הספסלאים – קְפַרְנִים

קְפַרְנִים

הרקיע מעל לנמל הָקְפַרְנִים, החל להיעשות כהה ואפוף עשן מחניק. המזחים ששימשו לפריקת וטעינת הסחורות היו כה רמים והתנשאו לגובה כה- רב. הספינות הלבנות נדו קמעה, לצליליו החרישיים של הליל אפוף המסתורין. דממת מוות כבדה שררה, נשמע רק פכפוך המים ומשק הכנפיים של בעלי כנף אחדים הפעילים בלילות. נשמעו נקישות רכות וקצובות על רציף האבן. הָקְבַרְנִיט פסע לעבר הספינה העגונה בצד מזח האבן רם- הקומה, בעוד שאדם נמוך ורעול פנים פוסע בעקבותיו, נושם ונושף. הקברניט הגיש את העוגן לספינתו שהתחככה במזח מפעם לפעם, והכניסו אל תוך קופסת פח חבוטה. צלם הכהה של האילנות הנישאים, עמוסי- הפרי התנודד בשלווה, מטה את אורותיהן המשכרים של עששיות הליל. וכדרכם הם החלו גוועים לאטים בשעה בה רוח הליל ואור הסהר הבוהק, הנידו את שיחי הדרדרים ברשרושים קולניים. נמוך הקומה זינק אל הספינה, בזהירות רבה, בעוד שהוא מנופף בזרועותיו קלות, נותן למשב הרוח הקריר לחדור אל גופו. אַרְפָאם הקברניט החל מאזן את הספינה, בפסיעותיו הנוקשות ובחבטות עזות בעמוד ברזל משונה שניצב במרכזה. ארפאם היה לבוש אפוד כהה, שהיה חבוי תחת שכבות עבות של ביגוד כהה, מכנסיים ארוכים ועבים, עטורים בסמלי הקברניטים שכונו בפיהם של האדונים "הקפיטנים הרושפים". אגלי זיעה הצטברו על נעלי העור שלו, שנצבעו בגוון אדום- בוהק, לאורו המשכר והמתעתע של הסהר הלבנבן. כעת, ניתן היה להבחין בחבל בגוון בהיר, עשוי קווצות שיער סוס אדמוני. הקברניט משך בכל כוחו בצווארו של נמוך- הקומה רעול הפנים שצווח בקולניות פראית. גביניו של ארפאם התרוממו, והוא החל מושך בחוזקה בחבל, אגלי זיעה קרה הצטברו על מצחו החיוור. הוא נאנק בכאב, בעת שרעול- הפנים השתטח על רצפת הסיפון המאובקת בנקישות שהדהדו בנמל האפלולי. ארפאם הגביר את צעדיו, בעודו אוחז בידיו המיוזעות בחבל, הוא תלש את המסכה בפראות, מפניו העדינות והרכות של נערון כבן שבע, זקוף- קומה, רפוי. בעל שיער מתולתל וכהה וחליפת אצילים עתיקה בגוון שדות- חיטה זהובים. שמו היה רֵגוֹלוּד. הוא היה קפרן מתכתי שתום- עין, על פניו הצטבר דם- רב.
ארפאם החל לחבוט בראשו הנוקשה של הנערון החלוש כבחבטות עזות בבובת עץ מגולפת. "אמור לי, נערון רפה שכל!" הוא הצטעק בזעם, "היכן הנפחייה המזורגגת של אביך?"
ארפאם הרפה מאחיזתו בנערון, זה התרומם באיטיות, בחוסר- שליטה על גופו החלוש, בעוד שארפאם נוקש באצבעו נקישות שלוות, שגרמו לגופו של הנערון לרעוד, איבריו היטלטלו בחוזקה, כאילו היו בובת עץ גמישה.
רגולוד החל לעלות מעלה מעלה על משבי הרוח המתמזגים באוויר קר וחנוק מעט, רגליו זעו בהינדים חלושים וקצובים. הוא התרומם מספר מטרים מעל לרצפת הסיפון הנוקשה, שם נעצר, קפא במקומו, מביט מטה במבט עייף.
"היכן הנפחייה?" צווח ארפאם והביט בנערון במבט שטני, עיניו הירוקות והבורקות נצצו לאורו של הסהר, היה בהן להט, הן הבזיקו בדממה המקפיאה, שעוררה חלחלה בגופו של רגולוד. "אמור לי נער! או שמא תרחף במשבי רוח השטן בשמיים הקודרים!" ארפאם נהם כחיית פרא.
