העולם שמתחת-הקדמה+הרשמה (הודעה)
טוב, אז מכיוון שחסרות לי דמויות,וזה יוצר לי חורים בסיפור, אני לא אוכל להמשיך.
אני כותבת מחדש את ההקדמה, כדי שאנשים יוכלו להבין על מה זה, ולהירשם.
בנוסף, הפרק הראשון שכבר נכתב ימחק (יש בו המון דברים לא ברורים) ומחר אני אעלה את הפרק הראשון החדש.(בתקווה שיהיו לי דמויות)
כולנו מכירים את סיפור אטלנטיס, היבשת האבודה שטבעה במעמקי האוקיינוס, מה שאנחנו לא יודעים, זה את סיפור התושבים. תושבי אטלנטיס היו החכמים ביותר, בעזרת מדע וכימיה, הם הצליחו לפתח יכולות המשתוות ליכולותיו של אלוהים, ולכן, אלוהים החליט להטביע את היבשת (ללא קשר לסיבה הגיאולוגית, זאת אמונה תפלה.) וגרם לה לשקוע מתחת לפני הים, ובכך להשמידה, ויחד איתה את תושביה החכמים, והידע האין סופי בו הם החזיקו.
הסיפור שלי מחולק לשני חלקים:
חלק א'-מעל הקו קדם אולטרה-פריסנטי
חלק ב'-מתחת לקו הקדם אולטרה-פריסנטי
הקו הקדם אולטרה-פריסנטי (או בקיצור- קק"אפ) הוא קו שנוצר בכדי להפריד בין העולם שמתחת לבין העולם שמעל, אלה שמעל (בני האדם, זאת אומרת, אנחנו.) לא מסוגלים להרגיש, או לראות את הקו שמפריד ביניהם לבין העולם שמתחת.
בעולם שמתחת ישנם תושבים, שכמו תושבי אטלנטיס, התמחו בחוכמה אדירה, ובגלל זה אלוהים הפריד ביניהם לבין בני האנוש.
תושבי העולם שמתחת מודעים לקו, אך אינם מודעים למה שנמצא אחריו. יש מיליוני שומרים לאורך הקו, ששומרים על כך שהאיזון בין העולמות ישאר, ושאף אחד לא יחצה את הקו.
בעולם שמתחת אין יכולת להוליד ילדים, הילדים נוצרים מתוך האדמה, לא ידוע מתי, ולמה.
הילדים שנוצרים גדלים אצל אופינסרניות (מאיין מטפלות כאלה שמגדלות אותך כמו אמא עד הגעתך לגיל שש עשרה). מגיל שש עשרה, כל הילדים נשלחים לבתי ספר מיוחדים המאמנים אותם להיות או משכילים, או שומרים, או חוקרים (הסבר יבוא בהמשך).
אוקיי אז אני צריכה:
בן אחד (!) מהעולם שמתחת
שם: (בבקשה שם מיוחד)
גיל: 16-18
מספר סידורי: (אתם תבינו בהמשך, פשוט תכתבו כל מספר שעולה לכם מאחד עד מאה.)
רקע:
מראה:
אופי:
ואני צריכה עוד שני ילדים מהעולם שמעל (העולם שלנו):
שם"
גיל:16-21
רקע:
מראה:
אופי:
תגובות (7)
נשמע מגניב עושה מהעולם שמתחת.
שם: נפטריון, נפטיר
גיל: 18
מספר סידורי: 7
רקע: האופינסרניות שלו שנאה אותו והוא אותה. הוא לומד להיות חוקר (אין לי שמץ מה זה אבל זה נשמע מגניב, אין לי מה לשים כי לא פירטת יותר מידי אז זה מה שיש לי בינתיים מקסימום תפרטי ותכתבי עוד לרקע של הדמות שלי)
מראה: אם זה לא רגיל אז: שיער בגוון טורקיז אסוף לצמה שמגיעה עד המותניים, עין אחת זהובה והשנייה ירוקה כים, גבוה, די רזה.
