנה.
"איפה כולם?" שאל אותה, "איפה כל הצעירים? את האדם הצעיר היחיד שראיתי בעיר המרחפת מיום בואי הנה! האם אינך מפה? האם את זרה כמוני?"
הנערה הניחה את העוגיות מידיה וקפאה במקומה. "אני זרה כאן," אמרה אחרי שהסתובבה לעברו, "אבל לא כמוך. גדלתי כאן מיום היוולדי. גם הוריי נולדו כאן, וגם הוריהם, וכן הלאה."
"אם את ומשפחתך בעיר מאז ומעולם," אמר ניסן והתקרב אליה, "מדוע את רואה את עצמך זרה כאן?"
הנערה הרימה את ראשה, זקרה את סנטרה והביטה בו במבט יוקד, עיניה החומות רותחות, "לא מאז ומעולם! אבות אבותיי לא נולדו כאן. הם גלו הנה אחרי נדודים, רדיפות ועינויים."
אחרי רגע של שקט, שבה והוסיפה בקול רועד מכעס, "ומיום שבאו הנה, אנו גולים בעיר הנידחת והארורה הזאת!" מיד בתום דבריה, שבה והשפילה את מבטה לרצפה.
ניסן הצמיד לגופו את הכותונת, מתגונן מפני אוויר הלילה הקריר, וניגש לסגור את החלון. "מה פשר הבוז שלך כלפי העיר המרחפת?" שאל אותה בקול שקט כששב מהחלון, "הלוא היא העיר הפלאית בעולם! איך תוכלי לראות את עצמך גולה בעיר שנולדת בה ושנולדו בה אבותיך?"
"העיר הזאת אינה ביתי," ירתה לעברו, והכעס החל שוב לפעפע בגרונה. אך היא השתלטה על עצמה. "אוכל לשבת?" שאלה בנימוס, "הטיפוס על הקיר התיש אותי."
היא קרסה אל הכיסא שקירב אליה, הטתה את ראשה לאחור, עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה. לאחר שפקחה את עיניה, הקפידה לסדר את השמיכה שלגופה, מוודאת שרק ראשה נותר גלוי.
"שב גם אתה, הנוסע," אמרה בקול שונה, בוגר ורציני יותר, "יש לי הודעה למסור לך, וזמני קצר."
ניסן קירב כיסא זהה לכיסא שהגיש לה והתיישב מולה, פנים מול פנים. "מי את, נערה?" שב ושאל, נועץ בה את מבטו, "נדמה לי, כי יותר משובבות נעורים הביאה אותך אל חלון חדרי."
"לשמי אין כל חשיבות כאן," ענתה בנימה רצינית, "אני כאן בשליחות, ולשליח אין כל ערך בפני עצמו, רק שליחותו היא המגדירה אותו."
"הרשי לי לחלוק על כך," השיב ניסן, "זהותו של השליח היא הקובעת את אופן ביצוע שליחותו. אך לא אתעקש על כך. אם אין ברצונך לגלות את שמך, אכנה אותך שממית, המטפסת בידיה ומגיעה עד היכלי מלך."
"יהי כן," השיבה הנערה. לרגע קט שב אליה מבט הנעורים העדין, אך מיד התעשתה ושבה לעטות ארשת פנים רצינית. היא הסיטה הצידה את תלתליה השחורים, נטתה מעט קדימה ושבה לדבר באותה רצינות, כאילו גורל העולם על כתפיה.
"נשלחתי הנה כדי לספר לך את סיפורה האמיתי של העיר המרחפת." פתחה הנערה.
"אני מקשיב," אמר ניסן, מטה את עצמו קדימה בכיסאו.
"על הר גבוה, אך לא גבוה מאוד, שכנה לפני דורות העיר התחתונה," החלה שממית בסיפורה. "ובפסגתו של אותו הר, ניצב היכל גדול. כתליו הצבועים בגווני כחול ותכלת מקנים לו מראה של גלי ים. ובתוך ההיכל שכנה נשמתה של העיר והקרינה אור וברכה לכל בני עמי, יושבי העיר התחתונה."
"לכך התכוונת באומרך שלא תמיד ישבו בני עמך בעיר המרחפת?" קטע ניסן את דבריה.
שממית הנהנה בראשה והמשיכה בסיפורה. "בעמי נמצאו אז לוחמים אמיצים, חקלאים חרוצים ואנשי דת ורוח, שהיו מגדולי המשכילים בעולם. הם חיו שנים בעירם, עובדים את האדמות שמסביב לה וחוקרים את רוחה, נהנים מהשראתו של ההיכל השוכן בטבור ארצם.
