העולם שמתחת- פרק 1 (הפרק החדש, הודעה לקוראים ולנרשמים)

'ידע זה כוח'
פעם, המשפט הזה היה המוטו שלי, לאן שלא הלכתי, 'ידע זה כוח', חשבתי.
ידע זה סכנה. היום אני יודע את זה יותר מתמיד.

זה היה לפני 20 שנה, בדיוק אז, זה היה יומי הראשון, בפנימיית 'טאפד', פנימיית החוקרים הידועה, שנועדה אך ורק לגאונים שבתושבים שלנו.

"רגע, רגע." אמרה אדלין לפני שהיא דחסה 2 מזוודות בתוך התא מטען של המכונית שלה.
"לקחת כסף?"היא שאלה
"בשביל מה אני צריך כסף?" גילגלתי עיניים.
"אוקיי, כמה תחתונים לקחת?" היא שאלה, פותחת את התא מתען מחדש, ומוציאה גוש של שטרות מכיסה.
"אדלין! אל תדאגי, לקחתי מספיק." צחקתי
"אתה בטוח?? אתה לא רוצה שאולי אני אלך להביא עוד כמה מהחדר שלך? אולי גם גרביים.." היא שאלה, דוחסת את גוש השטרות שבידה אל תוך תא קטון במזוודה.
"אני בטוח, בואי נלך, אני עוד אאחר בגללך." אמרתי, נכנס למכונית.
"תזכור, אתה מתקשר אליי חמש פעמים בשבוע, אתה שולח לי לפחות שניי מכתבים בחודש, ומבקר כל שבועיים! ברור לך?" היא נכנסה לפאניקה, כהרגלה.
"כל שבועיים ? נהה, אולי פעם בשנה." חייכתי
"פעם בשבועיים בלי וויכוחים!" היא נלחצה
"אתה תשמור על עצמך נכון?" היא שאלה, יכולתי לשמוע את נימת הדאגה בקולה.
"אני אחשוב על זה," צחקתי. "ברור שאני אשמור על עצמי אדלין, אם אני לא אשמור על עצמי, מי יבקר אותך ויתקשר אלייך כל הזמן?" חייכתי
":אל תשכח את המכתבים יקירי." היא חייכה, פנייה לא זזו ולו סנטימטר אחד מכיוון הכביש.
אדלין הייתה זהירה מאוד, אולי אפילו יותר מידי, כשזה היה נוגע לבטיחות.
"אם אני אדע, שירדת במשקל-"
"אני לא אנורקסית אדלין. אני אוכל כמו שצריך, את לא צריכה לדאוג לי." קטעתי אותה.
"לא אנורקסית, אבל ברגע שאתה מתחיל ללמוד, אפילו אוכל אתה לא אוכל!" אמרה אדלין
"זה היה רק פעם אחת, וחוץ מזה, הייתי בטוח שכבר אכלתי.." גילגלתי עיניים.
"טוב," הרכב נעצר. "הגענו." היא לחשה
"אני אוהבת אותך המון המון, בסדר?" היא שאלה
"אני גם אוהב אותך." חייכתי וחיבקתי אותה
"שלא תעז לא להתקשר." היא לחשה לאוזני ונשקה ללחי שלי.
"אני לא אעז." הרפיתי ממנה ויצאתי מהמכונית, ולקחתי את התיק שלי, ואת שניי המזוודות (שאדלין הכריחה אותי לקחת.) אדלין הורידה את החלון, שנייה לפני שהסתובבתי כדי לראות את הבית שלי לשלוש שנים הבאות.
"היה לי הכבוד להכיר אותך רנטו, אתה תהיה חוקר מיוחד." היא נופפה לי לשלום, ונסעה.
"והנה זה מתחיל.." הסתובבתי, והסתכלתי על המבנה שהמיוחד שעמד מולי, הוא לא היה גדול במיוחד, אבל בכל זאת, 'טאפד' מקבלים רק מאה תלמידים כל שנה.
המבנה היה צבוע כולו בלבן, ופס אחד בצבע תכלת נראה לאלכסונו של המבנה.
אוקיי, לאן אני הולך עכשיו? כאילו, הם אמרו ללכת לאודיטוריום הגדול כדי לקבל את המספר הסידורי ואת המפתחות לחדר, אבל איפה לעזאזל זה האודיטוריום?!
האמת היא, שהאזור היה נראה ריק באופן מלחיץ. יש פה בקושי תלמידים, וזה עוד היום הראשון, אמור להיות פה מפוצץ!
"סליחה," קול נשי נשמע מאחוריי
"כן?" הסתובבתי
"אממ, היי, אתה יודע אולי איפה זה האודיטוריום ?" שאלה הנערה, שיערה היה שחור ואסוף לקוקו, ועיניה היו ירוקות.
"האמת היא שלא, גם אני דיי אבוד כאן." חייכתי, והיא צחקה
"נימפלונה." היא הושיטה את ידה
"וואו. אני יכול לקרוא לך נים?" שאלתי, אני בחיים לא אצליח לקלוט שמות ארוכים ומתוסבכים כמו שלה.
"כן," היא חייכה
"אני רנטו," לחצתי את ידה שהייתה מושטת באוויר "את יכולה לקרוא לי רנט."חייכתי, מסובב את מבטי חזרה אל פתח הפנימייה
"בוא ניכנס, אולי שם יעזרו לנו." אמרה
"צודקת." הרגשתי טיפה מובך כשנוכחתי לדעת שאני מחזיק ביותר מזוודות משהיא.
כשנכנסנו, ראיתי דוכן, מעליו היה כתוב
'מפות לחדשים' ושם עמד נער שנראה בגיל השמונה-עשרה
"היי," ניגשה נים לדוכן.
"אנחנו יכולים לקבל מפה?" היא חייכה
"כן, בטח." הוא השיט לה מפה קטנה שהייתה מקופלת לשניים.
"ברוכים הבאים." הוא חייך חיוך שבבהירות היה נראה מאולץ.
"טוב," היא אמרה לאחר שהתרחקנו במעט מהדוכן.
"אנחנו פה," הצבעתי על נקודה אדומה שסומנה במפה,
"האודיטוריום זה בכלל בצד השני!" היא אמרה
"זה אומר שנכנסנו מהכניסה הלא נכונה?" היא שאלה
"יכול להיות. יכול להיות שנכנסנו ממאחורי המבנה, או שההנהלה פשוט לא חכמה במיוחד." אמרתי "למרות שזה יותר הגיוני שנכנסנו מהצד השני, בגלל שלא ראיתי המון תלמידים בכניסה."
"טוב, אז עכשיו אנחנו צריכים ללכת את כל המבנה." היא אמרה בהחלטיות וסגרה את המפה
"קדימה," היא התחילה ללכת והסתובבה אליי "אתה בא?"