העורב- פרק 4- מסורת. אוהאנה.

הרבה יסכימו שמה שעשה היה גם רוח, בהרבה מובנים, וקייסי היה מסכים איתם בעניין. לברוח סתם כך בתירוץ עלוב ששכח שיש לו משהו חשוב בבית? מי שלא היה חושד היה חייב להיות תמים לגמרי, ורק בגלל זה קיווה שכך היא ג'סטין.
רק זה היה חסר לו, שעד שמישהו רוצה להתיידד איתו הוא יהרוס זאת מסיבה כל כך מטופשת.
טוב, לא עד כדי כך מטופשת. אחרי הכל, הייתה לו סיבה טובה מאוד ללכת פתאום.
עורבים, אף לא אחד מהם עקב אחריו כשהגיעו לביתה של ג'סטין.
טוב, לחלק מהאנשים זה בוודאי היה דבר מקל לדעת, אבל לא בשבילו. בשבילו זה היה סמל, סימן לכך שהרגע לו ייחל כל כך הרבה הגיע סוף כל סוף.
"הָנַא-אוּ הֻאוּ." הוא ידע את השם בעל פה, וכשעמד לפני האנשים בכנסייה החשוכה והנטושה (כי אין דבר יותר מרתיע מקבוצת זקנים שמתכנסת יחד בבית תפילה דתי כשהם לובשים גלימות שחורות בתור המדים הרשמיים שלהם) גם הצליח לפלח חיוך קטן מבלי שיראו בעקבות זאת.
"הגיע הזמן." כולם ידעו על מה מדובר, ולכן לא נדרש להעלות פרטים נוספים. קייסי ידע מה עליו לעשות עכשיו, והוא ציפה לזה כל חייו, בקוצר רוח ובשאיפה למצוינות.
המבחן. אם יעבור אותו הוא יהיה זכאי להחליט. (לא שיש לו על מה להחליט, מזה שנים כבר ידע מה התשובה שלו).
"אני מקווה שאתה מוכן." האישה בראש 'המסדר' המצומצם אמרה, וליבו דפק בחוזקה. זו הייתה הוכחה בטוחה שזה הולך לקרות.
"כן. אני מוכן." השיב לה, וכיוון מבט סקרן אל הוריו שנעמדו בצד והחוו לפניו מבט מתגאה שהעריץ. (הרי לא באמת חשבתם שאין לו הורים, נכון? עד כמה קיטשי הסיפור הזה יכול להיות?)
אביו היה דומה לו מאוד, בעיקר בגלל שיערותיו הארוכות והשחורות (אי אפשר להטיל ספק בקשר שלהם על ההצהרה הזאת). מבנה פניו היה השני לקחת במרוץ, כיאה לגנטיקה. כמו אביו, לקייסי היו עיניים צרות וכהות, גוון עור שזוף מלידה ומבנה גוף אתלטי ומרשים. מהצד השני, עיניו היו דומות יותר לעיניי אימו (זה דווקא קיטשי, אבל אי אפשר להתווכח עם עובדות), והן הקרינו חום ואנושיות יפה כפי שייצגו אותה תמיד.
לא כמו רוב בני הנוער בגילו, הוא היה גאה להיות הבן שלהם.
"אתה תתחיל עכשיו." אמרה ראש המסדר, והפתיעה אפילו את הוריו.
"עכשיו? כל כך מוקדם?" תהה אביו לפניה.
"כן, קלאה." השיבה ברוגע. "חייבים להתחיל מיד." היא פנתה אל קייסי. "טוב שהודעת לנו בהקדם."
"כמובן." קייסי קד מעט עם ראשו.
"יש לך חמש שעות להתארגן לפני ה-הנא-או האו." היא הקציבה את זמנו, והוא הנהן לפניה בהבנה. "נתחיל אז."
"אני מבין, ראש המסדר." הוא סיכם את השיחה, והיא השיבה לשלושתם בשקט שהם יכולים ללכת.
קייסי חיכה להוריו שיגיעו אליו לפני שהלך, והם עזבו את המקום יחד, חזרה לביתם, שהיה באותה שכונה בה ניצב הכנסייה, ממש מסביב ל"פרק האבן השחורה".
"תגיד, קייסי," אביו פנה אליו בשאלה מוזרה. "לא אמרת שאתה הולך לאנשהו אחרי בית הספר?"
"כן." קייסי השיב לו במעט אדישות.
"ומה עם זה?" שאל.
"הייתי חייב ללכת." הסביר. "הנא-או האו, אחרי הכל."
"כן, כמובן." נשמעה דעתו הנוקבת במילותיו, וקייסי כבר למה להכיר אותה לאחר פעמים רבות בהן אביו השתמש בה.
"אתה עושה את זה שוב." קייסי נאנח.
"עושה מה?" אביו שיחק אותה לא מבין, וקייסי ידע זאת.
"את מבקר את ההחלטה שלי." הסביר לו, כאילו לא ידע מה דעתו שלו. "תן לי את חופש הבחירה." הוא ביקש.
"חופש הבחירה יהיה החופש האחרון שלך." הוא חזר על הסוגיה בנוסח אחר.
"אני יודע זאת היטב." אביו אמר וקייסי ליווה אותו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהזכיר לו את זה, וגם כשצפה עליו בכנסייה, היה יכול לראות את קצמוץ הצביעות שנאלץ להוציא מתוכו כדי להיראות מאושר שהגיע הזמן.
"קייסי, בבקשה, תשמור על כבוד." אימו ביקשה, וזו הייתה בין הפעמים היחידות שהתערבה אי פעם בשיחתם. בבית היה חוק- אתה לעולם לא נכנס לענייניהם של אחרים, כי זה בינם לבין מי שמולם.