הקפרנים היו ידועים כיצורים חלושים יתר על- המידה, הקברניטים בנמל אפוף העלטה הכבדה נהגו לכשף אותם ולהתגאות בכישופיהם, אולם רק בהם יכלו להתענג על כישופיהם המרהיבים, כי אם יצורים אחרים היו חזקים מהם ובריאים מהם פי- כמה.
"היכן הנפחייה, מוח חלוד?" ארפאם חרק בשיניו, עיניו הבורקות עוררו בעתה.
רגולוד השתתק, שפתיו הקפוצות רעדו, הוא היה כה מפוחד. קווצות השיער הרבות שהצטברו על ראשו התנפנפו ברוח. "לא!" הוא צווח בקול מפוחד.
ארפאם כעכע בגרונו. "נראה כי אינך מכיר במצבך, כעת, כיוון שהנך לא ערני במידת- מה. אתה תלוי בין שמיים וארץ ואינך מסכים להשיב על שאלתי!" רגולוד השתתק.
"השב על שאלתי!" קרא ארפאם בקול רועם. הוא נקש באצבעותיו הקרות והשמנות ורגולוד עלה מעלה מעלה בצלילים מתכתיים וחרישיים. הוא הביט סביב, ולא ראה איש.
"לא תוכל לדלות את התשובה מפי?" הצטחק לפתע רגולוד וחשף שיניים לבנות וחיוורות. "הרי אתה מכשף הקפרנים הידוע בכוחו העוצמתי. אתה הרי רם- הדרג, הבכיר מקברניטי הנמל!"
גביניו של ארפאם התרוממו באיטיות, וכן תווי- פניו הדקיקים עלו מעלה. הוא הרים את מבטו אל הילדון המשחק במשבי האוויר כפעוט המשחק בקוביות עץ צבעוניות. ארפאם נשף בכבדות, הוא הרים את כפות ידיו החיוורות והחל לצחקק במרירות, צחוק מבחיל שהקפיא את איבריו של רגולוד. "קוביות משחק, ילדון?" ארפאם צחקק בקרירות, הוא הושיט את ידיו אל הילדון המהלך במקומו, באוויר הדליל והנה הופיעו קוביות משחק צבעוניות העשויות עץ, הן התרוממו מעלה והילדון אחז בהן וחייך. אולם כשהחל להרכיב את המגדל רם- הקומה, הוא חש בחילה נוראה.
ארפאם הרים את גבותיו. "לא אשאל זאת שוב", הוא רטן ושאגתו הפראית הדהדה בנמל, "היכן הנפחייה?" בטנו של רגולוד התכווצה והוא הצטנף במקומו, חש במשבי האוויר ההולמים בו בחוזקה. הוא השתתק.
"הה, הבנתי זאת", אמר ארפאם, הוא הניף את ידיו שנית. כאבו של רגולוד גבר. "לא, אל- נא תעשה זאת! אבי פקד עליי לא לספר לאיש על הנפחייה-"
"אולם אתה תספר לי ילדון, הלא- כן?"
רגולוד הנהן בראשו. "יפה ילדון."
הנערון בלע את רוקו ופתח את פיו, שפתיו הפשוקות דיממו. "תוריד מטה את קוביות המשחק!" הוא אמר בקול חלוש.
"וכן, יש בפיך דרישות! חושב אתה כי הנך הוא אדוני ואני משרתך? הו, לא ולא! לימים אתה תהיה משרתי החלוש רפה- השכל!" הצטעק ארפאם, "פתח את פיך ודבר!"
רגולוד נאבק בכאב שהתפשט בכל גופו, בכל איבריו. "כשש- מאות אלף רגל מהגדה הצפונית של העיר בְּרָאקְרוּב, היא נמצאת במרחק- מה מכאן, אולם, היזהר הר הגעש עלול לפעור את לועו בצווחה קולנית!"
פניו של ארפאם התרככו והוא פנה ללכת, אולם הוא קפא במקומו כששמע את צווחתו של הנער.
"ומדוע הבאתני עד לכאן?"
"בלום את פיך, או שמא תרצה שאשליכך אל הים!"
"הורד אותי!"
"בלום את פיך!" הצטעק ארפאם, לאחר מכן הוא חייך בעיניים בורקות ופסע בצעדים מהירים לעבר הגדה.
