העורב- פרק 2- כשעורב וברבור נפגשים

"איך קוראים לך?" הנערה החדשה, ג'סטין, הפתיעה את קייסי בשאלתה. למה היא העדיפה לשאול אותו את השאלה הזאת מאשר לצאת לכיתה בהפסקה? קייסי לא הצליח להבין את ההיגיון שלה. היה לה חיוך אופטימי מדי על הפנים, שנשאר גם כשהסתובבה לתיקה התלוי על הכסא והוציאה ממנו את קופסת האוכל שלה. "אני ג'סטין." היא התחילה כששמה לב שקייסי לא מתכוון לענות.
"שמעתי." הודה. "אני קייסי." הוא הציג את עצמו בלית ברירה.
"נחמד להכיר אותך, קייסי." היא אמרה וגרמה לו להרים גבה בפליאה. זה דבר לא שכיח לשמוע ממי שפוגש אותו לראשונה. זה דבר שמעולם לא שמע, מאף אחד.
כן, כנראה שזו הסיבה שעניינה אותו כל כך.
היא לקחה ביס קטן מהכריך שהביאה מהבית ובהתה בלוח תוך כדי. היא שתקה. כנראה שכבר נגמרו לה הדברים לומר. אולי עכשיו הגיע הזמן שלו להחזיר מחדש את השיחה שנקטעה.
"מה…" האמת שהוא די חשש שפתאום יפלוט משהו לא במקום ויוכיח לה את מה שכל בית הספר הבין- שהוא ממש לא טיפוס של חברה.
"הממ?" היא פנתה אליו תוך כדי לעיסה מהירה בניסיון לפנות לעצמה את האפשרות להחזיר לו במילים אמיתיות.
"לא משנה." הוא התיישר ותפס לעצמו את החוברת שקרא לפני השיעור, שהסתיר מתחת למחברת ולקלמר שלו.
"לא, לא, תגיד." היא פינתה את פיה והניחה את הכריך שלה חזרה בשקית. היא נשענה עם ידה על משענת הכסא והתעניינה בכנות לשמוע מה רצה לשאול.
קייסי הופתע מכך. אף אחד מעולם לא התעקש להקשיב לדבריו.
"מה גרם לך לא להקשיב לתום?" שאל.
"מאיזו בחינה?" שאלה חזרה.
"הוא אמר לך לא להתקרב אליי." השיב והיא גיחכה." למה את צוחקת?" הוא העלה חיוך לא ברור על פניו בעקבותיה והתקשה להבין האם זה סימן טוב או רע.
"אני לא נוהגת להקשיב לאנשים סתם." היא הודתה. "אני מאמינה ברושם ראשוני שלי, לא בדעות של אחרים."
"זה לא קצת נאיבי?" הוא שאל אותה במחשבה מעט מרחמת. הוא תהה, מה אם תסמוך על מישהו והוא ישחק בה? מה אם ינצל את העובדה שהיא מאמינה? זה… לא ממש בסדר.
לפחות עכשיו קייסי שמח שהחליטה להיתקע דווקא עליו. הוא הכיר את עצמו טוב מאוד, וידע שהוא בחיים לא ינצל חולשה של מישהו נגדו. זה חסר כבוד, ואדם שאין לו כבוד, לא ראוי להיקרא אדם.
"אל תחשוב שאני מאמינה לכל אחד." היא הרגיעה את דאגתו. "יש לי עין מאוד טובה לאנשים. אני יודעת מי משקר ומי לא."
"תום שיקר?" קייסי שאל. הוא קיווה מאוד שתגיד כן ובכך תגרום לו להודות לאלוהים שסוף כל סוף יש מישהו שלא מעריץ אותו. וקייסי לא מרבה להודות לאלוהים, רק במקרים חשובים באמת, כשיש לכך סיבה נבונה.
"לא." היא הפתיעה אותו שוב וגם אכזבה אותו מעט. "אבל הוא לא יודע לקרוא אנשים, כמוני." היא השוויצה מעט בחיוך קליל.
צלצול סוף ההפסקה נשמע מהכריזה והדהד ברחבי מסדרונות בית הספר. עוד מעט יגיעו שאר התלמידים לשיעור הבא שהופיע במערכת, שיעור ביולוגיה, שהיה השיעור היחיד ששווה ללכת לבית הספר בשבילו, לדעתו של קייסי. עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא אהב את השיעור הזה. לדעת איך גוף האדם פועל, מה היא גנטיקה, ממה כל דבר בעולם מורכב… איך אפשר שלא להתעניין בזה? הוא שנא את עצמו שאהב ללמוד בשיעורים האלה, אבל שנא עוד יותר שכולם לא, ועל כן גם הרשו לעצמם להפריע לשיעור להתנהל כמו שצריך.
