העורב- פרק 11- נוצות מרוטות

זו הייתה הפעם הראשונה שקייסי באמת התרגש ללכת לבית הספר.
בדרך כלל הוא היה מרגיש מטונף מכך. מי השפוי שיאהב ללכת לשם, כשהוא יודע ששום דבר מיוחד לא יתרחש שם ויגרום לו ליהנות?
אולי רק ביום הראשון או האחרון ללימודים יש איזה קמצוץ של עניין, אולי גם בימים האלה שלפני החגים שמבטלים את כל השיעורים בשביל מתכונת מיוחדת לפני החופש, אבל לא ביום רגיל כמו היום. ממש לא.
אז? הוא לא האמין שזה באמת נכון.
הוא ידע מה התשובה לכך, הוא פשוט לא ממש רצה להודות בה.
אפילו הרגע בו ניגש לדלת הכיתה ונכנס לתוכה היה… מטלטל. מי יהיה שם? בשולחן בו הוא בדרך כלל יושב? זו שאלה מטופשת, אבל בשבילו זה היה קריטי.
פעם קודמת, באותה שעה, ג'סטין כבר ישבה בכיתה. הוא פשוט תהה האם גם עכשיו. ואם הם עדיין יושבים ביחד באותו שולחן, אחרי שברח לטקס… היא תהיה שם, נכון?
נכון?
ג'סטין ישבה בכיתה, והוא ראה אותה כשפתח את הדלת.
היא לא ישבה היכן שחשב שתשב, והיא לא יצרה איתו קשר עין בכלל. היא ישבה בחלקו האחורי של הכיתה. היא הסתתרה מאחורי ידה המסוככת, כשהשכיבה את ראשה על השולחן, וציירה לעצמה במחברתה. זה הזכיר לו את הפעם הראשונה בה ראה אותה.
הוא פנה אליה, וצעדיו היו מהירים מדי לטעמו. הוא השתדל להאט את הקצב תוך כדי שהלך, כי לא להיראות לא טוב.
"אה, היי," הוא נשען על השולחן עם שתי ידיו. "מה קורה?"
"בסדר." היא השיבה מיד בקול שקט. זה לא אפיין אותה בכלל, לכן לא היה יכול שלא להתחיל לחשוד שמשהו דווקא לא בסדר.
"את בטוחה?" היה אפשר לשמוע את הספק בקולו.
"כן, כן," ענתה, ואז הרימה את ראשה אליו. היא נראתה בסדר גמור. אולי רק המבט שלה היה שונה מבדרך כלל. "למה אתה שואל?"
"כי את בקושי מתקשרת." הוא השיב לה. "ואת יושבת במקום של תום."
"הו, כן," היא הבינה אותו. "לא אכפת לך,נכון?" מעצם שאלתה הבין בעצמו שזה המקום החדש שלה. טוב, זה- זה בסדר גמור, היא הרי נראית כמו מישהי שלא רוצה לשבת לבד בכיתה (עוד משהו מיוחדת בה, כי כולם רוצים לשבת לבד בכיתה).
"אה, לא, לא," הוא שיקר וקיווה שלא תשים לב. היא מזהה, אחרי הכל, כשהוא לא דובר אמת. הוא זכר את זה, אך החליט להכחיש בכל זאת.
"יופי." נראה היה שזרמה עם התשובה שלו. גם זה היה די מוזר. "תקשיב, יש לי משהו להגיד לך."
"מ-מה?" ליבו קפץ במקומו.
"אמ," היא העבירה מבטים מהירים לצדדים. "אולי נוכל לדבר בהפסקה?" היא שאלה.
קייסי הנהן אך לא היה בטוח בקשר לכך. טון הדיבור שלה די הדאיג אותו, הוא לא שמע אותה מדברת כך לפני כן (והוא יכול לומר זאת, למרות שביחס לזמן בו הכירו, לא דיברו יותר מדי). הוא הרגיש שהוא מסוגל לשים לב לזה.
"יופי." היא חייכה אליו בקלות, ואז חזרה להתעסק בציור שלה בהדרגה, עד שבכלל לא הביטה בו יותר.
שוב, זה היה מחשיד.
הוא חזר לשבת בכסאו, ואז בדיוק הגיעו כל שאר התלמידים. הוא צפה בהם כשהם רצים לשבת במקומותיהם. אחריהם נכנסה המורה לכיתה, והשיעור התחיל.
קייסי לא ידע על מה הוא היה ומה המורה הכתיבה, כי במשך כל הזמן הוא היה מנותק. הוא חשב, וחלם בהקיץ. ההודאה של ג'סטין הרתיעה אותו.
הוא לא הצליח לנחש מה היא רוצה לומר לו, ומה שכן עלה במוחו היה ביזארי מדי מכדי להיות התשובה הנכונה.