"לצד החכמים שלמדו את סודותיה ומסרום מדור לדור, הסתובבו בקרבה גם אנשי פלא. אנשים אלו זכו להארות פנימיות עליונות והיו מחוברים לעולם עליון ונסתר. הם היו הראשונים להבחין שמשהו אינו כשורה."
חרף עייפותו הגדולה, התאמץ ניסן לעקוב אחר דברי הנערה, נזהר שלא להחמיץ אף לא מילה אחת מדבריה.
"אחד הגדולים שבאנשי הפלא, שהיה גם בעל נס, זיהה את הקלקול בשלביו הראשונים. הוא הבין שבני עמי הולכים ומתבהמים, מנתקים את הקשר הרוחני שלהם עם הנשמה שבהיכל הפנימי. בעל הנס ביקש לעקור מהעיר התחתונה את נשמתה כדי להגן עליה מפני ההידרדרות המהירה של בני עמי. הוא כבר כמעט הצליח, אך תלמידו מנע זאת ממנו והשיב את הנשמה למקומה."
ניסן שמע פה ושם בחייו שברי מסורות מהסיפור הזה, בחושבו שמדובר בסיפורים נפרדים, בקטעי זיכרונות של ישויות לאומיות שהיו ואינם. הדרך שהציגה הנערה את הסיפור בשלמות אחת, על ציר זמן אחד, רִתקה אותו.
שממית עצרה את שטף דבריה ולגמה תה קר מספל שהגיש לה ניסן. הנערה הודתה לו, הניחה את הספל בעדינות על המגש, לצד עוגיות הצימוקים, עצמה שוב את עיניה לכמה רגעים, ושבה לסיפורה.
"תלמידו של בעל הנס התאמץ להשפיע על בני עמי לטהר את מעשיהם ולדבוק שוב בסוד העיר התחתונה. אך כל ניסיונותיו עלו בתוהו. דור אחר דור הלכו בני עמי והידרדרו. ניתוקם מנשמת העיר קיבל ביטויים חיצוניים מזוויעים בדמות מעשי נבלה, שחיתות בצמרת השלטון והמשפט, שפיכות דמים וגרוע מזה. כשבאו נאמני הסוד להוכיחם, התעלמו מהם בני עמי, ואף התנקשו בכמה מהם. הסוף היה בלתי נמנע."
שממית עצמה את עיניה. דמעות זלגו על לחייה. בשבילה, הסיפור לא היה מאורע מרוחק. היא חייתה אותו בליבה. הוא היה חלק בלתי נפרד ממהות חייה, מהדרך שראתה את עולמה.
ניסן קם ממקומו, מניח לנערה לשלוט ברגשותיה, והסתובב בחדר, ידיו שלובות מאחורי גבו, מהרהר בסיפור שרקמה הנערה המסתורית. הסיפור העגום נשמע מרוחק כל כך מההילה המרחפת על העיר המרחפת, שטבלה באור הכוכבים מבעד לזגוגית חלונו. מה יכול להביא את הנערה לחוש בוז עמוק כל כך למקום הנשגב ורב ההוד הזה? תהה לעצמו.
כשחזר למקומו, הצליחה שממית לגבור על כאבה, או לפחות להסתירו. עיניה עוד היו אדומות מבכי, אך את דמעותיה הספיקה לנגב בשמיכתה העבה והמרופטת.
"העיר התחתונה חרבה." המשיכה הנערה בסיפורה, "ההיכל שבמרכזה נהרס, ורבים מבני עמי עונו, נשחטו או הוגלו באכזריות אל ערים קרות ונטולת לשד חיים. מקצתם שכחו את סודה של העיר התחתונה, והתמכרו לערי גלותם. אך רבים רבים שמרו על סודה של העיר בלבבם, מתוך אמונה שהנשמה שבהיכל מלווה אותם בנדודיהם. תקווה קיננה בליבם לשוב בעתיד – הקרוב או הרחוק – אל עיר אבותיהם, להקים מחדש את היכלם, ולזכות שוב לאור הנשמה הבוקעת מן ההיכל."
"אך השנים חלפו, הדורות התחלפו, ודור אחר דור הלך זיכרון העיר התחתונה והיטשטש." שממית שבה והשפילה את מבטה, וקולה הפך חלש ויגע, "רבים מבני עמי הגיעו אל העיר המרחפת ועשוה לביתם. הם התבדלו מהעולם שלמטה וסגרו עצמם מאחורי סורג ובריח כדי לנתק כל קשר בינם לבין מה שמתחתם. הם אומנם עוד חולמים שיבוא יום וישובו אל העיר התחתונה, אך כבר מזמן שכחו את תכליתה, וכל תקוותיהם נותרו בגדר חלום מרוחק ומופשט."