"אתם תצטרכו להכין עבודה." המורה הטילה את הפצצה, והבום היה אנחתם חסרת האונים של התלמידים.
"על מה?" ג'סטין שאלה בהרמת יד והתעניינה מאוד. זו הייתה בפעם הראשונה שקייסי ראה מישהי מתלהבת מהנושא כמוהו, ואולי אפילו יותר. הוא מעולם לא הרים את ידו לשאול שאלה או לענות עליה. הוא לא רצה להשוויץ בידע שלו, שידע שקיים. אם יש משהו שאנשים ממש לא אוהבים זה חכמולוג, וכל מה שהיה חסר לקייסי זה שישנאו אותו יותר משהם לא מחבבים אותו עכשיו.
"אני כבר מגיעה לזה, אה…"
"ג'סטין סוואן." ג'סטין ענתה למורה. "אני חדשה."
"בסדר גמור, ג'סטין," המורה חייכה מההתלהבות שלה. "העבודה שלכם לא כזאת קשה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לבחור בחיה כלשהי ולעשות עליה מחקר מקיף."
"אולי אפשר לעשות על קלאה." נשמעו לחישות וצחקוקים באחורי הכיתה באדיבותו של תום אברון האחד והיחיד. קייסי רק גלגל את עיניו והתעלם. הוא שם לב למבט שג'סטין שלחה אליו וכיצד היא מנסה להכחיש שעשתה זאת.
"מה, המורה, אנחנו בכיתה ו'?" נשמעה תלונה של אחד התלמידים האחרים.
"זו לא עבודה מסובכת בכלל." המורה הרגיעה אותו, אך כמובן שרק ספגה תלונות נוספות.
"אתם מקבלים מאה על כלום, תגידו תודה." קייסי מלמל לעצמו בפעם הראשונה בחייו, בידיעה שהפעם מישהי מקשיבה לו.
"אני אוהבת עבודות כאלה." ג'סטין אמרה בעצמה. "זה קל וזה כיף, ואפשר לבחור את הנושא בעצמך."
"את ממש מוצאת טוב בכל דבר." קייסי העלה חיוך קטן על פניו.
"רק איפה שיש." ענתה.
"תבחרו חיה, תבררו על ההרגלים שלה, על מקום המחייה שלה, מבנה, רבייה, משפחה, כל מה שתצליחו למצוא. כמה שיותר- יותר טוב." המורה הסבירה בקצרה על העניין לפני שהמשיכה את השיעור כרגיל. "תחלקו בניכם את הזוגות."
"היי, רוצה לעשות את זה ביחד?" ג'סטין בכלל לא התמהמה להציע את זה לקייסי, והוא הופתע מכך, פעם נוספת.
האם זה הוא שפשוט לא רגיל שנחמדים אליו בבית הספר, או שהיא באמת אדם מפתיע? הוא הניח שזה קשור בשניהם.
"אה, טוב, איך שתרצי." הוא השתדל להישמע כמה שיותר אדיש בקשר לעניין, אבל זה באמת היה די מרגש. מספיק מרגש בשבילו לפחות, למרות שהוא לא נוהג להתרגש מהרבה דברים, ובטח שלא מדבר כל כך סתמי וטיפשי כמו זה.
"נתחיל היום, בסדר?" היא שאלה, והוא משך בכתפיו כנותן לה להכתיב את מהלך העבודה. "שנעשה את זה אצלך או אצלי?"
"רגע, מה? אצלי?" הוא התרומם ממצבו האדיש ברגע ששמע את דבריה. בשום פנים ואופן אסור לה להגיע לבית שלו.
"להכין את העבודה. אצלך או אצלי?" היא שאלה שוב.
"אה, אצלך. אצלך יהיה הכי טוב, הבית שלי… הוא לא מקום מזמין במיוחד."
"או-קיי." היא חייכה כאילו לא התייחסה לתירוץ העלוב שלו. אולי היא הבינה איכשהו, שהוא מעדיף שלא להכניס מישהו שרק הכיר לבית שלו, מסיבות כאלה ואחרות, אפילו שזה לא באמת העניין.
העניין היה משהו סודי, משהו שאסור לאף אחד לכלות. משהו שעוד מעט לא יצטרך להסתיר, והוא חיכה לזה כל כך. במשך כל חייו, רק חיכה להגיע לשם, ליום בו ישתחרר סוף כל סוף. בגלל היום הזה לא התאמץ להיקשר לאף אחד (לא שיש למי, כן?). זה הזכיר לו את ג'סטין. היא הייתה בחורה נחמדה. הוא לא רצה שתסבול בשנה האחרונה שלה אחרי שיעזוב (והוא יעזוב). כל מי שיהפוך לחבר שלו לא יימצא חן בעיניי אף אחד מלבד המחנכים, לכן… אוח, איזה קונפליקט אכזרי.