העולם מבעד למראה, תקציר
אתם רואים אותם, אבל אתם לא יודעים שהם שם. אתם לא יודעים שיש להם רצונות, דעות, אישיות משל עצמם. אין להם שם, לפחות לא בעולם הזה. אני קוראת להם הצופים, אתם יכולים לקרוא להם מיראונים.
תמיד הייתי ילדה דחויה. כשהגעתי לאחד משולחנות הקפיטריה בהפסקות, והתיישבתי ליד שולחן אקראי, רוב הזמן בקצה, כל יושבי השולחן היו קמים והייתי נשארת לבד. בשיעורים ישבתי לבד כיוון שכל מי שהושיבו אותו לידי, רצה לעבור. לבסוף וויתרו והשאירו אותי לבד. קוראים לי לוסי וויליאמס. לא הייתי מכוערת כלכך שאף אחד לא רצה להתקרב אליי, לא הייתי שמנה מדי רזה מדי, לבנה מדי, שחורה מדי או כל דבר כזה. פשוט הייתי משוגעת. טוב, לפחות זה מה שחשבו שהייתי. תמיד חייתי בעולם משל עצמי, חצי על הקרקע חצי לא. אנשים לא התקרבו אליי כי חשבו שאני חולת נפש. אני רואה כל מיני דברים… משונים, נקרא לזה ככה. אני רואה שובלים שאנשים משאירים אחריהם, אנשים שאחרים לא רואים, אבל הכי חשוב, אני רואה את הגבול, ואני היחידה שיכולה גם לחצות אותו. לפחות ככה חשבתי
___________________________________________________________
אני אמשיך מחר, אני צריכה ללכת (במקרה הטוב אולי אפילו היום בלילה) תגידו לי מה חשבתם. אני יודעת שזה היה יותר מתקציר אבל זה לא פרק אז השארתי את זה ככה.
תמיד מוזמנים לפנות למייל שלי בשביל לרשום עצות או סתם לקשקש(;
[email protected]
תגובות (2)
זה נשמע מעניין מאוד, אני תמיד אוהב סיפורים שמתעסקים בדברים כאלה.
נשמע מיוחד ומעניין, מחכה להמשך :)