הנסיוב חלק 1: סוף העולם

רעש צורם העיר אותי משנתי, ניסיתי ללחוץ על כפתור הנמנום כדי לישון רק עוד 5 דקות, זה לא יועיל אך גם לא יזיק. אחרי ניסיון כושל למצוא את השעון החלטתי לפקוח את עיני ולחפש את השעון הנוראי הזה ולשבור אותו כך שלא יראה עוד בוקר לעולם. אני ממצמצת כדי להתחיל לראות בבירור אך עדיין לילה והחדר שלי חשוך, קמתי וניסיתי להבין מאיפה הרעש הזה מגיע. הוא נשמע כמו אזעקה עולה ויורדת, אבל לא כזאת שמודיעה על טילים שקרבים אלינו, ולא כמו זאת ביום הזיכרון, אף פעם לא שמעתי את האזעקה הזאת. הסתכלתי מחוץ לחלון, אין איש, שומם ואני לא מבינה מי החליט להפעיל את האזעקה הזאת ולמה. אני רק חושבת שאני רוצה לחנוק אותו עכשיו. לפתע ראיתי תזוזה, הפניתי את ראשי שוב לחלון וראיתי משהו זז, לאט, צולע קצת… אני לא מאמינה! זומבים! אוקיי רוקי את מוכנה לזה, את מוכנה! אני חושבת לעצמי בזמן שאני מחפשת את האקדח מתחת למיטה. הוא לא שם. באמת שאין לי זמן לבזבז. לקחתי את אקדח החירום מארון הבגדים בכניסה לבית, דחפתי אותו לצד המכנס שלי והתחלתי לרוץ לכיוון האוטו שלי.
למזלי אני גרה קרוב מאוד לסופרמרקט. פרצתי את הדלתות עם המרפק שלי וניסיתי לא להתייחס לכל רסיסי הזכוכית שחותכים כרגע את בשרי ולקחתי כמה קופסאות שימורים, האזעקה של הסופרמרקט החלה לפעול, אך אין בה טעם עכשיו, העולם הרי קרב לקיצו. עם חופן של קופסאות שימורים שאין לי מושג מה יש בהן רצתי בחזרה לאוטו שלי והוא יושב שם. במושב הנוסע, אח שלי הקטן, מכוסה בדם, הוא כנראה כבר עשה היכרות מעמיקה עם אחד מהזומבים. נכנסתי מהר למכונית וזרקתי את הקופסאות למושב האחורי, התנעתי ולחצתי על דוושת הגז עד הסוף. "סט, איך ידעת איפה למצוא אותי?" שאלתי אותו מתנשפת, "אני יודע עליך הכול רוקי, גדלנו יחד, את חושבת שלא קראתי את היומן שלך? " הוא ענה ברוגע וניקה את האקדח שלו מדם.
אבינו היה מפקד בצבא והוא ידע שמתישהו דבר שכזה יתקוף אותנו, אז הוא לימד אותי בגיל 12 ואת סטפן בן ה8 לירות באקדח בדיוק בשביל דבר שכזה. אבל הרבה זמן עבר מאז, לפחות 10 שנים. "אנחנו באמת חייבים להודות לאבא, הא?" אמרתי לו בשנייה שיצאנו מהעיר. הוא לא ענה. "סטפן?" שאלתי בחשש. "ששש…" הוא ענה לי בזמן שהביט במראה האחורית וראיתי יחד איתו דמות בחושך זוללת כמו חיה. ברפלקסים של חייל למרות שעוד לא היה אחד כזה סטפן הפנה אקדח לראש של הדמות. הדמות הרימה ידיים וקופסאת השימורים נפלה על רצפת המכונית והשמיעה קול עמום כתוצאה מהחבטה שלה בשטיח. הדלקתי את האור, "חמור!" סטפן אמר וחזר למושבו במבט חמוץ, במושב האחורי ישב שותפו לדירה לוק וסביב פיו הייתה שעועית אדומה ומיץ שעועית שנוזל על חולצתו. "אז גם אתה פה.." אמרתי בחוסר עניין, חשבתי שדווקא אידיוט כמוהו ישאר במיטה וישן ולא יעקוב אחרי סטפן, לפה, אלי. שלושת החודשים הבאים יהיו מאוד נחמדים אני חושבת לעצמי ומכבה את האור במכונית ויש שקט. סוף סוף שקט.

הגענו להרים, הוצאתי גי.פי.אס מתא הכפפות וחיפשתי את נקודת הציון, אותה אחת שחרטתי על הגי.פי.אס לפני 10 שנים. אחרי שאבא לימד אותנו לירות באקדח הוא הסיע אותנו לכאן עם מכלים ענקיים של מים ואוכל משומר בג'יפ שלו. לכאן, כלומר לשום מקום, זה מדבר אך ברגע שמצאתי את נקודת הציון יצאתי מהג'יפ ועמדתי מול תחתית הר משופעת והעפתי קצת חול לצדדים ומיששתי את האדמה בחיפוש אחר הידית. "מצאתי!" קראתי בלחש לעצמי. הדלת נפתחה וסולם מאובק נראה בקושי מתחת לרגלי, מאור באור הקלוש של טרום זריחת השמש. הנדתי בראשי למראה אחי שטען את האקדח שלו לכל מקרה, הוא יודע את התרגיל. אני יורדת למטה ובודקת שהכל פועל ותקין והוא נשאר להגן עלינו מפני אוייבים או במקרה הזה כנראה זומבים או מוטציה אחרת. אני מתחילה לרדת בסולם הרעוע, עשר שנים לא נגעו במקום הזה, אני לוחצת על מתג האור ופתאום הכל ברור יותר. לוק ירד למטה יחד איתי והעביר אלי את מכשיר הקשר שהיה בידו. "מוכנה?" סטפן שאל אותי דרך מכשיר הקשר, "מוכנה." עניתי לו ולחצתי על כפתור בלוח המתגים שהיה מולי. האדמה החלה לרעוד וממבטו של סטפן האדמה למעשה החלה לעלות ותוך כמה שניות נפתח מוסך תת קרקעי וסטפן החנה את הג'יפ שלי והצטרף אלינו. "זה אולי הדבר המגניב ביותר שאבא אי פעם בנה!" סטפן אמר ופתח את הדלתות האחוריות של המכונית והוציא את השימורים החצי אכולים שהיו שם. הדלקנו את הטלוויזיה הקטנה שהיתה לנו והיא קירקרה את חדשות הבוקר. 'אזעקה הושמעה בלילה על ידי הצבא… נא לא להיכנס לפאניקה… נסיוב במכללה שהביא לכאוס… מתקפת זומבים… נא לא להיכנס לפאניקה!'
בבונקר היה לנו הכל, דלק, בגדים, חשמל, מים לשתיה ולמקלחת, אוכל משומר ואת כל התשבצים שאי פעם רצינו אבל כל זה הספיק רק לשלושה חודשים לצערנו. אפילו פחות בהתחשב בעובדה שלוק הבלנדר המהלך הזה לא הפסיק לאכול. הזמן עבר והדלקנו את הטלוויזיה כדי לבדוק מה המצב. ' שלושה חודשים עברו… תקיפות רבות… לא ניתנים לשליטה… נוסו על נפשותיכם'