העורב- פרק 12- אשת הברבור

(מוזמנים להקשיב לשיר ^)

קייסי עמד מול מול סוניה כשמבט מופתע ומובן כרוך על פניו. האחרונה שציפה לראות שם הייתה היא. הוא לא היה יכול לומר שלא חשש מהופעתה הפתאומית, שבהחלט הייתה מוזרה ולא הגיונית, אך תוך כדי שהתיישר מחדש להסתכל אל תוך עיניה, הספק שהיה בו כי לא ידע מה פשר הדבר, חלחל לתוכו והשתנה לדאגה.
הדאגה הזו תוכל לחלוף רק אם ינהג בכנות וישאל אותה.
"מה את עושה כאן?"
"זה התפקיד שלי לשאול אותך את זה." היא אמרה, ולמרות תוכן הדברים קולה הצליח להרגיע אותו. "מה אתה עושה כל כך רחוק מהבית אחרי בית הספר?" היא העיפה מבט אל שעון היד שלה.
"מה, את הבייביסיטר שלי עכשיו?" הוא שאל בחיוך שובר רצינות.
"רק חברה סקרנית ודואגת." השיבה. "אם אתה כל כך לא בוטח בי, אז אני אודה שרציתי להפתיע אותך וללוות אותך הביתה, אבל לך כנראה היו תוכניות אחרות."
"זו הסיבה שאני לא אוהב הפתעות." הוא אמר לה בקלילות מאולצת.
סוניה העבירה מבט אל עבר הבית, וצפתה בג'סטין שבדיוק עברה על פני החלון. "זו ידידה שלך?" היא שאלה.
"אה, כן." השיב בקול שקט.
"היא נראית נחמדה."
"היא באמת נחמדה." הוא אמר ואז העלה חיוך קטן על פניו. "את מקנאת?" הוא היה חייב לשאול.
"הו, לא," ענתה ומבטה לא השתנה. "אם הייתי מקנאת כבר היית יודע." היא העיפה עוד מבט חטוף אל החלון. "אני רק תוהה."
"טוב, תמשיכי לתהות. אני צריך לעשות משהו." הוא התקרב ופתח את השער.
"אתה הולך אליה?" היא שאלה את המובן מאליו, כנראה רק כדי להיות בטוחה לגמרי בכך.
"זה מה שבאתי לעשות לפני שעצרת אותי." אמר.
"אני לא עצרתי אותך, את עצרת בגללי." היא תיקנה אותו.
הוא גיחך. "כן, בסדר." אמר ואז עבר בשער. "ביי, בינתיים." הוא המשיך להתקדם לכיוון הכניסה לבית. ברקע מחשבותיו שמע את סוניה כשנפרדה ממנו חזרה, אך רק בקושי. ברגע שהפנה אליה את גבו הוא כבר לא שמע. יותר נכון, לא הקשיב. דעות אחרות הציפו אותו ורק איתן הוא רצה להתעסק.
ברגע שהדלת תיפתח… הוא בכלל לא ידע מה יכול לקרות. גם אם ניסה לדמיין לא הצליח, אבל הוא הרגיש שהסיבה שביקשה שיפסיקו להתראות תתבהר ברגע שישיבו לנקישות הדחופות שלו.
"את מצפה למישהו?" הוא שמע את קולה העמום של ג'סטין מבעד לדלת העבה.
"לא." אחותה, לילי, השיבה לה.
"אז מי זה יכול להיות?" היא שאלה אותה תוך כדי שפתחה את הדלת. היא שמה לב למבט המופתע והמעט מבוהל שאחותה לא הצליחה לעצור. ג'סטין הסתובבה בעצמה לראות מי עומד בפתח, והעלתה הבעה דומה.
"אה, אתה צריך ללכת." היא אמרה מיד.
"אבל אני צריך לדעת איתך." קייסי ביקש.
"זה לא רעיון טוב. " אמרה לו, ובאה לסגור את הדלת. קייסי מיהר לתפוס בה ולמנוע ממנה לעשות זאת. הוא שם את רגלו בפתח כדי שלא תוכל לנסות זאת שוב.
"למה לא?" הוא שאל.
"כי- כי זה לא."
זו לא הייתה תשובה מספקת מבחינתו. היא הסתירה משהו, עכשיו זה היה ברור. הסיבה לכך שרצתה להתרחק הייתה מעין סוד, אבל איזה סוד יכול להיות קשה כל כך שהיא תשנה את דעתה מקצה לקצה בין לילה?
"בבקשה, אני צריך לדעת למה." הוא המשיך לדרוש ממנה בכמה שיותר נעימות, שלא תתחיל לפחד.
"למה מה?" היא שאלה כאילו לא הבינה.
"את יודעת מה."
ג'סטין שתקה. היא העבירה מבט מהיר אל אחותה, שלא הייתה מרוצה מאוד ממה שקורה.
"בבקשה?" הוא ניסה שוב.
"תראי לו." אחותה התערבה לפתע. "אם עדיין לא שם לב, אולי עדיף שתגלי."
"את בטוחה? ג'סטין שאלה אותה.
"כן." היא השיבה, אך בקולה נשמע חשש קל. מבטה גם הודה שהיא בעצמה לא ממליצה על הרעיון.
"להראות לי מה?" קייסי שאל במעט בלבול, ואפשר לומר גם פחד.
ג'סטין פתחה מחדש את הדלת והסתכלה עליו שוב, אל תוך עיניו. עיניה שלה הפכו לצהובות ובוהקות לפתע, ועורה הלבן הפך לצח עוד יותר. בשורשי שיערותיה הבהירות צמחו נוצות פלומתיות וקשות יחדיו, בצבעי לבן טהור. ציפורניה התארכו והפכו לטפרים שחורים וקטנים. שפתיה האדומות המלאות הכהו את צבען. זרועותיה החשופות התמלאו בנוצות לבנות וזעירות כמו פניה.
היא – הייתה –
קייסי לקח צעד אחורנית בטבעיות, אך שכח מגרם המדרגות עליו עמד. הוא מעד לאחור ונחבט על המדרגות בזמן שנפל והתגלגל חזרה למטה. בדרכו, שם לב לג'סטין שבאה לקראתו, כשהיא משתנה חזרה לצורתה האנושית הטבעית.
הוא מצא את עצמו שוכב על גבו ובקושי מסוגל לזוז. ההלם שיתק אותו לרגע. ראשו כאב מאוד מהמכה שקיבל. הוא הזיז את ידו לאט, לאחורי ראשו, ובדק אם נפגע. לשמחתו, על ידו לא נראה דם שיעיד על פצע של ממש, אמנם הכאב לא הסב לו ממש טוב.
"קייסי!" הוא שמע את סוניה צועקת לעברו, ומצידי מבטו ראה אותה רצה אליו ממקומה שעל המדרכה. היא נשארה שם, חיכתה לו.
יד תפסה בו ועזרה לו להתרומם. הסחרחורת הראשונית שלו תקפה אותו בעוד יותר עוצמה ברגע שניסה להתיישר. הוא הרים את מבטו, וראה שזו ג'סטין שמנסה לעזור לו. באינסטינקט לא רצוי הוא השתחרר ממנה בכוח.
"אתה בסדר?" סוניה רכנה לצידו ותפסה בכתפו. היא הרימה את מבטה אל ג'סטין ולא נראתה מרוצה. "בוא נלך מכאן." היא עזרה לו לקום על רגליו.
"רגע, מי את?" ג'סטין התרוממה גם היא ופנתה אל סוניה במבט לא מרוצה.
"חברה. אלאלה." היא השיבה לה. "קדימה." היא תפסה בזרועו של קייסי, שעדיין היה תשוש מהנפילה, ולקחה אותו איתה הרחק מהבית.
הוא התקשה להאמין שכל זה באמת קרה. הפעם לא טרח להסתכל לאחור. הוא לא רצה לאמת את המקרה שאולי היה יכול להיות איזו הזיה משלו. הוא קיווה לכך.

