העולם שמתחת- פרק 3

"לעזאזל." לחשתי כאשר הניסיון השביעי שלי לפתוח את הדלת עם המפתח האלקטרוני, נכשל גם הוא. עוד פעם אחת, אוקיי, החזקתי את המפתח, והכנסתי אותו לעדשה, בעוד שהיא הפכה צבע אדום וזרקה את המפתח ארצה, שוב.
"אתה לא מכניס את זה נכון," נעמד לידי ילד בעל שיער אדמוני ומשקפיים שחורות. "אני מניח שאתה רנטו, נכון?" הוא אמר והכניס את מפתחו לעדשה, וסובב את המפתח ימינה, מתוך הדלת יצא שטח ריק, והנער הניח עליו את האצבע.
'טביעת אצבע נקלטה במערכת, ברוך הבא, נפטריון.'
הדלת נפתחה והנער שהתגלה כנפטריון סחב את המזוודות שלו פנימה.
"תבחר מיטה." אמר נפטריון שנכנסתי לחדר.
הוא נראה דומה, מאוד, לחדר שהיה לי בתא המשפחתי, רק שהחדר פה, הרבה יותר מרווח.
"אין לי בעיה." אמרתי, והתיישבתי על מטה שלידה היה חלון גדול, שפנה למה שנראה כחצר הפנימייה, ונפטריון התיישב על המיטה השנייה.
"אני נפטריון אין-שם, אתה יכול לקרוא לי, נפטיר." הוא חצה את החדר והרים את ידו בחיוך
"רנטו אין-שם, ואתה, יכול לקרוא לי רנט." לחצתי את ידו בחיוך, קם לפרוק את המזוודות שלי.
"מעניין איך הולכת להיות שנת הלימודים פה. כבר פגשת אנשים? כאילו, תלמידים?" שאל נפטיר והכניס את בגדיו לצד האחד של הארון.
"פגשתי מישהי בשם, נימאלו…נימשאו…מישהי בשם נים." אמרתי בגיחוך
"נחמדה?" הוא התיישב על מיטתו, למרות שפירק רק חצי מהמזוודה שלו.
"כן, אני והיא הלכנו לאיבוד באחד האזורים האסורים שבפנימייה," אמרתי, מסדר את בגדי באי ריכוז בתוך החלק השני של הארון
"וואו באמת? מה ראיתם שם?" הוא חייך
"כלום, איזה בוגר עצר אותנו לפני שהספקנו לנשום בכלל." אמרתי בעצבנות.
"אני לא מאמין! איזה ילדים מעצבנים יש היום." הוא התייפח "נראה לך שתחזור לשם?" הוא שאל
"בטח שאני אחזור, הבטחתי לנים שאנחנו נחזור, וחוץ מזה, אני רוצה לדעת מה יש שם." אמרתי בסקרנות, מתיישב על מה שנראה כמו ספה. נפטיר קם והתיישב לידי.
"אבל, הם יכולים לסלק על זה, לא?" שאל נפטיר
"למה להם לסלק כמה ילדים מסכנים שהלכו לאיבוד?" שאלתי בחיוך "אתה רוצה לבוא איתנו?" שאלתי כשראיתי את חיוכו
"בטח!" הוא אמר.
"טוב, אבל אם נלך, זה יהיה רק בשבוע הראשון, כי אחרי זה לא יאמינו לנו שהלכנו לאיבוד." אמרתי
"אתה צודק," אמר נפטיר, ונראה כאילו שקע לתוך מחשבה.
'תלמידים יקרים.' נשמע הקול הרשמי בשנית
'בשניות אלו, הסתיים המיון לחדרים, אנחנו מקווים שכולכם מרוצים מהתוצאות. מיום שלישי, נחיל בסדר יום מערכתי, בינתיים, עליי לוודא שהנכם מודעים לחוקי הפנימייה: אין לקלל, אין להרביץ, אין לגנוב, אין לצעוק, אין להתחצף,אין להיכנס לאיזורים האסורים, ואין לעשות משום ניסוי שלא אושר על ידי המחלקה הראשית, כל תלמיד שיעבור על אחד מחוקי אלה יסולק באופן רשמי מהפנימייה, סדר הארוחות של פנימיית טאפד הוא:
משמונה עד עשר, ארוחת בוקר. משתיים עשרה עד שלוש, ארוחת צהריים, משבע עד עשר, ארוחת ערב, מהשעה עשר, המטבח נסגר. בגדי הפנימייה מחולקים כרגע בקומה מס' 2.
יום ראשון שמח לכולם, וברוכים הבאים, או כמובן, ברוכים השבים, לפנימיית טאפד' הקול הפסיק ורנט הסתכל על נפטיר שהחזיר לו מבט מלא משמעות.
"כמו שאמרת," הוא אמר "אי אפשר להעיף אותנו על זה שהלכנו לאיבוד."
דפיקה נשמעה בדלת, וניגשתי לפתוח אותה,
"מדיי פנימייה." עמדה נערה בעלת שיער ארוך ושחור, ועיניים כחולות.
"המספר הסידורי שלכם?" שאלה
"33." אמרתי, והיא התכופפה מתחת לעגלה ושלפה שני סטים של מדים.
"אני מספר 7." אמר נפטיר ולקח מידיה את בגדיו.
"ביי, תודה רבה." אמר נפטיר וסגר הדלת עם המרפק.
"מתי נולדת?, שאל פתאום נפטיר והכניס את בגדיו לארון.
"למה אתה שואל?" אמרתי
"כי העיניים שלך מלחיצות לי את הצורה." הוא חייך "אתה נולדת בערב סגול השמייים, לא כך?" הוא אמר
"כן." צחקתי, ולרגע תקפה אותי המחשבה, למה נים לא שאלה אותי את זה. כנראה היא התביישה או משהו.
"איזה מגניב. אתה יודע, אני הולך לעשות את העבודת מחקר שלי על הערב הזה." הוא אמר
"באמת? למה? הכל כבר ידוע לגבי הערב הזה." אמרתי
"לא לדעתי, לי יש תיאוריה." הוא אמר
"מה התיאוריה שלך?" שאלתי בסקרנות"
"טוב, נכון שהלילה הזה הפך בשנים האחרונות לתופעה שחוזרת על עצמה לעיתים קרובות יותר?" הוא אמר
"כן." הסכמתי
"טוב, אז התיאוריה שלי היא, שכל פעם שאיש מהעולם שלנו מתה, הנשמה שלו עוזבת את הגוף ועולה למעל הקו, ושם היא מתחילה שוב את חייה, מבלי לדעת על חייה מתחת לקו."
"אם כך, כל ערב אמור להיות ערב סגול שמיים, כי כל ערב מתים אנשים." אמרתי
"אני חושב שהנשמות מחכות, עד שנשמה חשובה תמות, ויחד איתה הן עולות, ולכן רואים את התופעה בפעם בכמה חודשים." אמר נפטיר
"אם התיאוריה שלך נכונה, אז למה רק בזמן האחרון התופעה התגלתה לעיתים קרובות?"
"כי נשמה חשובה מדי מתה." חייך נפטיר