"וכאן אני מגיע." קטע הנוסע את סיפורה והביט בעיניה החומות, הלאות, "נכון? הלוא לשם כך הובאתי הנה. זהו ייעודי!"
שממית התחמקה ממבטו. היא קמה ממקומה, לקחה עוד עוגייה מהמגש ודחפה אותו מתחת לשמיכתה. אחר כך שבה וכיסתה את ראשה בשמיכה המהוהה ופנתה לכיוון החלון הסגור.
"את הולכת?" הופתע ניסן ומיהר לחסום את דרכה לחלון. "טרם סיימת את סיפורך! ועוד לא מסרת את ההודעה שהביאה אותך אל חלוני!"
הנערה התעקשה שלא להביט בפניו וניסתה לעקוף אותו, אך הוא נצמד לחלון ומנע ממנה את הגישה אליו.
"איך כל הסיפור הזה קשור אליי? מניין באת ולאן את הולכת?" הוסיף להמטיר עליה שאלות, "איך ידעת למצוא אותי? ואיך הצלחת לטפס על קיר המגדל?"
"לא אוכל לגלות לך את כל אלו, הנוסע," השיבה מתחת לשמיכה המרופטת, "ישנם דברים שתיאלץ לגלות בעצמך. אני רק שליחה. מסרתי לך את שנדרשתי, וכעת עליי להיעלם. רוב תודות על הכיבוד." ובמילים אלו, הלכה דמותה והטשטשה לכדי כתם חום דהוי. הכתם ריצד כמה רגעים, ואז הצטמצם, שינה צורה, והפך לציפור בעלת כרבולת משונה ומקור דק ומאורך.
ניסן נרעד מפני הנס שהתרחש לפניו. הציפור הכתה בכנפיה, הקיפה את החדר, ואז, צללה הישר לעבר ניסן. הוא הספיק לצנוח על הרצפה רגע לפני שהתנגש בו הדוכיפת. זגוגית החלון התנפצה בקול, והציפור הסתלקה אל אוויר הלילה הצונן.
ניסן קפץ ממקומו, מכוסה שברי זכוכית, ועקב במבטו אחר הדוכיפת. הציפור נפצעה בכנפה מהזגוגית השבורה. היא הלכה ואיבדה גובה, אך הצליחה להמשיך לנופף בכנפיה ולהציל את עצמה מהתרסקות. הדוכיפת נחת על גגו של צריח נמוך יותר בארמון. דמותו ריצדה, והכתם החום חזר למראהו הראשון. למרות המרחק הגדול, הצליח ניסן לראות את שממית זוחלת באיטיות על הגג הקמור, עד שנעלמה מאחורי שיפועו.
דלת חדרו נפתחה באחת. שלושה אנשים פרצו פנימה בחרבות שלופות. הם סרקו בעיניים מוצרות באיום את החדר. האיש שנראה הבכיר משלושתם ניגש אל ניסן בפנים קשוחות. סנטרו היה מעוטר בזקן שחור וארוך. את חרבו, שעדיין הייתה שלופה בידו הימנית, אחז במקביל לירכו.
"סלח לנו על ההפרעה, הנוסע," פנה אליו ברשמיות קרירה, בלי כל אות לחביבות הנסוכה על פני שאר אזרחי העיר המרחפת, "שמענו קול נפץ מכיוון חדרך ובאנו לבדוק מה אירע."
ניסן לא היה יכול להסתיר את שברי הזגוגית המפוזרים על הרצפה. הוא ניסה לחשוב במהירות מה יענה לשלושת הזרים האלה בלי להסגיר את המבקרת הקטנה שברחה מחדרו בצורה מפתיעה כל כך.
אך הוא התעשת במהרה והרים את מבטו לעבר האדם העומד לפניו. "סלח לי אתה, אדון," משתדל לשוות לקולו נימה תקיפה, "האם אוכל לדעת מי אתם? לא זכור לי שראיתי איש מכם עד כה, ופריצת שלושה זרים לחדרי אינה מוצאת חן בעיניי."
האיש הביט בו בזלזול, בלי להתרגש מדבריו. "אנו שומרי העיר. אני מקווה שלא תצטרך לדעת מי אנחנו. איננו כאן מדאגה לשלומך, אלא כדי לוודא שאינך יוצר קשר עם העולים בחומה."
האיש בחן את תגובתו של ניסן. "אני מסיק מפניך, הנוסע, שמעולם לא שמעת על המורדים. טוב הדבר. חששנו שיבקשו ליצור איתך קשר. שים לב היטב, אנו מזהירים אותך – אם פונה אליך מאן־דהו בהצעה לעלות בחומה – עליך להודיע לנו על כך מיד. וזו אינה בקשה." נימת הדיבור של צר הזקן לא הניחה כל מקום לפרשנות.
