העורב- פרק 9- גאווה ודעה קדומה

(מוזמנים להקשיב לשיר ^^)

הבית בו סוניה גרה ניצב קרוב לכנסייה הישנה. הוא היה בתוך השכונה, אותה אחת בה קייסי גר כל חייו. הוא אפילו הכיר את המקום. הוא עבר על פניו רבות כשהלך בדרך הקיצור לבית הספר, אבל מעולם לא ידע מי נמצא שם, רק הסתקרן, אבל לא באמת. זו לא הייתה השאלה שנמצאה בראש הרשימה שלו, ובכל זאת מצא לה תשובה.
זה גרם לו לתהות האם עוד כמה שכנים שלו הם אלאלה כמוהו, כמו סוניה וכמו משפחתו. זה היה יכול להסביר למה כנסייה מפוארת בשכונה כל כך גדולה בכלל לא פעילה. לאלאלה אין דת, רק מסורת, והם חיים לפיה בלבד. כמו שהוא עתיד לעשות, הפעם בצורה רשמית.
הסית של שוניה והוריה הזכיר לו את שלו, אמנם בעל אווירה קודרת פחות. מעין שילוב בין הבתים של ג'סטין ושלו, או סגנון שנמצא בניהם. רהיטים בהירים וכהים יחד, תמונות צבעוניות ותפלות על הקירות, תריסים שחורים ו-וילונות לבנים, ועוד אלמנטים אחרים שסיפקו את ההוכחה שהם, לא כמוהו, בעלי חשיבה מגוונת יותר בכל מה שקשור לעיצוב. אילו לא היה יודע, לא היה חושד שהם אלאלה (ואפשר היה לסמוך עליו שהוא ידע על כך מסגנון העיצוב. לא סתם למד כל חייו על המסורת, מבחירה.) זה אולי דבר מטופש לחשוב עליו, אבל זה היה אמיתי. אמיתי לגמרי.
ושוב, מחשבות לא קשורות הובילו אותו אל ג'סטין. הבית שלה היה בהיר ועדין מאוד, שונה כל כך. הוא לא ראה אותה כבר כמעט שבוע, ולמרות שזה נשמע מעט, זה הרגיש המון.
יצא לו לתהות מה היא עשתה באותם ימים. קייסי, לפי ידיעתו, היה החבר היחיד שהצליחה להשיג (ואחרי זה, היא לו ספק אם תוכל להשיג עוד אחד. הרי הוא לא מבין האהובים על בני כיתתו ואחרים.) הוא לא רצה שיקרה לה משהו שיגרום לה להתחרט על כך שבחרה להתחיל לדבר דווקא איתו.
"על מה נראה לך שהם חושבים?" סוניה שאלה אותו והביטה בהוריהם שישבו יחד בשולחן שבסלון, בעוד שהם עצמם ישבו על כסא הפסנתר הגדול שניצב מטרים ספורים מהם, אך לא מספיק כדי שיוכלו לשמוע על מה דנו.
"אין לי מושג." השיב לה. למרות שהיו לא כמה השארות, הוא העדיף לשמור אותן בליבו, ובכך גם למנוע מבוכה בין כולם.
"אני חושבת שלי יש." אמרה. "אני מכירה את המוח של אמא שלי."
"ומה זה יהיה?" קייסי העיז לשאול.
"הם בונים עלינו." השיבה לו, ומבך קייסי הבין שחששותיו התממשו.
הוא לא היה יכול לומר שזו אפשרות שלא אהב, אבל זה גם לא משהו שחשק בו. כמו שכבר אמר לג'סטין אז, המסורת נמצאת אצלו בראש ובראשונה, והשאר לא נחשב בעיניו כחשוב מספיק כדי להיקרא קריטי.
"הו," זה כל מה שיצא מפיו, לא כפי שציפה. האמת היא שכלל לא ידע איך להגיב לזה. הוא היה יכול לצאת בוטה או נואש, אחד מהשניים, שלא זה ולא זה באמת שיקף את דעתו. דעתו הייתה מעורבת, כמו דעתו על ג'סטין.
לא שהוא אי פעם חשב עליה בצורה נוספת מאשר כידידה… זה, זה לא חשוב עכשיו, וגם לא יאה לחשוב על כך באמצע השיחה שלו עם סוניה.
"אני לא רואה שאתה מסמיק, אבל אני בהחלט יכולה להתערב שזה מה שקורה." בוניה גיחכה.
"מה-?" קייסי מלמל. "לא, זה- לא ככה."
"תירגע," היא אמרה בחיוך. "זו רק פנטזיה של הורים. אני בטוחה שאתה מבין מה הסיכוי של זה."
"כן." ענה בשקט.
"אז זה יקרה, זה יקרה." אמרה.
"נכון." הסכים. "אבל אני יכול… לשאול אותך משהו?"
"כן, ברור." היא סובבה אליו את ראשה.
"סתם תהיתי, איך זה שמעולם לא ראיתי אותך לפני כן? בבית הספר, לדוגמא?"
"זה בגלל שאני לומדת בבית." ענתה. "ההורים שלי לא מאמינים שמערכת החינוך מעבירה את מה שצריך."
