הסיפור של המימד השלישי

הבטתי בידי. ניצוץ קטן הופיע בה, מרחף באוויר. ממש כמו קסם.
קסם.
משהו חמים התחיל להתפשט בגופי למשמע המילה הזאת, כאילו משהו ישן ומוכר מתחיל להתעורר בי.
הזזתי את ידי לצדדים והניצוץ זז ביחד איתי.
הבטתי בידי השנייה והתרכזתי בה. ניצוץ זהה הופיע גם בה.
עצמתי את עיניי. הרגשתי כאילו אני נוסעת, זזה מבלי להניע את רגליי. תחושת הטלטול נפסקה וכשפקחתי את עיני הייתי במקום אחר, לא בחדרי הישן שבעליית הגג שבביתי.
"איך… מה אני עושה כאן?" שאלתי, בעיקר את האוויר כי לא ראיתי איש בסביבה.
"מי את?" הסתובבתי לאחור, מצפה לראות את האיש ששאל אותי, אך לא היה שם אף אחד.
"איפה אתה?" שאלתי, מסתובבת לכל הכיוונים. הכל היה רק חושך וריק.
"את שכחת אותי?" הוא נשמע נעלב. "אבל את אמרת שלא." רוח קרירה נשבה בעורפי.
"אני מצטערת, אני לא מבינה על מה אתה מדבר. אתה יכול להגיד לי היכן אני?" התיישבתי בזהירות (או לפחות ניסיתי, אם כי הרגשתי כאילו אני מרחפת באוויר) ושילבתי את ידי.
"את נמצאת במימד השלישי. זה מקום מעבר בין מקומות, מקום בריחה, מקום קסם… יש הרבה הגדרות למקום הזה, זה תלוי בעיקר בקוסם."
"בקוסם? באיזה קוסם?" שאלתי, עדיין לא מבינה על מה הוא מדבר.
"בקוסם שהגיע," הוא אמר בצחקוק. "אי אפשר להגיע לכאן אם אתה לא קוסם."
"אבל אני לא קוסמת. אני לא יודעת לעשות קסמים." קסמים. שוב התחושה המוכרת הזאת.
"בטח שכן. את לא זוכרת את הניצוצות שהיו על ידייך? הן עזרו לך להגיע לכאן. את בדיוק חשבת על משהו מיוחד שאת רוצה שיקרה לך, וזה הביא אותך למימד השלישי." טשטוש קל שעשוי מרוח הופיע לנגד עיניי.
"אבל ההורים שלי מעולם לא השתמשו בקסמים." אמרתי בתמימות.
"לא כל ילד של קוסם הוא קוסם. יכול להיות שההורים שלהם קוסמים אך הם לא יכולים להשתמש בקסם, וכשאת נולדת את קיבלת את היכולת שלהם, או של אחד מהם, לפחות." הסביר.
"אז אתה יכול ללמד אותי קסמים חדשים?! אני כבר יודעת לגרום לניצוצות לצאת מין הידיים שלי." אמרתי והתלהבות בערה בעיניי.
"ברור שאני יכול! אני החבר הכי טוב של הקוסמת הגדולה ויש לי ידע לקסמים הכי מופלאים," הוא אמר בגאווה והרים סנטרו. "אבל אני לא אוכל ללמד אותך."
התאכזבתי. "למה לא?"
"כי קוסם אמור למצוא את כוח הקסם שלו בעצמו. הוא אמור להתחבר לניצוץ הפנימי שלו ולגלות לבד את עוצמתו."
"הו…" אמרתי. הייתי מבואסת כי ממש רציתי לעשות קסמים חדשים.
"בכל אופן, אמרת שלמקום הזה יש כמה סיבות קיום. עדיין לא הסברת לי אותם." אמרתי. "ובכלל, איפה אנחנו?"
"כמו שאמרתי, המקום הזה נקרא "המימד השלישי". פעם היו כאן הרבה אנשים…" קולו היה מלא געגוע.
