העורב הלבן- פרק שני (קצר!)

1. לפני הסיפור עצמו- אני מזכירה, אשמח אם תכתבו לי דמויות עם הפונקטים הבאים:שם, גיל אנושי, גיל לא אנושי, מראה אנושי, מראה לא אנושי, אופי, רקע, נשק, כישרון, הערות.

2. תהנו מהקריאה של הפרק!

"לא חשבתי שזה עד כדי כך גרוע" מלמל ג'ונתן בשפתו, נושף את לחיו מבפנים. רוזה חיבקה את כתפיו מאחורה. הילדה בת הכ12, עם השיער החום-אפור המתולתל והעיינים הכחולות נראתה אולי אפילו קצת מפחידה, אבל ליבה היה טהור- היא הייתה הכי אנושית מכולם. היא הייתה הייתה צאצאית למוטציה- בת של ערפדית וונוס. המראה המפחיד והרצון לדם נשאר בה- אבל לא היו לה ניבים.
"אל תדאג ג'ונתן" אמרה רוזה והניחה את ראשה על כתיפו של הילד. "אנחנו נמצא אותה". אליאנור פלט נחירה וקפץ אל הקיר בפתאויות- קוטע את האפלה שנפלה על בית העץ. רוזה קפצה מרוב בהלה, וג'ונתן רק הרים את ראשו. הוא כבר לא נראה בן עשר. קמטים חרצו את פניו, וזוויות פיו צנחו. עיניו הפכו לכמעט שקופות, כמו בבוקר. ושיערו בין רגע התדלל. רוזה חשפה שיניים בתגובה מגוננת לכיוון אליאנור- למרות שלא היו לה ניבים, האימפוליסביות עדיין נכחה בדמה.
"מה, חתיכת חזיר? כבר הפלת עלינו חשיכה, אל תפחיד אותנו עוד יותר" אמרה רוזה בניב ישן ומתנגן. אליאנור חייך בצורתו המטרידה. מוציא את ידיו מהכיסים שלו- טלפיי חזיר- ושם אותן בחבטה על הרצפה.
"את קצת לא מבינה" אמר אליאנור בלחישה רועמת "האלה עומדת בחוץ. והניב שלך רק גורם לה…" אליאנור נחר נחירה ארוכה "לגחך"
רוזה ירקה כמה קללות בניבה העתיק, בזמן שג'ונתן התעורר- עדיין זקן ונבול קצת- וןיצא מבית העץ במהרה. הוןא ירד בסולם אל הרחוב הגשום, והביט אל הכביש- שעברה בו סה"כ כרכרה אחת. הוא הבחים דמות זוהרת שעמדה באמצע הכביש, מסתכלת עליו במבט מגוחך. הדמות פרשה כנפיים שחורות ועפה לשמיים. ג'ונתן הביט בדמותץ השחורה שבשמיים. חוסר התחושה התחיל לפשוט בו. עוד אחריות? עוד נטל? שבע אנשים היו מספיקים לו. וגם הם, רק מוטציות. מה פתאום אלה. מה פתאום…
ואז הבזיק בו זכרון קצר. זכרון ישן מימיי ילדותו. הוא עצם את עיניו, מאבד תחושה אבל עדיין ברוחו עוקב אחרי הדמות השחורה, שכנראה לא מבינה מה עובר על הילד המסכן. כנפיו הלבנות עיקצצו בידיו הגרומות מתחת לסוודר.
"איוואן!" הניב הרוסי העביר בו צמרמורת. "מה אתה עומד שם כמו עץ?" הצחוק היה מרענן ומתוק. הקול היה רחוק.
"איוואן?" הקול נשמע קרוב יותר. ג'ונתן פקח את עיניו בבהלה. הבלבול הציף אותו. מה?
"מאלינה?" הוא שאל בשקט. הדמות השחורה נחתה מול פניו, פניה מוכרים כול כך, עיניה מלטפות ושיער השחור נוגע בשיערו הלבן. הוא נחתע ל האספלט בחוסר כוחות. הדמות השחורה חיבקה אותו.
"איוואן. זו אני. תרגע"
הדבר הבא שזכר היה צרחה. הצרחה היחידה שרוזה אי פעם השמיעה.