הספר השני

"אנשים הם לא כלבלבים אבודים, כל מה שהם רוצים עכשיו זה לא למות ואת לא יכולה להגן עליהם" הוא אמר לה מעט ברוגז.
"אין לך זכות לומר לי מה אני יכולה לעשות ומה לא!" היא צעקה עליו בזעם.
כל כולה בעבע, הכעס בתוכה, התסכול והכי כואב, שזו הייתה האמת.
אין ביכולתה דבר לעשות כדי לעזור לאנשים הללו. בבוא העת הם ימותו מרעב, דיכאון או ממחלות.
"אני לא אתן לעולם הזה לשנות אותי! אני לא אפסיק לנסות לעזור להם!" המשיכה לצעוק.
"תנמיכי את הקול שלך לירי, הם ישמעו" הוא אמר לה והסתכל בתקרה כאילו הם באמת יכולים לשמוע דרכה.
מצד שני, אף אחד לא באמת יודע עליהם הכול, אז הכול יכול להיות.
לירי נשמה נשימה עמוקה והעיפה מבט בחדר. הם היו בבניין תת קרקעי מוזנח ומסריח שככל הנראה שימש פעם כסוג של בית ספר, אבל זה היה הרבה יותר טוב מלהישאר בחוץ ולהיות מטרה נייחת להם.
"אני לא נהנה לראות אנשים נאכלים על ידי אחרים, או נרצחים, נשדדים ונשארים בלי דבר, אבל חיי הקבוצה שלנו חשובים יותר כי אנחנו צריכים לדאוג זה לזה ואחרים צריכים לדאוג לעצמם" הוא אמר.
"זה לא הוגן, למה אנשים לא יכולים להיות אנשים?" היא לחשה ודמעה נקוותה בעינה, אך היא מיהרה לנגבה לפני שפרצה החוצה.
"זהו טבעם האמתי של אנשים, עולם של הישרדות, חזק וחלש ולנו אסור להיות חלשים אחרת נימחץ" אמר.
"אם כולם היו מפסיקים להרוס קבוצות אחרות היינו יכולים להתאגד ולהרוג את כולם. היו לנו יותר משאבים, יותר כוח אדם!" אמרה.
"אני יודע" הוא ענה לה.
לירי נשמה עוד נשימה עמוקה.
"בבקשה" היא אמרה בקול חלוש. "הם צריכים את עזרתנו".
"כול מי שלא יכול להסתדר צריך עזרה, אבל אנחנו לא צריכים להיות המקור, שמישהו אחר יעזור להם" הוא אמר.
"אתה יודע שאף אחד אחר לא יעשה שום דבר. הם פשוט… ימשיכו. אי אפשר לצפות שאנשים יעשו משהו כי כל אחד יצפה שהשני יעשה ובסוף דבר לא יקרה. אם נמשיך בדרך הזאת הדברים האלה יישארו כאן" ענתה לו.
"אנחנו בהחלט הולכים בדרך מסוכנת, אבל העולם עכשיו מסוכן יותר מתמיד. הוא פשוט יותר." הוא אמר.
"הוא לא פשוט יותר," היא אמרה. "העולם לא הפך להיות שחור ולבן בשנית, עדיין יש בו גוונים של אפור, אלו פשוט גוונים שונים כעת".
"בכל אופן, התשובה היא לא, לירי. אני באמת מצטער. הלוואי שהיה לנו הכוח לעזור לכל אחד שצריך, אבל אין לנו" אמר והלך.
לירי התיישבה על אחד הכיסאות המפוזרים בחדר החשוך ובהתה ברצפה החומה.
האוויר היה מחניק, אבל היא בירכה שהיה בכלל.
היא הרימה מבטה לרגע, מחפשת נפש חיה, אך בוודאי היו עסוקים כולם בדבר מה.
החדר נראה כמו כיתה, חלונות גדולים, לוח ארוך, הרבה כיסאות ושולחנות מפוזרים והפוכים בבלגן טוטלי.
אבל זו הייתה המציאות עכשיו, בלגן. היא פשוט צריכה למצוא דרך להשלים עם זה.
בסופו של דבר היא תימצא, יש לה המון זמן. נצח כפי שזה נראה.
טוב, אם היא תשרוד זמן רב כמו נצח.
כמו שזה נראה, בכל רגע הם יכולים לבוא והיא כבר לא תהיה בחיים.
כשסוף סוף נרגעה מעט, היא קמה והלכה אל חלק בבניין שנראה כמו מטבח הקפיטריה.
"לירי יש פה שוקולד!" צעקה מישהי בהתלהבות ברגע שראתה את חברתה.
"אל תאכלי את כולו בבת אחת" אמרה לירי בחיוך קטן.
אדם נתן לה מבט קטן והיא החזירה לו מבט של כניעה, כמו השלימה עם העובדה.
*את לא יכולה להגן עליהם* זה מה שהוא אמר לה.
'טוב, בוא נראה עד כמה זה נכון' חשבה לעצמה והסיטה מבטה לעבר חברתה סגולת השיער, מעמידה פנים כאילו הכול בסדר, כאילו היא תתאים את עצמה לעולם.
אבל לא, העולם ייאלץ להתאים את עצמו אליה