כשהסבירה לו את הסיבה, קייסי לא היה יכול שלא לחשוב על העבודה שהמורה לביולוגיה נתנה להם לעשות, עבודה בהחלט מיותרת, ובכל זאת, משפיעה על הציון הקובע.
"אוי לא," הוא הרים את ראשו בהבנה.
"זו תגובה די מוגזמת." סוניה התפלאה.
"לא, זה לא זה. הרגע נזכרתי שנתנו לנו לעשות עבודה, והדד-ליין בעוד שבוע." קייסי נאנח.
"וזו אחת הסיבות שההורים שלי לא מרוצים מהמערכת הזאת." סוניה אמרה. "דד-ליינים סתם מלחיצים, ואחר כך מביאים הארכות, ובסופו של דבר כולם מגישים רק בסוף השנה."
"הלוואי שגם המורים שלנו היו חושבים כמוך." הוא אמר, והיא גיחכה. "אבל אני חושב שעדיף שאזוז." הוא העביר את רגליו מעבר לכסא ונעמד כשגבו אל הפסנתר.
"העבודה הזאת ממש חשובה לך, מה?" סוניה אמרה.
"לא ממש, זה פשוט שאני לא צריך לעשות אותה לבד. אני לא רוצה שג'סטין תעשה את זה בשביל שנינו." הסביר לה.
"ג'סטין זו הידידה הזאת שלך, שדיברת עליה?" שאלה, והוא הנהן להסכמה. "לי אין בעיה שתלך, כל עוד ניפגש בהמשך." היא הצביעה עליו במורה לו על ההחלטה שלה.
קייסי העלה חיוך קטן. "את לא צריכה לדאוג."
"יופי."
"אני אלך." הודיע. "אמא, אבא, אני הולך." הוא פנה אליהם ואז ניגש לפתוח את הדלת.
"חכה שנייה, קייסי, לאן אתה בדיוק הולך?" אימו שאלה אותו מיד.
"לעשות משהו חשוב. מצטער, אני אחזור אחר כך." הוא יצא מהדלת מיד, ללא חרטות. נכון שזה היה נראה די לא מנומס, אבל הוא ידע שזה מה שהוא צריך לעשות.
סוניה בסדר עם זה, והאמת שזה הדבר היחיד שחשוב.
מביתה של ידידתו החדשה הוא פנה ללכת לביתה של ידידתו החדשה פחות.
לביתה של ג'סטין, כמובן. כפי שהוא זוכר, הוא לא יכול להתקשר אליה כי אין לו את המספר שלה, לכן הדרך הטובה ביותר בשבילו היא פשוט ללכת לשם.
למה הוא לא היה יכול לחכות למחר, כאשר יפגוש אותה בבית הספר, אליו, לצערו, יחזור סוף-סוף? טוב, כנראה כי הוא לא רצה. ה"הנא-או האו" נגמר, לכן אין סיבה שלא ילך לבקר אותה כחבר טוב עכשיו.
כאשר הגיע, שמח לדעת שהתזמון שלו היה מושלם. ג'סטין בדיוק חזרה מבית הספר. הוא היה יכול לדבר איתה עכשיו.
או… שאולי לא. כי היא לא הייתה לבד.
היא איתה בחור. בלונדיני, לבוש היטב ונראה טוב. (ולא, זו לא תחילתה של קנאה, כי זה באמת היה נכון) הוא היה מוכר מאוד, ומזוהה בקלות.
לא אחר מאשר תום אברון, אחד מעשרות התלמידים מבית הספר שקייסי לא ממש מחבב. האחד הזה היה הראשון לשים לג'סטין, כאשר קייסי כלל לא הבחין בה בפעם הראשונה.
הוא שמע מה אמרו, כאשר השיחים שהפרידו בין ביתה של ג'סטין לבין שאר הבתים הצליחו להסתיר אותו.
"טוב, תודה שליווית אותי הביתה." ג'סטין אמרה לסיכום.
"זה לא היה קשה מדי, הבית שלי נמצא שם." הוא כנראה הצביע על אחד מהבתים הקרובים. מה אתם יודעים, הם שכנים.
"טוב, תודה בכל מקרה." היא בוודאי חייכה את החיוך המוכר שלה. "ביי."
"ביי." הוא חצה את הכביש הרחב בריצה קלה תוך כדי שהביט לצדדים בזהירות, ופנה להיכנס לאחד הבתים בקצה הרחוב השני.
ג'סטין המשיכה להתקדם לביתה. הוא שמע אותה, אך לא היה מרוכז. הוא חשב עכשיו על מה לעזאזל יש לה במשותף עם תום, מלבד השכונה בה גרו.
הוא לא היה מרוכז עד כדי כך שלא שם לב שהיא נעצרה מולו, והביטה בו, שותקת.
הוא הרים אליה את מבטו ובוודאי נראה כפי שממש לא רצה להיראות.
הוא הסתכל אליה, אל תוך עיניה, והבין עד כמה המצב גרוע.
בהשתקפות שלו באישוניה, הוא הבחין בצורה ברורה ומבהילה שצבע עיניו השתנה לצהוב-כתום בוהק, חייתי.
אין פלא שמבטה ננעץ בו ולשונה נבלעה.