"אנשים? אני לא רואה כאן אף אחד. אני רואה רק שחור…" הסתובבתי הנה והנה בחיפוש אחר סרידי מבנה כלשהם.
"פעם זה היה מקום רגיל, מימד חי. האנשים כאן לא היו קוסמים או מעורבים בקסם. הכל היה כאן שליו.
המקום הזה נקרא גם 'מקום מעבר' בגלל מיקומו בחלל המרחבי. ברגע שקוסם כלשהו מעביר את עצמו למקום אחר, חלק מגופו עובר כאן -גם אם הוא לא מרגיש זאת- ומתעל את כוחו להמשך המסע.
זה נקרא גם 'מקום קסם' בגלל שהמקום הזה מלא באנרגיית קסם לא משומשת, אז אפשר לשאוב את אנרגיה חופשי."
התחלתי להתהלך ולפתע הנוף השתנה למקום כלשהו. כנראה העיר בה האנשים היו חיים פעם.
"אבל… מה קרה לאנשים שהיו פה? " שאלתי. הוא נעלם לשנייה והופיע שוב לצידי.
"הם נעלמו. כולם. יצורים רעים יצרו קרע במרחב והגיעו לפה. הם התחילו להתקיף את האנשים, להרוג אותם, לענות… כשהקוסמת הגדולה הגיעה לכאן היא הדפה את היצורים והשתמשה ברוב כוחות הקסם שלה כדי להחביא את העיר מפני היצורים. היא הגנה על האנשים." הכל נע מתחתיי כמו סרט. "אבל היא היתה חייבת לגרור את היצורים אחריה מין המימד דרך הקרע כדי שהקסם ישלים את עצמו. זה בסופו של דבר גמר את הכוחות שלה, אך היא שמחה שהיא הצליחה להציל את האנשים. הם עדיין כאן, חיים בנינו, כמו הקסם שמגן עליהם לנצח." הוא סיים בדרמטיות.
התמונות נעלמו.
"עדיין לא אמרת לי מי אתה." הפנתי את שאלתי אל ברוח.
"אני הרוח השומרת של המקום הזה. הקוסמת הגדולה יצרה אותי בעצמה והציבה אותי כאן לפני שנים, עוד לפני הטרגדיה של המקום." ענה.
"ואיפה היא עכשיו? אני מתכוונת, הקוסמת, איפה היא עכשיו?"
"איני יודע. אני מניח שהיא נמצאת במקום כלשהו ביקום, עוזרת למישהו או סתם כותבת ספר קוסמות חדש… אני לא שמעתי ממנה מאז."
"זה בטח ממש עצוב בשבילך. אתה בטח ממש מתגעגע עליה." אמרתי בחיבה וניסיתי ללטף אותו, אך ידי רק עברה דרכו.
"זה בסדר. ככה או ככה היא עשתה משהו טוב ויש אלפי אנשים שמודים לה על כך. אני בטוח שברגע שיחזרו אליה כוחותיה, זה יהיה המקום הראשון שהיא תבוא לבקר בו."
התחלתי להרגיש מוזר פתאום. הבטתי בגופי וראיתי שידיי מתחילות להעלם, וכך גם שאר גופי. "מ-מה קורה לי?" ייבבתי בשקט.
"את נעלמת. זה אומר שהכוח שלך לא חזק מספיק, אז את לא יכולה להישאר כאן."
"ומה יקרה לי?"
"את תחזרי חזרה למקום ממנו נלקחת, בריאה ושלמה." הוא צעד קדימה ועבר דרכי, אני מניחה שבתור חיבוק פרידה (שכן הוא אינו יכול לחבק אותי ממשית).
"ואני אוכל לבקר אותך שוב?" שאלתי. ממש שנייה לפני שנעלמתי שמעתי אותו עונה, "בקרוב, קוסמת שלי." ובין רגע מצאתי את עצמי בחדרי.