מראה רגיל: שיער אדמוני שנופל על עיניו בצבע הקפה, משקפיים שחורות גדולות, אף סולד, גבוה, חיוור, רזה
אופי: חכם, סקרן, בעל עין חדה (חד הבחנה), לא מוותר בקלות, עקשן, אמיץ, יעזור לחבר בעת צרה, סרקסטי (ציני).
אוקיי, בעיקרון אני לא רוצה לפרט כי אני לא רוצה לגלות, אבל כל הדמויות שנתנו לי לעולם שמתחת הולכות להיות חוקרים.
המראה אמור להיות, רגיל, משקפיים אין שם (הם ממזמן גילו איך לשפר ראייה)
אני מקווה שזה בסדר, אבל אני משנה את גילו לשש עשרה ☺
רגע, אז מקס וטווין בפנים או לא?… אני מבולבלת…
לצערי, ההרשמה נמחקה לפני שהצלחתי בכלל לקרוא על הדמויות שהבאת לי..
עכשיו קראתי את הדמות, והיא טובה מאוד! אני אשתמש בה :)
אכפת לך אולי לתת לי עוד דמות מהעולם שמעל, שיהיה לה אופי שיסתדר עם מטיסאה ?(גם כדי לראות מה אופי שצריך בשביל להסתדר איתה, וגם כי אני פשוט צריכה עוד דמות)
הם… הם נמחקו?…
תדמייני קולות בכי עזים וקוראי לב.
טוב, רק בגלל שאני מדהימה ונהדרת ובעלת לב רחב ויפיפייה ומוכשרת, אני אכתוב עוד דמות שתסתדר עם מטיסאה.
שמחה לעזור, טדי ריבר.
שם: מארק בלאסלטווין גוין- הרוב קוראים לו טווין, כי, נו טוב, זה ממש מתבקש.
גיל: 16
מראה: שיער חום כהה ונעים למגע (חי חי חי) ועיניים ירוקות-כחולות כמו הים. הוא רזה אך מוצק, בגובה ממוצא. מעט מאוד מהבגדים שלו לא בצבע כחול, וגם הם טורקיד כהה.
אופי: הוא ציני, חמום מוח, וממש לא מדבר הרבה. אבל כל זה נשכח כשהוא מגיע לים. הוא אוהב לשחות, לצלול, לגלוש, לדוג, ולהשיט, יותר מכל דבר אחר. טוב, כמעט מכל דבר אחר. אחיו הקטן, קונור, הוא הדבר שהכי חשוב לו בעולם, יותר מהים, יותר מהחופש, יותר מהחיים שלו. כל בן אדם שיציק\ירביץ\יעליב את קונור: יכול לצפות ללא מעט מכות מאחיו הגדול. טווין מרבה להיקלע לקטטות, אף על פי שמשקלו הקל (מאוד) פחות או יותר גוזר את גורלו. יש לו נטייה להתקפי זעם קטלניים ביותר, שכולם יודעים שכדאי להתרחק ממנו במהלכם. אין לו חברים, וזה לא ממש מפריע לו. הוא גרוע בלימודים, וזה גם לא ממש מפריע לו. הוא כבר רגיל להיכשל בכל דבר.
רקע: אבא שלו היה בחיל הים, בעשר השנים הראשונות לחיו של טווין הוא עבד בעיקר בנמל, דאג לספינות וללוחמים. כל יום ראשון, הוא היה לוקח את טווין וקונור לים. הוא היה מלמד אותם לדוג ולשחות, ליום הולדתו העשירי קיבל טווין סירה קטנה ליחיד, שזכתה לשם פוסיידון, על שם אל הים היווני. שלושה שבועות אחרי זה: ג'ון גוין קיבל מכתב, וארבעה שבועות אחרי זה: הוא כבר היה על ספינה של הנייבי בדרך למי-יודע-איפה. שלושה חודשים מאוחר יותר, מדיסון גוין, אשתו האהובה, קיבלה מכתב. ולמחרת, הם היו בהלוויה.
