העורב- פרק 10- ביקור (העלאה שנייה כי נמחק..)

ג'סטין הסתכלה על קייסי ונראתה המומה. זה לא היה מפתיע בהתחשב בסיטואציה. יכול להיות שגם הוא היה נבהל אילו מישהו שהכיר לפני שבוע מתגלה לו כצאצא של יצור מיתי, יוצא למסע ואז חוזר מבלי לומר ליד ביתו, ועוד מסתכל עליו בעיניים צהובות לא אנושיות.
אילו האדם הזה לא היה הוא, בוודאי היה מתחרפן. טוב, בעצם, הוא היה נבהל ואז מתחיל להתעניין, כי הוא לא אדם שבורח במקרים כאלה, אבל הוא גם לא ג'סטין, והיא הייתה יכולה להגיב בכל כך הרבה צורות שלא ידע לאיזו מהן לצפות.
"אני מניחה שזה אומר שאתה אלאלה עכשיו?" היא שאלה, ברוגע כמעט מחשיד.
היא לא נבהלה , לא קפצה במקומה, לא ברחה כפי שאולי ציפה שתעשה. היא נשארה עומדת שם, והסתכלה עליו.
הזמן עבר עד כדי כך שעיניו כבר חזרו לצבען החום הכהה הרגיל. הוא לא ראה יותר את הניצוץ החוזר מהעיניים שלה.
"זה עד כדי כך שקוף?" הוא ניסה לשבור את הקרח עם חיוך קטן, בתקווה שזה יצליח.
"אני חושבת שהייתי מבחינה בעיניים צהובות בפעמים הקודמות שנפגשנו." היא השיבה בחיוך, וגרמה לו להקלה. היא התקרבה אליו בנוחות, כאילו קרה דבר יומיומי לפני כמה שניות, והוסיפה לשאול אותו. "אז זהו זה? עכשיו אתה חלק מהמסורת?"
"כן." הוא ענה. "אבל זה לא הסוף."
"לא?" ג'סטין התפלאה.
"ברור."
"אז?"
"טוב, עכשיו יש לי תפקיד, כמו לכל אלאלה." קייסי הסביר.
"איזה מין תפקיד?" ג'סטין המשיכה לשאול בסקרנות.
"להעניש את החוטאים. את יודעת, כמו הסיפור שסיפרתי לך, על 'איש העורב'." הוא אמר.
"אבל- זה לא קצת… פרימיטיבי?" היא שאלה, מנומסת עד כמה שהייתה יכולה להיות. "אתה לא מאמין בגאולה? בהזדמנות שנייה?"
"אני לא יודע." הוא ענה בכל הכנות. "מעולם לא ממש חשבתי על זה, אבל- אני כן יודע שמי שחטא, מעולם לא עשה זאת רק פעם אחת."
"אני חושבת שלכולם מגיעה הזדמנות שנייה," ג'סטין אמרה. "גם אם טעו יותר מדי פעמים."
"את שוב מנסה לגרום לי לשנות את דעתי, הא?" הוא שאל בקלילות. הוא ידע שגם אם תמצא את כל הסיבות הטובות בעולם, הוא לא יפנה עורף למסורת שלו, וימשיך לעשות את תפקידו בגאווה.
"לא, לא," ג'סטין מירה לומר. שלא יחשוב שהיא מנסה להפוך אותו לעריק. "אני רק מעלה את דעתי לאוויר." הסבירה. "אתה יודע, תמיד יש יוצא מן הכלל." היא התקרבה לשער ביתה הבהיר בכדי לרמוז שכנראה הגיע הזמן לסיים את השיחה.
"את זה אני יודע." הוא אמר לה בחיוך.
"אז… ניפגש מחר, בבית הספר." היא אמרה ופנתה לעבור ולגשת אל ביתה.
"אה, בית ספר, נכון." הוא אמר ונזכר למה בכלל הגיע לשם מלכתחילה. או לפחות הסיבה שהקצה בכל כדי לעשות זאת. "צריך לעשות את העבודה הזאת בביולוגיה."
היא הסתובבה אליו בחיוך. "לא צריך, סיימתי אותה."
"באמת?" הוא שאל בפליאה.
היא הנהנה. "אתה לא צריך לדאוג בגלל זה."
"אבל… היינו אמורים לעשות אותה ביחד." קייסי התעקש על הנושא.
"זה בסדר, לא היה לי אכפת." אמרה.
"אבל לי אכפת. אני לא רוצה לקחת קרדיט על משהו שאת עשית." הוא אמר.
"טוב," היא עצרה וחשבה. "יכול להיות שאפשר ללטש אותה קצת."
"אני יכול לעזור בזה." הוא קרא בהתנדבות.
"יופי." ג'סטין אמרה בחיוך. "אז נדבר על זה מחר."
"כן. בטח." הוא הסכים בשמחה. היא המשיכה ללכת בשביל האבנים לכיוון דלת ביתה, ואז נעצרה והסתובבה אליו.
"לא אכפת לך שהעבודה היא על ברבורים, נכון?" היא שאלה. על פניה היה מבט שאמר שהיא מודה שהלך לטקס שלו, כי אז זכתה לבחור מבלי להתלבט. זה עוד משהו טוב שיצא מזה.
קייסי גיחך. "לא, זה בסדר."
"יופי." היא גיחכה והמשיכה להתקדם.
כשנעמדה על סף דלת הכניסה, רגע לפני שפתחה אותה ונכנסה, היא העבירה לו עוד חיוך קל והנהון ראש פשוט. הוא החזיר לה, והיא נעלמה מעיניו מבעד לדלת.
הוא נעמד שם עוד כמה שניות לפני שפנה לעזוב וללכת לביתו שלו.
בדרכו לצאת מהשכונה, הוא העביר מבט די ארוך לכיוון ביתו של תום.
הוא רק תהה, תהה בקשר אליו. למה פתאום התעניין בג'סטין? זה פשוט הרגיש לקייסי מוזר, זה הכל.
הוא חיכה למחר, להיפגש איתה שוב.
משהו שנוכחות שלה גרם לו להרגיש מרומם יותר, שמח יותר. המראה של השלוליות שהרטיבו את הכבישים, רוח הגשם הטרי באוויר והעננים שהסתירו את השמש בשמיים ומנעו מהחום שלה להתפזר, הם היו חלק ממראה שאהב, של התחלה חדשה, של שנה חדשה וסופה של קודמת. עכשיו זה הרגיש לו הרבה יותר אפלולי ומדכא ממקודם.
לא צריך לטעות, הוא עדיין אהב ללכת כאשר זה מה שמקיף אותו, אבל הוא גם הרגיש שהוא כבר לא היה יכול לחכות לתחילתו של האביב, של הפריחה, של השמש והצבעוניות שנמצאת בכל מקום.
זו הייתה פעם ראשונה שחשב ככה. למרות שזה דבר כה פעוט ושולי, זה בהחלט עניין אותו לדעת למה הרחיב את דעתו, ואיך לעזאזל זה קרה.