"ועכשיו," הוסיף האיש אחרי שהניח שאזהרתו שקעה בתודעת הבחור הצעיר, "מה קרה לזגוגית? אל תנסה לשטות בנו. ביכולתם של שומרי העיר לזהות דבר שקר. היזהר אפוא בדבריך!"
ניסן לא התכוון לשקר להם. "זו הייתה ציפור." ענה בפשטות וסימן בידו על הפִרצה בחלון. "קמתי לפני זמן־מה לסגור את החלון מחמת הקור שחדר פנימה. ציפור לילית, שכנראה חדרה לחדרי קודם לכן, נבהלה. היא צללה הישר אל החלון הסגור ונִפצה אותו."
"הוא דובר אמר," אמר אחד משני שומרי העיר שעמד ליד מגש העוגיות. "אני חושב שנוכל להניח לו, ביר וייספש."
"אני אחליט אם נוכל להניח לו, משי," קבע צר הזקן, המכונה וייספש, והוסיף לבחון את פניו של הנוסע. "אבל אני מסכים. הוא לא שיקר. בואו נראה אם נוכל למצוא רמזים אחרים לבגידה."
וייספש החל להסתובב ולבחון את החדר. ניסן ידע ששני הכיסאות הניצבים זה מול זה עלולים להסגיר אותו, אך כשהגניב מבט לעבר המקום שישב עם שממית, הופתע לראות רק כיסא אחד. הכיסא השני ניצב לצד מכתבה בקצהו השני של החדר. עיניו התרוצצו מצד לצד, מחפשות בבהלה סימן אחר העלול להסגיר את ביקורה של שממית, שהייתה בלי ספק מאותם מורדים שהטרידו את שלושת הזרים. עיניו נתקלו לרגע בעיניו הכחולות של משי. הוא נרעד כשהבין שמשי יודע. אך שומר העיר, שהיה מבוגר ממנו בשנים ספורות בלבד, בחר שלא להסגיר אותו.
ניסן הבין שלא יחלוף זמן רב עד שימצא וייספש סיבה להאשים אותו, ולכן ניסה להסיח את דעתו. הוא השתעל קלות, מבקש למשוך את תשומת ליבו. "אדון וייספש, כך אני מניח שקוראים לך, בבואי הנה, ראיתי שני גדודי חיילים, חשבתי כי אחד מהם הוא המופקד על שמירת העיר. הלא כן?"
"אין אלו אלא בובות ראווה," אמר וייספש בבוז, בוחן בקפידה ארון בגדים בצידו השני של החדר. "אנחנו השומרים האמיתיים של העיר הזאת. אם היו מקבלים את הסמכות הראויה לנו, המצב בעיר היה יכול להיות טוב שבעתיים ממצבה עתה."
"אבל הסמכות עדיין אינה בידך, ביר וייספש," נשמע קולו הרם והצלול של מושל העיר. המושל הזקן עמד בבגדיו הפשוטים בפתח החדר, מלווה בתריסר מחיילי הראווה של הארמון. מחציתם נכנסו פנימה, אל תוך החדר, בכידונים ארוכים.
"אה… המושל…" אמר וייספש בזלזול, "תהיתי לעצמי מתי תבוא להשגיח על הצעצוע שלך…"
"אבקש ממך ומאנשיך לעזוב את החדר – ואת הצריח כולו." אמר המושל בשלווה, אך בתקיפות.
וייספש סימן בראשו לשני אנשיו. השניים יצאו מהחדר, נדחפים בין חיילי הראווה של המושל. אך מנהיגם השתהה לרגע נוסף. הוא התקרב בהליכה איטית אל ניסן, גחן מעט לעבר אוזנו ולחש, "אתה חדש בעיר, אבל כדאי שתחליט מהר באיזה צד אתה. אני שם עליך את עיני." לאחר מילים אלו, הסתובב ופנה החוצה. חיילי המושל זזו מפניו ונתנו לו לעבור. הוא הביט קדימה בהתעלמות מופגנת מהמושל.
אחרי שהסתלק, הורה המושל לאנשיו לשוב למשמרתם. הוא שלח מבט עגום אחרון לעבר הנוסע. "צר לי על ההפרעה, ניסן," אמר בקולו הצלול, "אבל לצערי, לא אוכל להבטיח שהיא לא תישנה. ביר וייספש ואנשיו מרשים לעצמם יותר ויותר לאחרונה. אם תרגיש איום ממשי מפניהם, אנא יידע אותי בכך."