העולם שמתחת- פרק 2 חלק א’

"אתה רואה אותם?" הצביעה נים על שני תלמידים מחזיקים במזוודות ותיקים
"כן." אמרתי
":הם גם חדשים, בוא נעקוב אחריהם וזהו." היא אמרה וקיפלה את המפה, אני לא בטוח שזה היה נכון לעשות את זה, אבל בכל זאת הקשבתי לה, בשביל מה להסתבך במפות אם אפשר לעקוב אחרי אנשים שיובילו אותנו בדיוק למיקום שאנחנו צריכים?
'ברוכים הבאים לפנימיית טאפד, תלמידים חדשים נא להתמקם באודיטוריום על מנת לקבל מספר סידורי ומפתח אלקטרוני, בוגרים יקרים, חוקרי הנפש אנא התחילו בנוהל חירום בקומת הביוכימיה. מתקדמים ואקשפיים, נא להתמקם בעמדות העזרה במטרה לעזור לחדשים להתמקם. תודה רבה, בכירת קורנייפד' קול ייצוגי ורשמי נשמע בכל רחבי המבנה הטכנולוגי להפליא.
"בכירת מי?" שאלה נים ונעצרה.
"אין לי מושג. מה את חושבת שקרה לבוגרי חוקרי הנפש?" שאלתי בסקרנות, הבכירה הזאת הזכירה 'נוהל חירום'.
"איך יכול לקרות משהו על היום הראשון?" שאלה נים בתמיהה,
"אולי זה לא היום הראשון.." אמרתי,
"נים התלמידים." אמרתי בלחש, מרים את מבטי ממבטה כדי לחפש את שני התלמידים שעד עכשיו עקבנו אחריהם.
"אני חושבת שהם פנו שמאלה." היא אמרה בחשש
"את חושבת או יודעת?" שאלתי
"בוא ננסה, אם הם לא יהיו שם, פשוט נפתח מחדש את המפה." היא אמרה
"בואי ננסה." אמרתי ופנינו שמאלה, מחפשים במבטינו את התלמידים.
אני לא יודע בדיוק לאן הלכנו, אבל זה היה נראה שונה משאר המבנה שראינו, בכל צעד שעשינו, הבניין נהיה יותר מיושן, נורות אלפיטופיות הוחלפו בנורות רגילות, והצבע הלבן הוחלף בכחול, אפילו דוכני עזרה לא היו איפה שהיינו.
"טוב, מספיק עם לנסות." היא אמרה כשהאזור נראה מבודד באופן מלחיץ, ונעצרה, פותחת מחדש את המפה שקיבלנו בכניסה.
"איפה אנחנו?" היא לחשה, לא היה נראה כאילו היא קיבלה תשובה.
"האזור הזה לא מסומן במפה.." אמרתי אחרי כמה דקות של חיפוש אינטנסיבי במפה על מיקומינו.
"זה בגלל שאנחנו לא אמורים להיות פה." היא לחשה
"טוב, בוא נחפש אנשים,חייבים להיות פה אנשים לא? בכל זאת, זה אזור בפנימייה." היא סגרה את המפה ודחפה אותה לכיס האחורי. התחלנו ללכת במסדרון הארוך, שנראה כאילו נמשך לנצח, הוא היה ללא דלתות, ולא היה בו רוח חיים.
"אתה שומע את זה?" שאלה נים
"שומע את מה?" לחשתי כתגובה
"ציפצופים.." היא אמרה
"מה לעזאזל אתם עושים פה?" –