העורב הלבן- פרק ראשון

"ג'ונתן, אורחת הבוקר מוכנה! הכנתי לך בייקון וחביתה כמו שאתה אוהב, אז אל תתלונן!" קול צעיר פילח הבית החמים אך השקט, שרק פצפוץ השמן על המחבת נשמע בו, וגם הוא נבלע ברוח שנשבה בקור מחוץ לקירות הבטוחים.
ג'ונתן גירד את ראשו מול המראה השבורה שלו (תקרית לא נעימה לפני שנה. הוא וחתול ואחותו הגדולה. לא יצא מיזה שום דבר טוב), בוהה בדמות בחיוורת בעיניים חלולות. השיער הבלונדיני שלו היה יחסית ארוך, במין תספורתפטריה, עם פוני שנפל על עיניו הירוקות, שכרגע נראו שקופות כמעט. הוא משך באפו הישר והמנומש, ניגב בשרוול הסוודר שהיה גדול עליו במידה או שתיים את האף. ויצא מחדרו- יורד במדרגות אל ארוחת הבוקר.
אחותו עמדה אל מול הכיריים, משחקת עם הבייקון במחבת. היא חייכה אל ג'ונתן כאשר הוא נכנס למטבח והגישה לו את המחבת החמה על השולחן, עם שתי חתיכות הבייקון, ולתוך המחבת הזו שמה בקלילות את החביתה- וחתיכת לחם בצד שהוציאה מהמקרר, שעד שלא נפתח- עמד בשקט. אבל רעש וזמזום חשמלי מילא את החדר כשדלת המקרר נפתחה. ואפילו כשהיא נסגרה, לא נראה שהרעש נעלם.
"בתיאבון" אמרה לו אחותו, מתיישבת מולו בשולחן, ומסתכלת עליו בעיניים שמחות. שיערה הערמוני אסוף כלפיי מעלה בפקעת, ושל סרוג נח על כתפיה. עיניה היוע ייפות אך פקוחות לרווחה. וחיוכה גרם לג'ונתן להתעשת ולחזור לעצמו. הוא חייך בחזרה.
"תודה".
* * *
"אתה מאחר, כרגיל" אמרה רוזה במורת רוח כשג'ונתן נכנס בחצי שעה איחור לבית העץ הרועד שלהם. כולם כבר היו בפנים- רק ג'ונתן איחר. כרגיל. "ואתה זה שיש לו כנפיים" הזעף בקולה גרם לכולם לצחוק. ג'ונתן נשאר בקצה הוסלם, לא נכנס פנימה.
"מצחיק מאוד. אבל הפעם יש הצדקה לאיחור שלי. אז שתקו" פניו ג'ונתן היו מתלהבים מאוד, אבל קולו נשמע מבוגר יותר משל ילד בן 10. וגם טייפה רציני מידי. הוא הביט לכיוון הפינה, שם ישב בשקט ילד שמשן עם עיינים כמעט שחורות לגמרי, ושיער על גבול השחור- כחול. הוא היה היחיד שלא יכול היה להשתלב בחברה, מבין כול חבורת החברים.
"אליאנור, הרגשת משהו שונה?" הוא נבח את המילים אל הילד. עיניו השחורות של אליאנור מצמצו.
"ג'ונתן? זה אתה?" הוא שאל בקול לוחש "לחשו לי שאתה מת." הבדיחה הצחיקה את כול החברים. ג'ונתן גיחך.
"אל תתחיל עם זה, בבקשה. אבל הרגשת איזו שהיא תנועה?" שאל ג'ונתן, סוף סוף נכנס פנימה אל בית העץ, מבין שיצטרח להישאר שם לכמות זמן מסויימת. והוא לא אהב את הרעיון הזה. רוזה זזה קצת גכדי שג'ונתן יוכל להתיישב, וכתריסר עינים בהו בו מהאור החלש בבית העץ.
אליאנור משך באפו. "כן, האמת." ג'ונתן נשם לרווחה. "אבל זו לא הייתה תנועה טובה. מישהו חדש מצטרף".
"עוד מוטציה?" נשמעה השאלה באוויר.
"לא." אמר אליאנור בקול שמח את הבשורה הנוראית הבאה. "הפעם זו אלה מלאה."