אמא שלהם התפרקה לחלוטין, היא בכתה ובהתה בחלל האוויר לסירוגין. במשך השבועות הראשונים, טווין הכין לקונור ולו את האוכל, הוא דאג שהם יהיו מוכנים בזמן, והוא קיבל את האורחים המעטים. אבל אז, נגמר האוכל. וטווין היה חייב להתקשר לדודה שלו, אחרי שהיא סיימה לצעוק עליו כי הוא לא התקשר קודם, היא ניסתה להעיר את אמא שלו, אבל כלום לא עבד. וככה הם נכנסו לשגרה דודה שלהם הייתה באה פעם בשבוע עם כל מה שטווין כתב ברשימה על המקרר, וטיפלה במיסים, וטווין היה מטפל בכל השאר. הכל כדי לא לערב את המשטרה, שהרי תיקח את אחותה למוסד פסיכיאטרי.
זה נמשך ככה כמה חודשים, עד שקונור סיפר לגננת שלו מה קורה בבית שלהם. היא התקשרה לשרותי הרווחה, ותוך פחות מיום דודה שלהם הסכימה להיות האפוטרופוסית שלהם בלית בררה, למרות חמשת הילדים שכבר יש לה.
קל לשכוח את הילד הקטן והשקט והפרחח שפחות או יותר דואג לעצמו בין שבעה ילדים. אז טווין שמר על קונור יותר מתמיד. הוא שמר עליו מהדודנים שלהם שנהנו להרביץ לו, ומהדודה שעשתה בערך את אותו הדבר. הדודנים גילו משחק חדש ומשעשע, לעצבן את מארק. והם שיחקו בו כל הזמן. עד שטווין היה מתפוצץ, והם היו רצים אל הדודה להגיד שהוא השתגע. שוב. ושבר כיסא או דלת או ארון, שוב.
עד היום טווין מבלה את כל זמנו בלהגן על קונור, פעם בכמה זמן הם מצליחים לחמוק לים. טווין מפנטז על הימים האלו, על ההפוגות הקטנות מהשגרה האפורה של חיו.
שם: קונור גוין
גיל: 8
מראה: שיער שחור ורך, עור בהיר, עיניים זהות לעיניו של טווין: ירוקות-כחולות כמו הים. הוא נמוך רזה ושברירי, ובאופן כללי נראה כאילו אם תנשוף עליו הוא יתפרק. נדיר לראותו בלי תיק הגב הקטן שלו. בו נמצאים תמיד ערכת עזרה ראשונה שלמה, כמה חטיפי גרנולה (טווין הכריח אותו להחליף את חטיפי השוקולד שלו) לפחות שלושה תפוחים, בקבוק מים, מחברת כתיבה\ציור, קלמר שלם, בגד ים, לפחות שלושה ספרי קריאה, חטיפי כלבים לפיטר, גפרורים, אולר שוויצרי, ווקי טוקי, ומזרק אינסולין מלא.
אופי: כמות הביטחון העצמי שיש לו ממש לא תואמת את המגבלות הפיזיות הרבות (מאוד) שלו. הוא חולה אפילפסיה, אלרגי לעשרות דברים במידה מסכנת חיים, רגיש מאוד לרעלנים מכל סוג, וסוכרתי. וכאילו זה לא מספיק: יש לו בעיית גדילה, ככה שהוא נראה בן פלוס-מינוס שש. למרות כל זה, הוא אמיץ, חברותי, אנרגטי, תמים, ומלא אמונה. הוא בטוח במאת האחוזים שמארק (קונור הוא היחיד שזוכה לכנות את טווין בשמו הפרטי) הוא האדם הכי נפלא וחכם בעולם, ואין לו בעיה להגיד את זה. הוא אומר את זה לכל הילדים שמציקים לו, שקוראים לו ילד בועה ולאח שלו משוגע.