ההליכה שלהם כאילו נמשכה נצח, אך גם הייתה מהירה וקלילה. הוא שכח לגמרי מה קרה מאז שיצאו, והגיעו למזרקה שבמרכז "פארק האבן השחורה". סוניה נתנה לו לשבת למרגלותיה, בידיעה שקול המים יעודד אותו.
"מה- זה היה?" הוא שאל אותה מיד. הוא ידע שהבינה יותר.
"הידידה שלך- היא אוׄלוׄר." דבריה לא ממש סייעו לו, אך הוא כן הצליח להבין שזה אומר משהו מיוחד.
"אולור?"
"אשת ברבור." היא תרגמה לו. "כמו אלאלה, אבל מתוק יותר." היא גלגלה את עיניה בבוז.
"ומה היא עושה?" הוא שאל.
"מוצאת חוטאים ונותנת להם אפשרות לכפר על המעשים שלהם." הסבירה. "כמו מלאך שומר."
"ההיפך מאיתנו." קייסי מלמל בהבנה.
"זו הסיבה שאנחנו לא ממש מחבבים אותם. הם הורסים את המסורת שלנו."
"זו הסיבה שהיא לא רצתה להיפגש יותר." הוא המשיך לומר לעצמו.
"למה זה כל כך משנה לך?" סוניה שאלה אותו וכיווצה את עיניה. "אתה התאהבת בה." היא הבינה.
"אני מניח." הוא הודה בזה סוף כל סוף, או לפחות סוג של הודה.
"טוב," סוניה התקרבה אליו ונישקה אותו על שפתיו. היא גרמה לליבו לדפוק כמו משוגע, ובפעם הראשונה מאז פגש בג'סטין, לרגע שכח ממנה. "כבר לא."