הסקרנות

הבוקר הפציר והתרנגול קרא. כרגיל, התעוררתי מוקדם לצפות בזריחה. קרני השמש הראשונות מגיחות מן האופק ויוצרות שלל צבעים: אדום, כתום, כחול, וורוד, סגול וכל הגוונים שביניהם. ראיתי איך לאט לאט החווה שלי מתעוררת לחיים, הפרחים נפתחים כאשר קרני השמש נושקות לעליהם והחיות ששרות את שירן בשלל השפות. בעיקר אהבתי לצפות בחמניות, עוקבות אחרי אור השמש, זה העניק לי תקווה. השמש חיונית לחיינו ולחיי בפרט, היא מקנה לי רוגע וחמימות פנימית וחיצונית.
קמתי ממקומי על הספה במרפסת והחזרתי את הספר שאירח לי חברה עד לזריחה במקום, לבשתי את בגדי החווה והלכתי למטבח, להכין לי משהו לאכול. לאחר שהתארגנתי, קצרתי את היבול, האכלתי את החיות, לקחתי את הביצים של היום ולבסוף לקחתי את הרועים שלי לסיבוב בחווה. במסגרת הסיבוב היומי עברנו ליד תיבת הדואר וכרגיל, חשבונות, מכתבים מהמשפחה, עלוני מידע וכד'. אבל, דבר אחד תפס את עיניי מהרגע הראשון שהוצאתי את הדואר, חבילה קטנה ארוזה בקרטון בצבע אינדיגו, צבע שנתקלתי בו הרבה עקב הצפייה המתמדת שלי בזריחה. הצבע השרה בי ביטחון וחמימות, לא יכולתי לחכות עד שאגיע הביתה ואפתח את החבילה.
מיהרתי לפתוח את החבילה המסתורית שלאחר סקירה מהירה גיליתי שאינה מכילה שולח ומצאתי שם מצפן כסוף ושרשרת זהובה שאליה מחוברת אבן קריסטל מנצנצת. ברגע זה גברה סקרנותי וחיפשתי רמז לזהות השולח. לאחר כדקה של חיפושים מצאתי פתק מרובע שכתוב עליו בכתב עגול: 'כשיגיע הרגע תדע', הסתכלתי בהבעה מבולבלת על הדף שבידי וטמנתי אותו בכיס מעילי. פתחתי את המצפן ובאותו הרגע יכולתי לשים לב שמשהו בו היה מוזר. שנייה לאחר מכן מתוך המצפן נפלט אור מסנוור ולרגע יכולתי להישבע ששמעתי קול.
מעולם לא אהבתי הרפתקאות, מעולם לא הייתי אדם שנמשך לסכנה. אך, לא יכולתי שלא לעקוב אחר החץ העדין שלא נח לרגע. בלי לחשוב פעמיים עשיתי את הצעד הראשון שלי אל תוך המסע שכיום אני יודע, שהיה הדבר הגרוע ביותר שעשיתי בכל חיי.
התקדמתי בכיוון החץ אל תוך הלילה, כאשר הדבר היחיד שנתן לי אנרגיה והשביע אותי הייתה המחשבה על הדברים שאגלה בעקבות המסע.
זה בטח היה מחזה מוזר, לראות אדם הלבוש בבגדי חקלאי המלוכלכים בבוץ ונועל מגפי גומי שחורים, עונד שרשרת זהובה עם אבן קריסטל מנצנצת ומחזיק מצפן כסוף שממנו בוקעים אורות בכל פעם שהחץ החליף כיוון. בסופו של דבר הגעתי לחומה, חיכיתי לאור שיופיע שיבשר על החלפת הכיוון, אך במקום זאת, החץ נשאר נטוע במקומו והצביע אל תוך החומה. הסתכלתי על החומה שלא יכולתי לראות את סופה ולבנים עשויות סלעים מרכיבות אותה. נגעתי באחת האבנים שעליה הצביע החץ והרגשתי משיכה חזקה ומהירה שמשכה אותי אל תוך החומה ומפילה אותי על רצפה קשה. קמתי על רגליי והסתכלתי מסביב, לא ראיתי אף אחד בשדה הראייה. הגעתי למערת נטיפים שנראו תואמות לקריסטל שענדתי מסביב לצווארי. החזקתי את הקריסטל בידי והיא נצנצה בשלל צבעים חמים ו'שמחים'. כל הקריסטלים נצנצו בצבעים שונים שהשתקפו על תקרת המערה וגרמו לתקרה להראות כאילו מישהו שפך קשת בענן לתוכה וצבעיהם היו עצורים בה. עלתה בראשי מחשבה, אולי הצבעים האלו משקפים את רגשות הקריסטל. גיחכתי בעקבות מחשבה זו, הרי איך דבר זה יכול להיות? הקריסטל הוא חפץ דומם, הוא לא יכול להרגיש.
"אני בטח משתגע…” מלמלתי לעצמי. “אולי הגיע הזמן לישון?” פלטתי אל תוך החלל הריק ושוב שמעתי את אותו הקול שנפלט מהמצפן בפעם הראשונה, הפעם הייתי בטוח שזה לא הדמיון.
"יש כאן מישהו?” שאלתי וקולי הדהד ברחבי המערה, אך ללא תגובה. הסתכלתי על הקריסטל, “אולי זו היית את?” שאלתי אותה והנדתי בראשי מנער את מחשבותיי מראשי, בטוח שהשתגעתי, כנראה מהבדידות.
שכבתי על הרצפה הקשה והקרה וניסיתי לחשוב מחשבות חמות ונעימות בכדי להירדם.
כשקמתי בבוקר המוני פרפרים בשלל גדלים, קטנים, וגדולים, היו כאלה שאף היו גדולים יותר ממני ברכו אותי לבוקר טוב. שפשפתי את עיניי לנוכח המראה המשונה, נראה היה שגופם היה קטן ודקיק אך לא של פרפרים רגילים אלא דומה יותר לגופם של בני האדם. צבעי כנפיהם השתקפו על תקרת המערה בדיוק כמו של הקריסטלים אתמול, במבט שני ראיתי שהיו הרבה פחות קריסטלים מאתמול ועוד מחשבה משונה עלתה בראשי, אולי הפרפרים הללו הם בכלל קריסטלים?
"שלום,” אמרתי לפרפר אחד שנחת על כף ידי. אור וורוד עטף את הפרפר ולאחר שהאור נעלם לא עמד שם הפרפר אלא סוג של שדון ללא כנפיים. חשבתי שעיניי משטות בי, או שזה רק חלום שעוד מעט יגמר, שאתעורר בקרוב לצפות בזריחה.
השדון צחקק, כנראה לנוכח העובדה שנראיתי כמי שראה רוח.
"שלום לך,” ענה לי השדון, קולו היה עדין ונעים, כמו מנגינה.
"אולי אתה יודע מה אני עושה פה? או איך הגעתי הנה?” שאלתי את השדון ושוב כתגובה השדון צחקק.

…"אנחנו ממשיכים להתקדם קדימה, לפתוח דלתות חדשות. אנחנו עושים זאת בגלל שאנחנו סקרנים וסקרנות מובילה אותנו בדרכים חדשות.” וולט דיסני.