ליום הולדתו השישי, טווין, לאחר מאבק רב שנים עם הדודה, הביא לקונור כלב שנאוצר קטן, שחור, ורך-תלתלים. אחרי שהוא קרא באיזה מקום ששנאוצר הוא הכלב הכי נאמן ומגונן שיש. הכלב זכה לשם פיטר, והוא מלווה את קונור לכל מקום. הוא נוהם על כל מי שאפילו מתקרב לקונור עד שבעליו אומר לו שזה בסדר. טווין יוצא מן הכלל הזה, כמובן.
בכל מקום שקונור הולך אליו, הדבר הראשון שהוא שומע הוא 'איזה ילד יפה…' ומיד אחר כך, לדודה או לטווין או לכל מבוגר שנמצא איתו, 'אבל הוא נראה חולה…' וזה הדבר שהוא הכי שונא בעולם. כל מה שהוא רוצה זה להיכנס פעם אחת לאיזה מקום עם טווין ופיטר ולשמוע 'תראו את השלושה האלה, כאלה חמודים.'
טוב, אני ארשום לך בת מהעולם שמעל. כי יש לך כבר שני בנים. אם קיבלת את טווין ומקס, עדיין לא הבנתי את זה.
שם: מטיסאה מארטאגון, היא תהרוג כל מי שיקצר את זה באיזשהי צורה.
גיל: שש עשרה.
מראה: שיער חום מלא וטיפה נפוח שמגיע עד לאמצע הצוואר ותמיד נופל על פניה בדרך זו או אחרת, עיניים חומות וגדולות. היא לובשת מעילי פרווה ענקיים שלרוב לובשים ברוסיה או אנטרטיקה, וכשהיא מפחדת מתביישת או מבולבלת, היא מתחבאת מתחת לכובע הענקי. לרוב היא שמה איפור שחור מסוג כלשהו, בעיקר בשביל להראות לאחרים שהיא לא קטנה וחמודה כמו שהיא נראית.
אופי: היא קצת חששנית, כמו ציפור או ארנב בר שצריך להתקרב אליו לאט לאט כדי לא להפחיד אותו, כי אם מפחידים אותו הוא חוזר למאורה שלו ולא יוצא. היא בעולם משלה חצי מהזמן, וגם כשהיא לא המוח שלה חצי שם. לפעמים היא חושבת, ואז אומרת רק מילה את בקול רם, בלי קשר לכלום. מאוד קל לפגוע בה, ואז היא מניחה את ראשה על הברכיים ונותנת לקפוצ'ון הענק עם שולי הפרווה להגן עליה. המילים האהובות עליה הן 'להתכרבל' 'להתרפק' ו 'סנאגל', לפעמים היא פשוט אומרת אותן בלי סיבה, סתם ככה. חצי מהזמן אין לה כוח לדבר ממש, אז היא מתקשרת באמצאות אנחות, גניחות, גלגולי עיניים, וההברה 'נאם' שנאמרת בטונים שונים. באופן כללי יש לה מין מערכת משונה של הברות שמבטאות שמחה, כעס, חוסר שביעות רצון. היא יכולה להיות מאוד, אבל מאוד, מבלבלת עבור מי שלא מכיר אותה. אבל למי שכבר מבין אותה זה די פשוט. מידי פעם היא חולקת עם כולם במחשבות הפילוסופיות הנוגות והאקראיות שלה. היא יכולה לשבת בשולחן עם חמישה אנשים שמדברים על מה לאכול לארוחת צהריים ולהגיד לפתע: "עשינו כל כך הרבה דברים רעים, שלא משנה מה נעשה, שום דבר לא יחפה על החטא הענקי של להיות קיים בכלל. לא משנה כמה תשמור על הטבע, עצם העובדה שאתה נושם עושה יותר נזק מהכל." ואז להגיד שהעוף במייפל נשמע טעים. אין לה בעיה להיקרא פריקית, כי היא באמת פריקית. גם לא משוגעת, שמנה, מכוערת, טיפשה, כי הדברים האלו לא חשובים