הנפילה-2 (האתגר)

כשהמשרת יצא מהחדר, הם נעמדו והחלו ללכת לכיוון אולם הנשף. האולם של אלכסנדר תמיד נחשב לאחד האולמות היפים ביותר שעוצבו אי פעם בהיסטורית אדריכלות הערפדים, ואוגוסט בהחלט הבין למה.
מרצפת העץ האדמדמה, לתקרות מעוטרות הציורים ועיטורי, מנברשות הזהב שנצצו יותר מתמיד לאור הכוכבים, לקירות היפיפים מכוסי ציורי הקיר. המראה הכולל היה בהחלט עוצר נשימה.
הם צעדו פנימה בצעדים אטיים ואלגנטיים, ונכנסו למסיבה משונה מכל המסיבות שהיו בהם בעבר.
…
אני זאב עם מבטם הצהבהב שנח על הכל וכולם התערבבו עם הערפדים קרי הדם, והחלק המוזר היה: הם צחקו. כולם צחקו, נהנו, רקדו, דיברו בנינוחות ועוד פעילויות שנראו נורמליות לחלוטין במין מסיבה שכזו. אך הכל נראה רגיל מדי, פני הערפדים נראו שלוות מדי, הבעות אנשי הזאב היו חמימות מדי. אוגוסט ידע שדבר מה נורא עומד לקרות, אך לא ידע מה בדיוק.
דודו הפנה את מילותיו לאוזנו בלחישה, "זה לא רק אני נכון? הכל…פשוט…" הוא לא סיים את משפטו כשאוגוסט השלים אותו: "הרמוני.".
דודו חייך, הוא נראה כאילו הוא ציפה שדבר כזה בדיוק ייקרה. אך זה בלתי אפשרי לא? איבה של אלפי שנים בין היצורים השונים הללו והנה הם נפגשים ושותים שמפניה כאילו דבר לא קרה.
בקצה שמיעתו הוא שמע לחשוש לא אנושי, הם שם לב שכמה מפני האורחים התכווצו מעט למשמע הקול הזה, הוא תהה האם הקול הזה הוא…אבל פסל את המחשבה במיידי.
דודו נעמד כך שכולם יכלו לראות אותו, הגיע הזמן להצגת המסיבה כולה. הרי בסופו של דבר צריך להיות מנומס. "אורחים יקרים! נאספנו כאן היום בהרכב משונה במיוחד, אך אני גאה לומר שסיכון זה שלי נחל הצלחה, הלא תסכימו?" הקהל הנהנן בשקט בהסכמה, ביניהם הוא זיהה את אפרודיטה, כמה שהוא שנא אותה. היא הייתה ערפדית שחשבה שהיא טובה יותר מכולם, כמובן שהיא הייתה יפיפייה בדיוק כמו שהרבה ערפדים אחרים היו, אך האופי שלה גרם ליופי שלה להיראות כמו פיסת בד זולה במיוחד. היא חייכה אליו, אך הוא לא השיב לה חיוך. דודו המשיך, אך אוגוסט לא שם לב יותר לדברים שאמר, אדם אחר תפס את תשומת ליבו.
זו הייתה נערה, הוא ראה שהיא לא ערפדית או אשת זאב, אך כן היה בה דבר שלא נראה אנושי. עיניה היו ירוקות בהירות וקרות, שערה כחול על גבול השחור שהגיע כמעט עד כתפיה בתנוחה אלגנטית שהחמיאה לפניה המלכותיים, וכך גם עצמות לחיה הגבוהות. עורה היה חיוור למרות אור הנרות שהותך בה בכל הכיוונים. הוא ניסה לתפוס את מבטה, אך ראה שהיא מתחמקת ממנו.
ואז הכל החלק להתנפץ, הנברשות, כלי הזכוכית הקטנים, השולחנות נפלו והפכו לקרשים, פסלים נשברו לחתיכות. הכל יצר אפקט עצום של כאוס, כמה אנשים צרחו, כמה ברחו, אך אוגוסט, דודו, והנערה המוזרה עמדו במקומותיהם. ולפתע, נשמע קול עצום שהרקיע ממקום לא ידוע. "אתם פתטיים! כמה דברים מתנפצים, כמה שולחנות נשברים ואתם כבר קוראים לרחמים ובורחים אפילו בלי לבדוק איש את רעהו.", הקול הפתיע את אוגוסט, הוא היה מלכותי ומלא, כמו קול של מספר סיפורים זקן שנהג לנדוד מעיר לעיר במשך שנים, "ובדיוק בגלל זה אני עושה מה שאני עושה, יש לכם עשרה ימים בדיוק להפיל אותי, אחרת כולכם תושמדו.", ואז הכל נכבה, הרעמים ששם לב אליהם רק עכשיו נעלמו, כל החפצים חזרו לצורתם, כל האורחים החלו לחזור למקומם. קול דודו נשמע ממרחק:
"הוא חזר."