הוא המשיך להביט בשעון התלוי מעל הלוח בתקווה שהזמן באמת יעבור מהר כפי שרצה. זה לקח הרבה מאוד זמן, אבל הצלצול סוף כל סוף נשמע.
כל הילדים רצו החוצה, וכשקייסי הרים אחרי הצעקות את ראשו, ראה את ג'סטין ניגשת לדלת ויוצאת מהכיתה. היא הפנתה אליו את מבטה וסימנה לו לבוא אחריה. הוא קם מהכסא והלך בעקבותיה.
הם יצאו מהבניין, והגיעו לחצר בית הספר, ושם היא נעצרה. בנקודה רחוקה ומבודדת.
"משהו קרה?" הוא שאל.
ג'סטין לקחה נשימה עמודה לפני שפצתה את פיה. הוא לא ידע שמה שתאמר ייקח ממנו כל כך הרבה. "אני לא יכולה להיפגש איתך יותר." היא השיבה.
"אבל- אנחנו לומדים באותה כיתה." הוא אמר, ותהה איך זה יהיה אפשרי לא להיפגש אם יראו זה את זו כמעט כל יום.
"כן, אני מתכוונת, מחוץ לבית הספר." היא הסבירה בפנים נפולות.
"אבל למה?" הוא התקשה להבין.
"אני, אה, טוב, אני לא יכולה לומר." היא הודתה. "אבל אתה תוכל להבין, נכון?"
"לא." השיב, וראה איך מבטה העצוב ממשיך ליפול. "אבל אם זה מה שאת רוצה אני לא אעצור בעדך."
"אני לא רוצה." אמרה. "אבל אני צריכה." היא הרימה את מבטה אליו. "את זה אתה יכול להבין?"
עיניו נפגשו בשלה והוא ראה שהיא הלחמת עם עצמה בנושא. עכשיו הוא תהה למה בכלל אמרה את זה, אם היא לא רוצה בזה, ולפי ההיגיון, הוא הצליח לדעת את התשובה. זה גרם לו כן להבין.
"כן." אמר לה. "זה פשוט חבל."
"אני יודעת." אמרה. "אבל, היי, אתה עדיין תהיה החבר הראשון שלי כאן." היא חייכה, והוא השתדל לחייך אליה במרמה. "ביי." היא אמרה במהירות והסתלקה מהמקום. כנראה שלא רצתה למשוך את השיחה המעיקה הזאת עוד יותר.
כמה שניות לקחו לו כדי להסתובב לאחור ולראות אותה הולכת. היא רצה בקלילות, ומהר. כאילו רצתה רק לשכוח ממה שקרה.
זה היה הדדי.
ובכל זאת, משהו לא הסתדר לו. הוא עדיין היה חייב לדעת מה עומד מאחורי הבקשה שלה. למה פתאום שינתה את דעתה? אתמול, כשנפגשו ליד ביתה, היא הייתה בסדר גמור, אפילו שמחה לדבר איתו.
זו הייתה הסיבה שעשה דבר שמעולם לא חשב שיעשה. זה לא היה פשע מסוים, זו הייתה פשוט פעולה שלא התאימה לו. אילו היו שואלים אותו לפני שבוע אם היה חושב שיעשה את זה, ברור שהיה צוחק, אבל עכשיו, הוא היה רציני לגמרי.
אחרי יום מתיש, ארוך ולא נעים בבית הספר, הוא חיכה בקצה הרחוב בו ג'סטין גרה וחיכה שתחזור לביתה. היכולות החדשות שלו נתנו לו את האפשרות להגיע לשם מהר, עוד לפניה.
הוא חיכה, והיא כמובן נקלטה בעיניו מהר.
הפעם הייתה לבד. יופי.
פניה מעולם לא נראו שקטות כל כך. שום חיוך לא קישט אותך כבדרך כלל. הוא היה יכול להישבע שאם היה דבר כזה, הוא היה יכול להאמין שהיא מעין סוג של שיבוט של עצמה, רק אחד עצוב יותר.
היא עברה את שער הגינה ופנתה להיכנס אל הבית. זה היה הסימן שלו לצאת. הוא עבר את הרחוב במהירות, מתעלם מכך שעבר על פני תום שחזר בעצמו לביתו והסתכל עליו בתהייה. בוודאי חשב מה לעזאזל הוא עושה שם.
זה לא ממש היה עניינו.
הוא גם התעלם מנוכחותה של סוניה שחיכתה לו עד יד השער אותו התכוון לפתוח כדי להיכנס… רגע, סוניה?
הוא נעצר בחריקה אילמת על פני המדרכה וניצב מולה. הוא הרים אליה את מבטו המופתע, ולא בדיוק ידע מה לומר.
רק לחשוב, מה היא עושה כאן?