לה. לעומת זאת, אם מישהו יגיד לה "את אדם שרמת הפיתוח הריגשי שלו לא תואמת את רמת הפיתוח הפיזי או המנטלי." היא תתחיל לבכות ולצרוח ולתת לו מכות. היא יכולה להרביץ ממש חזק כשהיא רוצה, והיא מוצאת את זה משעשע ביותר. לעיטים קרובות היא מרביצה לילדים שמציקים לקטנים מהם, סתם כי הם נראים לה כמו אנשים שכיף לכסח להם את הצורה, לא ממש אכפת לה מבריונים וכאלה. ילדים קטנים מלחיצים אותה, היא בסדר עם חתולים, שונאת כלבים, וחולמת לגדל חמוס מחמד. פעם היא מצאה עכבר במטבח של הבית שלה, וגידלה אותו בתוך הכיס של המעיל, נותנת לו להסתובב. הוא נשך אותה המון פעמים, אבל לא היה לא אכפת במיוחד. היא אוהבת דברים רכים, ולרוב כשהיא מבחינה במשהו כזה היא קוראת "סנאגל!" והולכת ללטף את מה-שזה-לא-יהיה. כמה שהיא מחבבת אנשים לרוב תלוי בכמה נעים למגע השיער שלהם, זה אחד מארבעת המדדים ב 'אלגוריתם לידידות של מטיסאה.' שזה בעיקרון אומר שהיא נותנת ציונים של אפס עד עשרים וחמש בארבעה מדדים: 'סנאגל' 'מוזרות' 'חיבה בסיסית' ו 'סביבה נטולת גורמים מרגיזים'.
(יש לציין, שסנאגל זאת מין מילה לחמים ונעים ורך ונעים למגע. פשוט מילה אחת ללהתכרבל מול האח בחורף עם שמיכה עבה וללטף חתול שמן.)
רקע: היא גדלה עם אמא סכיזופרנית ואבא שתיין בבית קטן ומסריח, את רוב הימים היא בילתה נעולה בחדר שלה ומשחקת בכל מיני משחקים, לא מעטים מהם בעלי אופי מזוכיסטי, סדיסטי, פסיכופתי, אנטיפטי, אספרגרי, ועוד כל מיני מילים מסובכות. לעיטים קרובות היא מצאה את עצמה אשמה בכל מיני דברים שונים ומשונים, אמה הסכיזופרנית נהגה להפיל עליה את כל צרות העולם, להגיד לה שהיא מנסה להרוג את כולם, שהיא משוגעת, שהיא דפוקה, שבגללה אבא שלה שותה, כי הוא לא יכול להסתכל על הפנים של הילדה המכוערת שלו כשהוא פיקח.
עד גיל תשע היא לא הלכה לבית ספר בכלל, עד שאחד האנשים שהיה בשכונה הנטושה במקרה שמע את הצעקות והתקשר לשירותי הרווחה, ושם הם גילו שהילדה הקטנה לא ממש מדברת, שאין לה שם אמיתי, ושלידתה מעולם לא דווחה. בכל ימי חייה, היא לא יצאה מהבית הקטן, מלבד פעמים אחדות לחצר המוזנחת שלו. היא נשלחה למוסד שיקום, שם קיבלה את השם מטיסאה, ומשם למשפחת אומנה. מן הסתם, אנשים לא ממש שמרו עליה לזמן רב. והיא מצאה את עצמה מקבלת משפחה חדשה כל כמה חודשים. מעולם היא לא ממש ניסתה להתחבר עם משפחה. עד שהיא הגיעה לבית של זוג נחמד וזקן, שלא ממש התעניינו באם היא מדברת איתם, או לאן היא הולכת, או אם היא יוצאת מהחדר. זאת מין אוטופיה שקטה שכזאת, הם לא מפריעים לה, ככה שהיא לא צריכה להסתגל למיטה חדשה לעיטים קרובות כל כך, והיא לא מפריעה להם. ככה שהם יכולים להרגיש ולהתרברב בכך שהם עוזרים לילדה מסכנה שאף אחד אחר לא מוכן לקחת.