הנסיוב חלק 2: סוף העולם שלי

הזומבים או מה שהם לא היו, חכמים יותר ממה שהיה נדמה לנו. הם לא כל כך קלים להריגה או לשליטה והם גם לא כל כך איטיים.. מי האידיוט שהמציא את הנסיוב הזה שיצא מכלל שליטה?! אוקיי רוקי רוגע. אנחנו חייבים לחדש את אספק המזון והמים לפני שנגווע פה ברעב. התלבשנו באפודי מגן וכל אחד לקח אקדח או רובה. לחצתי על הכפתור של המוסך התת קרקעי ולפני שסגרתי את הדלת הלוחות שמרימים אותנו החלו לרעוד.
ישר בכניסה לעיר ראינו אותם, הולכים יחסית מהר אלינו, לא כמו שרואים בסרטים. לוק וסטפן החלו לירות בהם, חלקם נפלו וחלקם לא. המשכתי להסתכל קדימה ואחד מהם בא בדרכי ועמד מולי עם רובה. "תתכופפו!" צעקתי. קול זכוכית מתנפצת נשמע והג'יפ קפץ כאשר עלה עליו. במראה האחורית הוא קם שנית וירה אך פספס. הידיים שלי מכוסות בשברי זכוכית כי השארתי אותן על ההגה בזמן שהתכופפתי, לפחות אף אחד לא נפגע.

כשהגענו לסופרמרקט הראשי בעיר לא ממש הופתענו לגלות שהוא ריק ומלא בדם וגפיים כרותות. השטח היה פנוי אז אני וסטפן יצאנו מהג'יפ ונכנסנו לתוך החנות. דם, על הקירות, הרצפה, הקופות, המדפים, על הכל, דם כהה גושי ומגעיל נח תחת סוליות נעלי ומולי יד אדם כרותה מונחת. אני בסדר. המשכנו לכיוון המחסן ומצאנו שם אוכל תודה לאל. סטפן דחף את כל מה שרק יכל לתיק ואני גם לשלי. יצאנו החוצה בזהירות והתקרבנו לג'יפ. ירייה נשמעה, התכופפנו ישר ורצנו לג'יפ. וכנופיית זומבים אם אפשר לקרוא להם ככה התקרבו אלינו עם רובים. התחלנו לירות בהם ללא רחמים, בראש, בחזה, ובכל מקום שהקליעים פגעו בו. אך הם עומדים שם, עדיין עומדים.

"נראה שיש עוד 'באלחים' פה.." אמר אחד מהמוטציות האלה. 'באלח' זה ראשי תיבות של בן אנוש לא חולה, אלף בית של שורד אפוקליפסת זומבים. הוא נראה רגיל רק בצבע עור חולה, כחול וירוק ואדמדם עם בגדים קרועים וקצף מהפה, העיניים שלו נראו כאילו הן מנסות לברוח מחוריהן. "מה אתם רוצים?" אמרתי בביטחון, לא רציתי שיחשבו שאני מפחדת מהם למרות שאם יזוזו צעד אחד לכיווני אני בורחת כל עוד נפשי בי. "בואו אתנו." ה'זומבי' אמר. "למה שנעשה את זה?" שאל סטפן בתקיפות. "אנחנו לא נפגע בכם… אנחנו נראים לכם כמוהם?" אמר ה'זומבי' והצביע על אישה שמנסה לכרסם לבתה כנראה את הראש.
התחלנו ללכת אחריהם, במהרה הגענו לאוניברסיטה למעבדה. החלונות היו שבורים והרבה שברי מבחנות נחו על הרצפה. "מה אנחנו עושים פה?" שאלתי, "אנחנו צריכים את הדם שלכם" ה'זומבי' אמר. "מה?!" אני וסטפן שאלנו בלחץ והלכנו בסנכרון יחדיו כמה צעדים אחורנית. "לא בקטע כזה." ה'זומבי' גיחך, "אני טום, ואני לומד כימיה פה באוניברסיטה, כמוכם ידעתי שדבר כזה יקרה מתישהו וברגע שזה קרה יצאתי לחפש דגימות של זומבים או מוטציות ויש הרבה מהן, והרכבתי נסיוב נגד. תחילה הוא עבד, הזרקנו את הנסיוב לגופי ותפסנו זומבי אחד שינשוך אותי, וכמו שאתם בוודאי חושבים, לא נהפכתי לזומבי. אז הזרקנו את הנסיוב לכל מי שפה אתי." הוא אמר. "ומה קרה אז? כי אני דיי בטוח שזה לא איפור ומסיבת תחפושות מה שהולך פה.." סטפן אמר והזיז את ידו סביב כל הקבוצה של טום כדי להכליל אותם. "מה שקרה זה שבמקום חיסון זה פשוט הפך אותנו לגרסה מוחלשת של זומבים, אנחנו חסינים אליהם אך לא בני אדם, ולא זומבים." אמר טום. "אהה, כמו זומבֶי-אדם" סטפן אמר וגיחך כשהרובה בידו רעד יחד אתו, דחפתי אותו במרפקי והוא חזר לפרצוף רציני.
"אז למה אתם צריכים את הדם שלנו?" אמרתי עדיין המומה מכל מה שקורה עכשיו. "כדי להכין נוגדן ולהפוך את תהליך ההפיכה לזומבי ולחזור לנורמליות" הסביר טום. הסתכלתי על סטפן והוא הביט בי לשנייה ואז הניח את ידו על השולחן שהיה בצד כדי שייקחו דגימה מדמו, עשיתי כמוהו. זה לא יכול להזיק. לאחר שסיימנו את תרומת הדם המוזרה הזאת התחלנו ללכת לכיוון היציאה סטפן ואני וטום והקבוצה שלו הודו לנו.
לפני שהגעתי לדלת גל של זומבים נהר לכיוננו, התחלנו לירות לכל עבר וכך גם הקבוצה של טום בזמן שטום ניסה להכין את הנסיוב הכי מהר שיכל. כנראה שכבר הכין את הבסיס של הנסיוב והיה צריך רק להוסיף את דמנו כי הוא התחיל להזריק חומר כחול לעצמו ולחבריו וגם לזומבים שהתקרבו אלינו אך הנסיוב נגמר והוא רק להכין עוד בזמן שאני וסטפן נלחמים בשיניים ומנסים להרחיק את הגל של הזומבים האלה ממשקוף הדלת אך במהרה אני מוצאת את עצמי על הרצפה.
הסתכלתי על ידי והן הפכו למין גוון כחול חיוור וחולה עם וורידים אדומים וירוקים ועל היד היורה שלי נשיכה עם נגיעות קצף. אני לא יודעת מה קרה כי לפי מה שאני מבינה הייתי צריכה להפוך לזומבית ולתקוף את אחי, אבל זה לא קרה והכל נהיה שחור.