ארפאם התהלך, זקוף- קומה, מביט אל האופק במבט קר. הוא חלף על פני מריצות ישנות שהתמלאו חלודה, על- פני עגלות עץ של סוחרים שהושענו על קירות אבן בגוון אדמדם. הדרך נעשתה מוארת, שקי הדשן שהונחו בעגלות נפלו מהן מטה בחבטות חרישיות. כעבור רגעים אחדים, הבחין הקברניט במדפי אבן בוהקים המתנשאים מעל לביתנים מוארים למחצה, הוא פסע קדימה ועיניו נפערו למראה גדת אבן גדולה, ולצידה נהר, שמימיו מפכפכים יומם וליל, זורמים בפלגים עזים מהאבנים החלולות. הנהר זרם מתחת לגשר- העצמות, לצד צמחיה עבותה וזרדים כהים ויבשים. צמחים זקופים היטלטלו ונדו בתנודות פראיות לצליליו הקודרים של הסהר, שנשף ונשף ללא- הרף. סבך הצמחים הפתלתל התגבש לכדי שיח שהטיל צלו על הנהר הבוהק והשוצף.
הה! ארפאם התמלא אושר ועונג והוא הילך בצעדים קלילים בירידה המתונה, לעבר גדת הנהר השוצף. היו אלו רגעים ממושכים של עונג טהור ושחוק פראי משובב- לב. הר הגעש הכסוף היה במרחק של קילומטרים אחדים מהגדה המופלאה שצפנה בחובה פאר כסוף וטהור. הוא פנה לאטו למדפי האבן הרחבים בצד הגדה, אל האור המבליח הצופן טוהר קסום, שמילא אותו בתחושה נפלאה מאין- כמוה. הוא נעצר, ושאף אוויר לח אל תוך גרונו. הוא התיר לזרם האוויר לקחתו, וכך הוא החל לעלות מעלה באיטיות, בזרמי אוויר קולחים.
הו, מה יפה היא העיר בראקרוב, קנים לבנים ודקים לצד סבכים עבותים ונהמות מחרידות, של אריה שפרוותו בגוון אדמדם, המהלך לצד קבוצת טורפים החושפים את שיניהם בפראות. אולם מלבד נוף הטבע הפראי היה נוף אורבני. שם חשש הקברניט ארפאם למצוא את מותו. הוא צלל אל תוך המדרגות המתפתלות והחשופות העשויות פח, לצד בניינים כחולים- בוהקים. ליתר- דיוק צריחים חיוורים שבקעו מהם קולות – שיח עמומים. היו אלו צריחיו של רָאבְּלוֹן, שמוחו היה גדוש במיני הגיגים נפלאים, אודות שנת הכהונה הנוכחית שלו בעיר המופלאה, שלימים תהיה מקום מעורר השראה, המושך אליו נגנים ומאיירים.
התנועה על הכביש הצר הייתה כה סואנת ומהירה, אולם כשארפאם צלל מטה, הנוף התחלף בפתאומיות, הבניינים הפכו לעצים כהרף- עין והכביש הפך לשטח חולי אפוף עלטה מסתורית. ארפאם נחת על רגליו בקול חבטה מצמרר.
בראקרוב הייתה עיר משונה למדי, מראותיה היו מתחלפים כהרף- עין, הייתה זו עיר מכושפת, הצופנת רזים רבים. הערפל הסמיך נעשה כבד יותר ונשא עמו ניחוח משונה של פרחים שצמחו ליד גדת הנהר.
ארפאם התנשם בכבדות, הוא רכן קמעה והרים חפץ מתכתי וכבד. זה היה חפץ משונה שקצותיו מעוקלים והצטברה עליו חלודה בגוון אדמדם. הוא התקדם מעט, האור הבוהק הצית בו תקווה נושנה, הוא פסע באיטיות. החפץ נשמט מידיו ופניו התעוותו קמעה.
היכן הנפחייה? תהה ארפאם, הנערון הקטן רימה אותי!
ארפאם רקע ברגליו בזעם, לאחר- מכן הוא נקש קלות בקרקע, הוא הביט אל האופק וראה צל בוהק של מבנה אפלולי, הוא פסע קדימה. פסיעותיו הרכות מקרקשות.
והנה, התגלתה לפניו הנפחייה העתיקה, כמו מגדל צחור שרוי בדממה מוחלטת. ארפאם המשיך לפסוע לעבר הטירה, מדושן עונג. היא הבליחה באור כסוף ובעשן לבנבן וטהור, כאילו בקע ממקטרת כהה. עשן אפוף מסתורין, שהפיח בעלטה ניצוצות חדים.
