העורב הלבן- פרולוג

"זה לא קשה למצוא את עצמך מחייך באמצע כאוס. למצוא את עצמך מוצא את נקודת האור הכי מטופשת והכי פחות יעילה, במערה הכי חשוכה ומסובכת- ולהתמקד בה- לדחוף את המציאות החשוכה והמפחידה של המערה אל מחוץ לתודעתך.
זו הרמה שבא אני לא אוהבת את המציאות.
וזה לא בגלל האנשים סביבי! כלל וכלל לא! זה העולם שלכם, היה העולם שלי. זה מה שמאפיין אתכם בתור עולם- ואני כול כך שמחה שכולכם מוכנים להתמודד עם זה. שרובכם במצב לקלוט אל הסיטואציה, ולחיות איתה- עד הסוף. כול אחד וסופו.
זה פשוט- הפחד שלי. במציאות מפחידה אותי- המצב טוב מידי, או שהוא רע מידי- ואני, בכנות? תמיד האשמה.אני לא רוצה שאתם תיפגעו ממשהו שאני עשיתי.
אני רוצה לחזור לעולמי. אני רוצה לחזור למקום ממנו באתי אלייכם, אנשים נכבדים. ואני מודה לכם מקירב לב שלוש השנים האלו- שנים מדהימות ומלאות בחוויות.
אני מקווה שתבינו אותי. שזכותי לחזור אל העבר שלי. ואני שמחה שאתם חיים בתקווה בעתיד שלכם.
בהצלחה לכולכם, אהוביי.
מור"

את הפתק הזה החזיק בידו ילד בעל שיער בלונדיני- שאותו כיסה כובע גרב שחור, שכמעט וכיסה גם את העיינים הירוקות של הילד- שנראה כבן 10. הוא לבש מעיל ירוק ועבה, ומגפיי עבודה מגומי, שהיו לפחות שלוש מידות יותר מרגלו הקטנה. האף הישר והמנומש שלו היה אדום כולו, אולי מרוב הקור של החורף, או אולי מהבכי שלו. דמעותיו נפלו ביבבות קטנות על השלג שמתחת לרגליו, יוצרות חורים קטנטנים. ידיו לפתו את הפתק כול כך חזק, שהפתק נקרע קצת בקצוותיו.
הוא לא ידע איך לספר זאת לאחרים. ובכלל- הוא צפה את כול זה מראש, את עזיבתה של מור- או כפי שחברו ג'ורג כינה אותה בהקנטה "המוריגן". והוא לא טעה- אבל הוא לא ידע איך לאמר זאת לחבריו מבלי להתפרק. מבלי לרצות להתקפל בתוך כנפיו הלבנות ולהירדם לנצח- יד ביד עם מורי.
הוא נחת בשלג הצחור, הפתק בידיו נרטב מעט, הוא הכניס אותו למעיל בבכי כושל, מקמט אותו. הוא נשכב בשלג והביט בשמיים, דמעות יורדות מעיניו, אפו נוזל ויבבות קטנות יוצאות מפיו. מוריגן נעלמה. אחותו- אהובתו- נשמתו התאומה נעלמה.
אבל היא חזרה הביתה. גם הוא יכול לחזור הביתה. המחשבה הזו חלפה בראשו של גביראל הרבה פעמים, האמת. הוא יכול לחזור לשם.
אבל איך הוא יעזוב את חבריו במצב כזה?
הוא לא.