הסוד שבכוח – פרק ראשון

שרה התיישבה על ספתה הרכה, משועממת כרגיל. היא הזיזה את ידייה בתנועות קטנות ובעזרת משב הרוח הקטן שיצרה, הזיזה את כד הפרחים של על השולחן מצד אחד של השולחן הארוך והחום לצד שני של השולחן.
"שרה," אביה של שרה הציץ מן המטבח, "תיזהרי." הוא חייך וחזר אל עיסוקיו במטבח. שרה גילגלה את עינייה התכלת ונשפה אוויר מעלה, לכיוון פוני הבובה החום והחלק שלה.
היא העבירה כמה דקות בבהיה בכד הפרחים הסגול, והריק מפרחים זז בעזרתה מצד לצד עד שלפתע דפיקה בדלת נשמעה, מה שקצת הבהיל אותה וגרם לה לעצור את הרוח שייצרה, מה שגרם לכד הפרחים לזוז במהירות לצד של השולחן וליפול על השטיח החום אדום.
"שרה." אביה הזעיף את פניו והתקדם לכיוון הדלת ופתח אותה. שרה ניסתה להציץ מאחורי אביה שהסתיר את פניו של האיש שבא לבייתם.
"בוודאי," אבייה זז מן הדלת, נותן אישור כניסה לאיש הזר. שרה בחנה את פניו הממוסגרות בזיפים שחורים, הוא היה גבוה, עיניו היו די קטנות וצבעם היה כהה. עורו היה חיוור מאוד יחסית לשיערו הקצר והשחור כפחם. עצמות לחייו היו גבוהות ובולטות ושפתיו היו אדמדמות ועבות למדי אם משווים אותם לשפתייה הדקות של שרה. "שרה תתנהגי יפה לאיש הוא בא לדבר איתך על משהו חשוב. אני אלך להכין לכולנו ארוחת ערב, אם יש בעיה אדוני אתה מוזמן לבוא למטבח." אביה אמר, גורם לה לקמט את גבותייה.
"תודה רבה." האיש הזר אמר. בקולו היה בס.
"תהנו." אבייה אמר וחזר למטבח.
שרה הביטה במכנסי החאקי הארוכות שלבש והיא בהחלט זילזלה בבחירתו ללבוש יחד עם זה חולצה קצרה צהובה.
"את שרה?" האיש הזר התיישב ליידה, ידיו הגדולות ליטפו את סנטרו החד.
"תלוי מי שואל." היא ענתה והעלתה לאיש חיוך קטן.
"אני ניקולס, אבל את חברתי יכולה לקרוא לי ניקו." הוא חייך.
"אוקי," היא מלמלה ואמרה לאחר כמה שניות, "ניקולס." מה שגרם לו שוב לחייך.
"אם אני אספר לך שאני יודע על הכוחות שלך, איך תגיבי?"
שרה הזעיפה את פנייה, "מי ספר לך? אבא שלי? אלוהים אדירים אני הולכת כל כך לה-" היא נקטעה על ידי ניקולס.
"לא, לא אבא שלך." הוא צחק. "בואי נגיד שיש לך תפקיד די חשוב."
"תפקיד?" היא ניערה את ראשה בבלבול.
"תראי שרה, אני אמור לאסוף חמישה נערים שאמורים להלחם בכוחות שלהם נגד מישהו מסוכן." קולו של ניקולס נשמע רציני ואמין למדי. שרה, עדיין חשדה בו מעט, ובצדק.
"אתה אומר שיש עוד חמישה נערים כמוני ואנחנו צריכים להציל את העולם?" שרה כמעט וצעקה ולא יכלה לעצור את עצמה מלצחוק.
ניקולס נשך את שפתיו והבעת פניו לא משושעת בכלל, "את האמת, שישה. את ועוד הארבעה אמורים ללמד מישהי על הכוח שלה."
שרה קימטה את גבותייה ברצינות, "אתה ממש רציני, הא ניקו?"
"הכי רציני שיש. ואם גם את רצינית אז עוד שבוע תבואי לכאן." הוא חייך והניח פתק מקופל על הספה וקם.
שרה באה לפתוח את פייה כדי לדבר אך ניקו הקדים אותה, "תגידי לאבא שלך שאני אצטרך לוותר על ארוחת הערב להפעם. להתראות." הוא חייך ויצא מן הבית. משאיר את שרה בוהה בפתק מולה מבולבלת וחשדנית מתמיד.