ארפאם בהה במגדל, בעוד הוא פוסע באיטיות לעברה, אולם, פתע הוא שמע צלילי גריסה חדים, גריסת חצץ, או שמא גריסת קש, חלחלה עברה בגבו. הוא קפא במקומו והבחין במספר מרכבות עץ שנעו בסמוך עליו, חלפו על- פניו כבטיסה רועמת. המרכבות הותירו אחריהן עשן זהבהב, שנצבע באור הסהר בגוון כחלחל- ירקרק משונה ומסתורי. ארפאם חשד כי המרכבות הן בבעלות הנשיא המכהן. הו, השוטה הזה פצע אותו בחנית כסופה ומושחזת לא- פעם.
ארפאם ניסה לחדול מלהרהר אודותיו, אולם ההרהורים הבזיקו בראשו, הלמו בו, אפפו אותו זיכרונות נשכחים. היי! הוא קרא אל העלטה והחל לרוץ ללא- הרף, בעודו נושף ונושף, אגלי זיעה הצטברו על מצחו, שריריו נעשו חלושים והוא צנח אל הקרקע בקול חבטה עמום. הוא ניסה לקום על רגליו, אולם משהו עצר בעדו. יד לחה לפתה את גרונו, הוא הביט לאחור וראה דמות שעטתה גלימות כהות, תחילה לא ראה את פניה ביתר- בירור, אולם כשהביט בה מזווית שונה, הוא הבחין בפניו של יצור מזוויע בעל פנים מצומקות, שעטה שכבות של גלימות טהורות ועבות, שהתנפנפו ברוח. היו אלו גלימות אדמדמות ושחורות. התנפנפו ללא- הרף ברעד קל, במשבי- רוח נעימים וקרירים.
פניו של היצור התעוותו. קווצות שיער שיבה לבנות, בצבצו מראשו האליפטי, שנצבע בצהוב- מחליא. אה! הצטעק ארפאם צווחת אימים פראית.
קרגרוס הנהן, הוא הביט בארפאם במבט קר, הוא אחז בו בכל כוחו, לופת את גרונו בכל הכוח, מושך אותו, כאילו מענה את קרביו. המרכבות הללו, אמר קרגרוס בנימת- קול מבעיתה ומבחילה, אליו הצטרף שחוקו מחריש- האוזניים. "הנך רוצה בהם! הלא, כן??"
"הרפה ממני, קרגרוס. חזור אל העלטה!" צווח ארפאם נאבק בכאב הצורב והנורא.
קרגרוס הניע את ראשו לאות שלילה. הוא אחז בזרועותיו המחוספסות של ארפאם, היה זה כאב כה איום כאילו הוא פצע את עורו בציפורניו המושחזות, החדות כתער. "העונה קרבה לקצה", אמר קרגרוס בקול רפה, "וכך גם אתה, שוטה עלוב!"
"מהן כוונותיך, קרגרוס. פרש את דבריך!" הצטעק ארפאם בבהלה.
"צפיתי בך פוגע בנערון החלוש", אמר קרגרוס, "בכפרן המתהלך על אדמתנו, שהרי הוא אינו ראוי לה, וכן, פעלת היטב. אני מדגיש ומבהיר זאת שוב ושוב, פעלת היטב-"
"ובכן, מדוע כוונותיך הן לפגוע בי??"
"אני שיחקתי עם ראש העיר, זה המכנה עצמו 'הנשיא', כמדומני. ואני נותרתי בפנים חתומות, אולם בלבי התמלאתי פליאה עזה, הצטמררתי! כל איבריי היטלטלו בחוזקה, ואני פחדתי. קול רפה בקע מפי, הייתה זו מילה יחידה, ולאחריה בלמתי את פי משך זמן רב-"
"ובכן, מהי הייתה?"
"מוות!" רטן קרגרוס בקולניות, "במרכבות העץ הרעועות הללו, נוסעים חמשת הגברים החפצים במותך-"
"מדוע אתה ממשיך לשחק בצעצועים הכבירים האלו?"
"כך ציווני 'הנשיא', הוא ראה כי אני שחקן ראוי-"
"ובכן, כיצד הוא הבחין בכך?"
"הצגתי בפניו כמה משפטים פילוסופיים מלאי- חוכמה, והוא הצטחק מיד ואני התחלחלתי…"
"אתה מתכוון להרוג אותי?"