קייסי הפר את הכלל הזה מספר רב של פעמים, בצדק, בכולן, ונראה שזה היה ברור ממי ירש את זה.
"כבוד זה גם לתת לאדם אחר להחליט מה הוא הולך לעשות עם חייו בעצמו, אז תנו לי לעשות את זה." הוא ביקש. "אני יודע שיש סיכונים ואני יודע מה הם, אבל כרגע אני לא מוכן לוותר על המסורת שלי. אתם מוכנים לקבל את זה?"
הם השתתקו כי לא ידעו בדיוק מה לומר. הוא היה מאוד נחוש ואסרטיבי אם רק רצה בכך, והם ידעו שאם הוא מחליט לעשות משהו, יידרש דבר גדול מאוד כדי להסיט אותו מכך.
"כן, אבל," לאביו תמיד יש איזשהו 'אבל' בדרך. "אני רוצה שתחשוב על זה יותר."
"כבר חשבתי על זה מספיק." השיב.
"תחשוב עוד." אביו ביקש. "עד שיגיע הרגע בו תצטרך להחליט בקול. את זה תוכל להבטיח?"
"כן, אבא." ענה. הוא מצא בכך היגיון, לכן לא התעקש לעמוד על דעתו. הוא יחשוב, יחשוב הרבה במשך השבוע של ה-הנא-או האו, ואם ישנה את דעתו, אם באמת ימצא סיבה לוותר על המסורת, הוא ידע ויקבל את זה.
"עכשיו, אפשר לארגן את הדברים? נשארו לנו בערך ארבע וחצי שעות." הוא אמר בחיוך שהצליח להוציא משניהם מבט חיובי. חבל שככה לא קורה עם כל אחד, זה היה יכול להקל עליו בכמה מקומות בחייו.

לאחר ארבע וחצי שעות קייסי נעמד בפתח הכנסייה וחיכה. תיק גב קטן בעל נפח מפוצץ היה תלוי על גבו, ועליו נתלו ונקשרו גם אוהל ושק שינה נוחים לשינוע. היה לו כל מה שהזדקק לו, כך הוא קיווה. הוא ממש לא רצה לחשוב על כך שיבין מאוחר מדי שחסר לו משהו חשוב שבלעדיו יהיה אבוד. הוא עשה רשימה מבעוד מועד, לרגע הזה, ובכל פעם שחשב על משהו שהוא צריך, הוסיף אליה וכך צבר את כל מה שהיה יכול ולא יכול לקחת. זה היה ממש נס שהצליח לשים הכל בתיק הזה שלו.
"כשאתה שם, אני מבקש ממך להיזהר." אביו תמיד היה מגונן כל כך, ולכן קייסי לא הופתע שהחליט להתחיל את שיחת הפרידה עוד לפני שהגיעו לאסוף אותו.
"אני אזהר." קייסי הבטיח בכנות. "אתה מכיר אותי, אתה יודע שאפשר לסמוך עליי."
"עלייך אני סומך, על מה שנמצא שם בחוץ לא." אמר.
"עם מה שלא נמצא שם בחוץ אני אוכל להסתדר." הרגיע אותו.
"תן לי עוד סיבה להתגאות בך." אביו סיכם וסימן לו עם ראשו שהגיע הזמן. קייסי חייך ונשם עמוק לפני שהסתובב לכיוונו של אחד מחברי המסדר שבא ללוות אותו בדרכו.
"אתה מוכן?" הוא שאל אותו בפעם האחרונה.
"יותר מתמיד." קייסי השיב בהתלהבות מאופקת.
"יופי." חבר המסדר השיב באדישות מאופקת (או לפחות כך זה נראה) והסתובב ופנה ללכת, וקייסי אחריו.
קייסי העביר מבט אחרון אל הוריו ונופף להם לשלום. הם נופפו לו חזרה בחיוך, והוא שב להסתובב חזרה קדימה.
זוג עיניים ירוקות ובהירות לכדו את מבטו, כשהנערה הבלונדינית הביטה בו הולך מרחוק ועל פניה מבט תוהה. הוא נבהל לרגע, אך לא הראה זאת. הלב שלו האיץ את פעימותיו למראה, והתקשה להאמין שעיניו לא משטות בו.
זו הייתה ג'סטין, שהסתכלה עליו בזמן שעזב.
הוא שפשף את עיניו לביקורת נוספת, וכשחזר להסתכל לאותו כיוון- נעלמה. כנראה שמוחו היה זה ששיטה בו הפעם. אולי זה היה רמז? מסר לכך שאביו צודק? שהוא לא חייב לבחור במסורת, אלא בחיים הפשוטים הרגילים? אולי המוח שלו נותן לו סיבה למה להישאר?
זה לא היה משנה עכשיו. היא לא הייתה שם, ועד שיחזור, אם יחזור, בטח לא תדבר איתו, או שתמצא לעצמה חברים חדשים (אם תצליח אחרי הכישלון איתו). כך או כך, כולם זוכים בחיים חדשים, ולבטח טובים יותר. אין לה מה לחפש אצלו, הוא לא אחד שמתאים לחברה, והיא אחת שמתאימה יותר מדי.
זה עדיף ככה, לשניהם.
הוא חזר להביט קדימה, והסיט רק מבט אחרון לאותו כיוון, לוודא שבאמת דמיין הכל. אחרי האימות הזה, ראשו היה שקט. הוא החליט שבמהלך השבוע בו ייעדר, יגלה מה הוא באמת רוצה. אז הוא יידע בוודאות מה עליו לעשות.