"עליי לעשות- כן!" אמר קרגרוס בקול חנוק ופער את לועו, שיניים חדות וחיוורות. לשונו הכתומה השתרבבה החוצה במהירות- הבזק.
"אני הבחנתי בכך שבכל פעם, שאתה מתגלה בפניי, אתה נוזף בי ללא- הרף ומעיר לי על פעולות שגויות, והפעם אינך מוסיף להעיר לי אלא רוצה במותי-"
"זו לא הייתה כוונתי-"
"ודאי שזו לא הייתה כוונתך, אתה בחרת לשחק בבובות העשויות בד- עדין ופשוט. מטרותיו של הנשיא הן ודאי רעות. הוא שבה אותך בקסמו", הצטעק ארפאם בקול רם, "ואתה החזק ורם- הקומה מבנינו, וכן, כך ציווך: להשמיד אותי! הסכת לרגע לדבריי, הנפחייה ניצבת באופק. הנפחייה העתיקה של צְ'רוֹד, הקפרן רם המעלה. בנקל אוכל לכבוש את נפחייתו דמוית הטירה!"
"ששש!" היסה אותו קרגרוס, מזיל ריר מפיו השמנוני. "מות תמות למען יהרגו הָקְפַרְנִים. למען אמית אותם במהלומות אחדות בצלליה הנסתרים של הנפחייה!"
ארפאם זינק ממקומו באחת.
"האדונים האלו חלפו על- פניי בלי משים ולא איתרו אותי, וכך ודאי אתה, יצור רפה- שכל!" רטן ארפאם, היצור בעל המראה המזוויע והשמנוני רץ בעקבותיו, נושא את עקביו הגדולים.
"אדון!" הצטעק ארפאם בתחנונים, "אדון, אל- נא תפגע בי!"
קרגרוס קפא במקומו לפתע, גבישי קרח כבדים החלו להצטבר על- גופו, להקפיא את איבריו, במהלומות כבדות וכואבות, והוא ספג אותן מיילל בכאב ובזעם. הוא צווח צווחת אימים אל השמיים הקודרים, ונאנק אנקה ארוכה.
"אדון?" תהה ארפאם, "אדוני?" הוא קפא במקומו, מביט בו. הוא החל לשמוע קול שקשוק מחריד. קולן של המרכבות שקרבו אליו.
אנשים צווחו מתוך המרכבות, מטלטלים אותן ללא- הרף באוושות קולניות.
הָרוֹבְּרַמָלים נרתמו למרכבות המאובקות, רצים בכל כוחם, בעוד שפרסותיהם נוקשות בקרקע, הם הביטו אל האופק. עיניהם היו כהות ומפיהם נדף ריח- מצחין. אלו טלטלו את זנבם הלבנבן לכאן ולכאן, בעוד שהמרכבות מתגלגלות במהירות.
"אתם שליחיו של הנשיא?" הצטעק ארפאם. פניו נעשו חיוורות וקולו נעשה עמום.
'האדון' התרסק אל הקרקע בחבטה מצמררת שהרעידה את הקרקע, תחתיו.
שליחיו של ,,הנשיא" ירדו מן המרכבות בצווחות קולניות. העלטה אפפה אותם. שמא, היו אלו קפרנים? האם ,,הנשיא" היה מחזיק בקפרנים חלושים כחוליות פעילות במערך? הרוברמלים נעשו עייפים, לכן הם עצרו במקומם, מתנשפים ומתנשפים.
ארפאם יכל היה להבחין באנשי המרכבה, שהחלו להקיף אותו בפסיעות קולניות ורועדות. היו אלו פנים חיוורות, מלאות בעתה, אולם עם- זאת בעלי עיניים בורקות יורות ארס- שמנוני. הם היו עירומים. גופם החיוור קיבל גוון לבן- בוהק לאורו של הליל. כפות רגליהם היו שמנוניות והתנהגו בצורה מוזרה למדי, הן היו גמישות כמו חומר העשוי מנוזל וממוצק גם יחד.
ארפאם נשם עמוק, ופלט החוצה אוויר כסוף, כמו מערבולת ניצוצות לאורו של הירח הלבנבן. כל החזקה של גופו נפלטה ממנו באחת והוא נעשה חלוש, לאחר ההתקפה. הוא נשאר שם, בודד. הוא נחבט בקרקע. סילון דם ניתז מראשו.